שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "העולם יחדל מלהתקיים בשבת": קראו פרק מ"בשורות טובות"

    מכשפה מנוסה חוזה שקץ היקום יגיע בקרוב, בתום מלחמה אימתנית בין כוחות הטוב והרע. אבל המלאך אזירפאל והשד קראולי, מסרבים לקבל את הדין - ומחליטים למרוד בנבואה. במלאת שלושים שנה לצאתו, הספר "בשורות טובות" מאת ניל גיימן וטרי פראצ'ט רואה אור בתרגום עברי חדש. קראו פרק

    התיאוריות העוסקות בהיווצרות היקום קובעות כי בהנחה שהיקום אכן נוצר יש מאין, כלומר בהנחה שהוא לא פשוט התחיל יום אחד באופן בלתי רשמי, אזי הוא נוצר לפני עשרה עד עשרים מיליארד שנה. ותחת אותה הסתייגות מקובל להניח גם שכדור הארץ עצמו נוצר לפני כארבעה מיליארד שנים וחצי.

    התאריכים הללו שגויים.

     

    חוקרים יהודים מימי הביניים מתארכים את בריאת היקום ל־3760 לפני הספירה. תיאולוגים יוונים אורתודוקסים, מצדם, מתארכים את הבריאה ל־5508 לפני הספירה.

    גם הטענות האלה שגויות.

     

    הארכיבישוף ג'יימס אָשֶר (1656-1580) פרסם בשנת 1654 את ספרו "תולדות התנ"ך והברית החדשה", שבו טען כי גן עדן וכדור הארץ נבראו בשנת 4004 לפני הספירה. אחד מעוזריו הגדיל לעשות והכריז בתרועת ניצחון שכדור הארץ נברא ביום ראשון, 21 באוקטובר, 4004 לפני הספירה, בשעה 9:00 בדיוק, כי אלוהים אהב להספיק כמה שיותר בבוקר, כשהוא עדיין נמרץ ורענן.

    גם הטענה הזאת שגויה. כמעט ברבע שעה.

    הסיפור עם מאובני הדינוזארים הוא בסך הכול בדיחה שהפלאונטולוגים עדיין לא קלטו.

     

    עטיפת הספר (עטיפת הספר)

    כל זה מוכיח שני דברים:

    ראשית, אלוהים פועל בדרכים נסתרות, שלא לומר פתלתלות. אלוהים אינו משאיר את עתיד היקום ביד הגורל; הוא משחק במשחק נשגב שהוא עצמו רקח, ושמנקודת מבטו של כל אחד מהשחקנים האחרים שקול לגרסה סתומה ומורכבת להחריד של פוקר, שאותה משחקים בחדר חשוך לגמרי, עם קלפים לבנים חלקים, על קופה אינסופית, מול דילר שלא מוכן לגלות לך את החוקים ומחייך כל הזמן.

    שנית, כדור הארץ הוא בן מזל מאזניים.

    התחזית האסטרולוגית לבני מזל מאזניים בהורוסקופ שהתפרסם ב"אָדוֶורטָייזֶר", המקומון של טאדפילד, ביום שסיפורנו מתחיל בו, אומרת כך:

     

    מאזניים. 23.10-24.9.

    ייתכן שאתם מרגישים תשושים, שחוקים מהשגרה. בעיות לא פתורות בבית ובמשפחה מעסיקות אתכם. הימנעו מסיכונים מיותרים. חבר או חברה יעמדו לצדכם. אל תמהרו לקבל החלטות חשובות עד שהדרך תתבהר. אתם עלולים לסבול היום מקיבה רגישה, אז הימנעו מאכילת סלט. עזרה עשויה להגיע מכיוון בלתי צפוי.

     

    התחזית הזאת הייתה מדויקת לחלוטין מכל בחינה, פרט לעניין הסלט.

     

    ***

     

    זה לא היה לילה קודר וסוער.

    הוא היה אמור להיות קודר וסוער, אבל נו, ככה זה עם מזג האוויר. על כל מדען מטורף שהתמזל מזלו לזכות בסופת רעמים בדיוק בלילה שבו יצירת המופת שלו שוכבת מוכנה על השולחן במעבדה, יש עשרות אחרים שישבו בחוסר מעש תחת שמים בהירים בזמן שהעוזר שלהם, איגור, עושה שעות נוספות.

     

    אבל אל תיתנו לערפל (עם גשם לפנות בוקר וצניחה של הטמפרטורות לחמש עד שבע מעלות) להשרות עליכם תחושת ביטחון. אף שהלילה נעים, אין פירוש הדבר שכוחות אפלים אינם שורצים בחוצות. לא רק שהם שורצים בחוצות, אלא שהם גם רוחשים בחוצות. ויש להם עוד המון פעלים.

    כי הם תמיד פועלים. זאת בדיוק הנקודה.

     

    רוצים לקרוא את "בשורות טובות" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    שניים מהכוחות האפלים הללו שרצו בחשכת בית הקברות החרב: אחד רחב וכפוף, האחר רזה ומאיים, ושניהם שורצים ברמה אולימפית. אילו הקליט ברוס ספרינגסטין את "נולד לשרוץ" במקום את "נולד לרוץ", השניים האלה היו מופיעים על עטיפת האלבום. הם שרצו שם כבר שעה שלמה, אבל הקפידו לשמור על כוחם ויכלו לשרוץ כל הלילה במידת הצורך. למעשה, הם היו אימתניים ואפלוליים מספיק כדי להמשיך לשרוץ עד עלות הבוקר.

    לבסוף, אחרי עשרים וחמש דקות נוספות, אמר אחד מהם: "נשבר לי מהשעמום הזה. הוא היה אמור להיות פה לפני שעות."

    שמו של הדובר היה הַסְטוּר. הוא היה דוכס מדוכסי הגיהינום.

     

    ***

     

    תופעות רבות — מלחמות, מגיפות, ביקורות פתע של מס הכנסה — הובאו כראיות למעורבותו הסמויה של השטן בענייניהם של בני האדם, אך בכל פעם שסטודנטים למדעי השדים מתקבצים יחד, הם מסכימים ביניהם שקיומו של כביש M25 בלונדון הוא אחת ההוכחות החותכות ביותר לכך.

     

    טעותם, כמובן, היא בהנחה שכביש הטבעת הארור הזה מרושע רק בגלל הקטל והתסכול האדירים שהוא ממיט על הנוסעים מדי יום.

    רק מעטים עלי אדמות יודעים שצורתו של M25 היא הסימן אוֹדֶגְרָה בשפת מסדר הכמרים השחור של יבשת מוּ הקדומה, ופירושו "יחי החיה הגדולה, טורפת העולמות". השפעתם של אלפי הנהגים החולפים בזעם מדי יום בנתיביו הפתלתלים של הכביש זהה להשפעתם של מים על גלגל תפילה, שכן הם מפיקים בלי הרף אדים של רוע בדרגה נמוכה ואלה מזהמים את האטמוספרה המטפיזית ברדיוס של קילומטרים רבים.

     

    זהו אחד מהישגיו הגדולים ביותר של קראולי. נדרשו לו שנים להשלים את המלאכה, שכללה שלוש פריצות למחשבים, שתי פריצות פיזיות, שוחד קל אחד, ועוד לילה גשום שבו שום דבר לא הלך כמו שצריך ובמהלכו הסתובב שעתיים בשדה בוצי כדי להזיז את הסמנים הנעוצים באדמה למרחק מטרים מעטים — מעטים אך בעלי חשיבות על־טבעית אדירה. כשקראולי צפה בפקק הכביר הראשון, שהשתרע לאורך חמישים קילומטרים, הוא נמלא חמימות נעימה כי ידע שביצע את מלאכתו הזדונית נאמנה.

    היא זיכתה אותו בציון לשבח.

     

    בשורות טובות ()
    מתוך העיבוד הקולנועי ל"בשורות טובות"

     

    קראולי נסע עכשיו במהירות של מאה ושמונים קמ"ש אי־שם ממזרח לסְלאוּ. הוא לא נראה שטני במיוחד, ולא היו לו אף אחד מהמאפיינים הקלאסיים של שד. לא קרניים, לא כנפיים. נכון, הוא הקשיב לאוסף הלהיטים של קווין, אבל אין להסיק מכך מסקנות, מפני שכל קלטת שנשארת במכונית למשך שבועיים ויותר הופכת לאוסף הלהיטים של קווין. בראשו לא חלפה שום מחשבה שטנית במיוחד. למען האמת, ברגע זה ממש הוא תהה במעורפל מי הם "מואֶה ושאנדוֹן".

    לקראולי היו שיער שחור ועצמות לחיים גבוהות, והוא נעל נעליים מעור נחש, בכל אופן נעל נעליים למראית עין, והיה יכול לעשות דברים ממש משונים עם הלשון שלו. ובכל פעם שמחשבותיו נדדו, הייתה לו נטייה לסנן "סססס" מבין שיניו.

    הוא גם לא הִרבה למצמץ.

     

    המכונית שנהג בה הייתה בנטלי שחורה מודל 1926 יד ראשונה, והיד הייתה ידו של קראולי. הוא דאג לה יפה.

    הסיבה שאיחר עכשיו הייתה שהוא נהנה נורא במאה העשרים. היא הייתה הרבה יותר טובה מהמאה השבע־עשרה, והרבה־הרבה יותר טובה מהארבע־עשרה. קראולי תמיד אמר שאחד מיתרונותיו של הזמן הוא ההתרחקות המתמדת מהמאה הארבע־עשרה, המאה הכי משעממת שברא, מה לעשות, אלוהים. המאה העשרים לא הייתה משעממת כלל וכלל. וכאילו כדי להוכיח את טענתו, בחמישים השניות האחרונות הבהב אור כחול במראה הפנימית של קראולי ורמז לו כי יש בעקבותיו שני גברים המעוניינים לעשות אותה מעניינת אפילו יותר עבורו.

     

    הוא הציץ בשעונו, שעוצב במיוחד עבור חובב צלילה עשיר שרוצה לדעת מה השעה בעשרים ואחת ערי בירה בעודו שוחה במעמקי הים.

    הבנטלי רעמה ביציאה מהכביש המהיר, פנתה בנטייה על שני גלגלים והמשיכה לדהור בדרך מוריקה. האור הכחול דהר בעקבותיה.

    קראולי נאנח, הוריד יד אחת מההגה, הפנה את מבטו לאחור והחווה מחווה מורכבת מעבר לכתפו.

    האור המהבהב התעמעם במרחק והמכונית נעצרה, לתדהמתם של נוסעיה. אבל תדהמה זו תהיה כאין וכאפס לעומת התדהמה שתאחז בהם כשיפתחו את מכסה המנוע ויגלו לְמה הפך המנוע.

     

    ***

     

    בבית הקברות, הסטור, השד הגבוה, העביר את בדל הסיגריה בחזרה לליגוּר, שהיה נמוך ממנו ומיומן יותר במלאכת האריבה.

    "אני רואה אור," אמר. "הוא מגיע, האפס השחצן הזה."

    "בְּמה הוא נוהג שם?" שאל ליגור.

    "מכונית. כרכרה בלי סוסים," הסביר הסטור. "נדמה לי שעוד לא היו כאלה בפעם האחרונה שהיית פה. לא בשימוש רחב, כמו שאומרים."

    "היה להם אז מישהו עם דגל אדום שהלך מקדימה," אמר ליגור.

    "אני מתאר לעצמי שהם התקדמו מאז."

    "איך קראולי הזה?" שאל ליגור.

    הסטור ירק. "נמצא כאן יותר מדי זמן," אמר. "ממש מההתחלה. הפך להיות כמו הילידים, אם אתה שואל אותי. נוסע במכונית עם טלפון."

     

    ליגור הרהר בכך. בדומה לרוב השדים, הייתה לו תפיסה מוגבלת מאוד של טכנולוגיה, ולכן הוא עמד לומר משהו כמו, זה בטח דורש הרבה חוטים, אבל אז הגיעה הבנטלי לשערי בית הקברות ועצרה.

    "והוא מסתובב עם משקפי שמש," אמר הסטור בבוז, "אפילו כשלא צריך." הוא הרים את קולו. "יחי השטן," אמר.

    "יחי השטן," חזר ליגור.

    "היי," אמר קראולי ונופף להם נפנוף קטן. "סליחה על האיחור, אבל אתם יודעים איך זה על ה־A40 בדֶנְהם, ואז ניסיתי לחתוך אל צ'וֹרְלי ווּד ואז —"

    "עכשיו שהננו כאן," אמר הסטור ברוב רושם, "עלינו למנות את מעשי היום."

    "כן. המעשים," אמר קראולי בפרצוף מעט אשם, כמו מישהו שבא לכנסייה בפעם הראשונה זה שנים ושכח באילו קטעים צריך לעמוד.

    הסטור כחכח בגרונו.

    "הדחתי כומר מדרך הישר," הוא אמר. "הוא צעד ברחוב וראה בחורות יפות בשמש, ואני נטעתי ספק בלבו. הוא היה הופך לקדוש, אבל בתוך עשור הוא יהיה שלנו."

    "אדיר," אמר קראולי בעידוד.

    "אני השחתתי פוליטיקאי," אמר ליגור. "החדרתי למוחו את המחשבה ששוחד קטנטן לא יזיק. בתוך שנה הוא יהיה שלנו."

    השניים הביטו בציפייה בקראולי, שהשיב להם בחיוך רחב.

    "אוקיי, זה ימצא חן בעיניכם," אמר.

    החיוך שלו התרחב ונעשה תחמני אפילו יותר.

     

    "השבתתי את כל הטלפונים האלחוטיים במרכז לונדון לשלושת רבעי שעה היום בצהריים," אמר.

    דממה מוחלטת שררה בבית הקברות, ורק אוושת המכוניות החולפות במרחק הפרה אותה.

    "נו," אמר הסטור. "ואז מה?"

    "שמע, זה לא היה פשוט," אמר קראולי.

    "זה הכול?" הזדעק ליגור.

    "תקשיבו, אנשים לא —"

    "ואיך בדיוק התרגיל הזה שלך מבטיח נשמות לאדוננו?" שאל הסטור.

    קראולי השתדל לא לאבד את העשתונות.

     

    מה הוא אמור להגיד להם? שעשרים אלף איש רתחו מזעם? שהיה אפשר לשמוע עורקים נסתמים בכל העיר? ושהם הוציאו את כל התסכול הזה על המזכירות שלהם או על שוטרי התנועה או על מי שלא יהיה, ושהאנשים האלה בתורם הוציאו את התסכול שלהם על אנשים אחרים בכל מיני דרכים נקמניות — וזה החלק הכי טוב — בדרכים נקמניות שהם רקחו בעצמם. במשך כל שאר היום. ההשפעה המצטברת היא בל תשוער. אלפים רבים של נשמות התכסו בשכבה דקה של זוהמה, והוא בקושי היה צריך לנקוף אצבע.

    אבל אי־אפשר לומר את כל זה לשדים כמו הסטור וליגור. השניים האלה תקועים במאה הארבע־עשרה. מקדישים שנים לרדיפה של נפש אומללה אחת. חייבים להודות שרדיפה כזאת היא אכן מלאכת מחשבת, אבל בימינו אין ברירה אלא לנקוט גישה שונה. לא לחשוב בגדול, אלא לחשוב רחב. בעולם של חמישה מיליארד איש אי־אפשר עוד לקטוף נשמות אחת־אחת; צריך לפזר את המאמצים. אבל שדים כמו ליגור והסטור לא מסוגלים להבין את זה. הם לעולם לא היו מצליחים להמציא משהו כמו שידורי טלוויזיה בוולשית, למשל. או מס ערך מוסף. או מנצ'סטר.

    ממנצ'סטר הוא היה מרוצה במיוחד.

     

    "אני לא שומע תלונות מהממונים," אמר. "הזמנים משתנים. אז מה קורה?"

    הסטור רכן מאחורי מצבה.

    "זה מה שקורה," אמר.

    קראולי הביט בסל.

    "אוי," אמר. "ואבוי."

    "כן," אמר הסטור וחייך.

    "כבר?"

    "כן."

    "ו... אהמ... אני אמור ל —?"

    "אכן כן." הסטור ממש נהנה מזה.

    "למה אני?" שאל קראולי בייאוש. "אתה מכיר אותי, הסטור, זה לא בדיוק תפקיד שמתאים לי..."

    "זה כן, זה כן," אמר הסטור. "זה בדיוק התפקיד בשבילך. זה יהיה תפקיד ראשי. קח אותו בשתי הידיים. הזמנים משתנים."

    "כן," אמר ליגור וחייך גם הוא. "לא סתם משתנים. נגמרים."

    "אבל למה דווקא אני?"

    "מן הסתם, כי אתה מוערך מאוד," אמר הסטור ברשעות. "אני מתאר לעצמי שחברנו ליגור היה מוכן לוותר על ימִינו בשביל הזדמנות כזאת."

    "בלי שום ספק," אמר ליגור, ובינו לבין עצמו הוסיף: או על ימִינו של מישהו. יש הרבה זרועות ימניות בהישג יד; אין טעם לבזבז דווקא את הזרוע המצוינת שלו.

    הסטור שלף לוח כתיבה מנבכיו המטונפים של מעיל הגשם שלו.

    "תחתום. פה," אמר, עם הפסקה נוראה בין המילים.

     

    קראולי פשפש איפשהו בתוך כיס פנימי ושלף עט. הוא היה מלוטש ובצבע שחור מט. הוא נראה כמו משהו שמסוגל לחרוג מהמהירות המותרת.

    "חתיכת עט," אמר ליגור.

    "אפשר לכתוב בו מתחת למים," מלמל קראולי.

    "מה עוד ימציאו?" תהה ליגור.

    "אם מישהו עוד רוצה להמציא משהו, כדאי לו להזדרז," אמר הסטור. "לא! לא א"ג' קראולי. תחתום בשם האמיתי שלך."

    קראולי הנהן בעגמומיות ושרטט על הנייר סמל מורכב ומפותל. לרגע קט הוא זהר באדום בחשיכה, ואז דעך.

    "מה אני אמור לעשות עם הדבר הזה?" שאל.

     

    "אתה תקבל הנחיות." הסטור קימט את מצחו. "למה אתה מודאג כל כך, קראולי? הרגע שלקראתו עמלנו מאות בשנים קרב ובא!"

    "כן. צודק," אמר קראולי. הוא לא נראה עוד כמו הדמות החיננית שזינקה בחן כה רב מהבנטלי לפני כמה דקות בלבד. על פניו עלתה ארשת רדופה.

    "ניצחוננו הסופי קרוב מאי־פעם!"

    "ניצחון סופי. כן," אמר קראולי.

    "ואתה תהיה הכלי שיביא את הגורל המופלא הזה!"

    "כלי. כן," מלמל קראולי. הוא הרים את הסל כאילו הוא עלול להתפוצץ. ובמובן מסוים, זה אכן מה שעתיד לקרות בקרוב.

    "בסדר," אמר. "אז אני... אני זז, כן? נגמור עם זה. לא שאני רוצה לגמור עם זה," הוא הזדרז להוסיף, כי היה ער למה שעלול לקרות אם הסטור יגיש דוח שלילי. "אבל אתם יודעים איך אני. להוט לבצע את המשימה."

    השדים הבכירים לא אמרו דבר.

    "בסדר, אז אני יוצא לדרך," ברבר קראולי. "נתראה כבר כש... בקיצור, נתראה. כן. מעולה. יופי. צ'או."

    בזמן שהבנטלי התרחקה, שאל ליגור, "מה זה אומר בכלל?"

    "משהו איטלקי," אמר הסטור. "סוג של אטרייה."

    "מוזר מאוד לדבר עכשיו על אטריות." ליגור נעץ את מבטו באור הפנסים המתרחקים. "אתה סומך עליו?"

    "לא," אמר הסטור.

    "צודק," אמר ליגור. העולם יהיה מוזר מאוד, חשב לעצמו, אם שדים יתחילו פתאום לסמוך זה על זה.

     

    ***

     

    קראולי, שנסע כעת ממערב לאמֶרְשאם במהירות אדירה, בחר קלטת באקראי וניסה לחלץ אותה בכוח מתוך קופסת הפלסטיק השברירית שלה בלי לסטות מהכביש. מכונית חלפה על פניו, ולאור פנסיה הוא ראה כי מדובר ב"ארבע העונות" של ויוואלדי. מוזיקה מרגיעה, זה מה שהוא צריך עכשיו.

    הוא דחף אותה לתוך המערכת.

    "שיטשיטשיטאיזהחרא. למה דווקא עכשיו? למה דווקא אני?" הוא רטן בשעה שהצלילים המוכרים של קווין מילאו את הבנטלי.

    ולפתע, פרדי מרקורי דיבר אליו: כי הרווחת את זה ביושר, קראולי.

     

    קראולי סינן ברכה אילמת. השימוש באלקטרוניקה כאמצעי תקשורת היה רעיון שלו. החברים למטה החליטו לשם שינוי לאמץ את הרעיון, אבל כמו תמיד הצליחו לעוות אותו לחלוטין. הוא קיווה לשכנע אותם להתחבר לרשת הסלולרית, אבל הם העדיפו להתפרץ למה־שלא־יהיה שהוא האזין לו באותו רגע.

    קראולי נשם נשימה עמוקה.

    "תודה רבה, אדון דגול," אמר.

    יש לנו אמון רב בך, קראולי.

    "תודה רבה, אדון דגול."

    זה חשוב, קראולי.

    "אני יודע, אני יודע."

    הרגע הגדול הגיע, קראולי.

    "אל דאגה, אדון דגול, אני יודע מה אני עושה."

    אנחנו מקווים מאוד שזה נכון, קראולי. ואם המבצע ייכשל, כל המעורבים יסבלו סבל עז. אפילו אתה, קראולי. בייחוד אתה.

    "הבנתי, אדון דגול."

    הנה ההנחיות שלך, קראולי.

     

    ולפתע פתאום הוא ידע מה עליו לעשות. הוא שנא את זה. הם יכלו פשוט לומר לו במילים, במקום להחדיר ידע בצורה מצמררת כל כך היישר לתוך המוח שלו. ועכשיו הוא ידע שהוא אמור לנסוע לבית חולים מסוים.

    "אני אהיה שם בעוד חמש דקות, אדון דגול, אין שום בעיה."

    יופי. סקראמוש, סקראמוש, ויל יו דו דה פנדנגו...

     

    קראולי חבט בהגה. הלך לו נהדר עד לפני כמה דקות. במאות האחרונות הוא הרגיש שהוא ממש שולט בעניינים. ככה זה, רגע אחד נדמה לך שאתה על גג העולם, ופתאום מפילים עליך את קץ הימים. ארמגדון. המלחמה הגדולה, הקרב האחרון. גן עדן מול גיהינום, שלושה סיבובים, ניצחון בנוקאאוט בלבד. וזהו זה. אין עוד עולם. זאת המשמעות של סוף העולם. אין עוד עולם. רק גן עדן נצחי, או להפך, גיהינום נצחי. קראולי לא היה בטוח איזו תוצאה נוראה יותר.

    טוב, ברור שהגיהינום נורא יותר, בהגדרה. אבל קראולי זכר את גן עדן וידע שלגן עדן ולגיהינום יש לא מעט דברים במשותף. באף אחד מהם אין מקום נורמלי לשבת לשתות בו, לדוגמה. והשעמום של גן עדן כמעט נורא כמו ההתרגשות בגיהינום.

    אבל לא הייתה כל דרך להתחמק. אין דבר כזה שד עם רצון חופשי.

    איי ויל נוֹט לֶט יוּ גוֹ (לט הים גו)...

     

    טוב, לפחות זה לא יקרה השנה. יהיה לו זמן להספיק כל מיני דברים. להיפטר ממניות שתכנן להחזיק לטווח ארוך, למשל.

    הוא שאל את עצמו מה יקרה אם פשוט יעצור את המכונית כאן, בכביש האפל, הרטוב והריק הזה, ייקח את הסל, יניף אותו סביבו כמה פעמים וישחרר...

    משהו איום ונורא, זה מה שיקרה.

     

    הוא היה מלאך פעם. הוא לא התכוון ליפול מגן עדן. הוא פשוט הסתובב עם הטיפוסים הלא־נכונים.

    הבנטלי המשיכה לפלח את החשיכה, אף שמד הדלק הצביע על אפס. הוא הצביע על אפס כבר יותר משישים שנה. להיות שד זה לא עד כדי כך נורא. למשל, לא צריך למלא דלק. הפעם האחרונה שקראולי מילא דלק הייתה ב־1967, בשביל לקבל מדבקות שמשה של ג'יימס בונד, כאלה עם תמונה של חור קליע. הוא היה חם עליהן בזמנו.

    במושב האחורי, היצור שבסל התחיל לבכות; אזעקת אמת של ילוד טרי. צורמת. חידתית. ועתיקה.

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

     

    טרי פראצ'ט וניל גיימן, "בשורות טובות", תרגום: תומר בן אהרון, מודן, הוצאת הכורסא, 399 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים