הגורו של האפליקציות הממכרות - ילמד אתכם איך להיגמל

"סבתא שלי, שהייתה יהודייה דתייה טובה, עישנה הרבה, לפחות חפיסה ביום", מספר ניר אייל, מומחה להתמכרות לטכנולוגיה. "אבל בשבת היא לא עישנה בכלל. איך היא עשתה את זה? פשוט מתחייבים להגיד 'לא' למשהו. אז כשאני לא רוצה הפרעות והסחות דעת מהעולם הטכנולוגי - כשאני עם חברים, משפחה או בעבודה חיונית, הסמארטפון מונח בצד. זה נורא פשוט בעצם".

ממקומו בצומת הלוהט של היי-טק וניהול עסקים מצד אחד ופסיכולוגיה חברתית מצד שני, הגיע ניר לפרסום עולמי לפני כשש שנים, כשהוציא את Hooked, רב-מכר שלימד חברות טכנולוגיה וסטארטאפים איך לפתח מוצרים שיגרמו למשתמשים לחזור אליהם שוב ושוב. בספרו החדש, 'לא מופרע' (Indistractable), שראה אור באוגוסט וזכה להצלחה מיידית, הוא מביט על התופעה מנגד, מהצד של משתמשים. אבל אם תגידו לו שעכשיו הוא פשוט חצה את הקווים ועושה את הדרך ההפוכה - ממתן עצות לדילר, למתן תרופות למשתמש, הוא יתקומם. בדרכו המנומסת.

"זה סיפור עיתונאי טוב, אבל זו תפיסה מוטעית שלי. טענו שעבדתי עבור פייסבוק וגוגל, אבל הספר הראשון שלי התפרסם ב-2013, שנים אחריהן. מעולם לא עבדתי בפייסבוק או בכל חברה של משחקי וידיאו! הם כבר מכירים את הטכניקות האלה. המטרה שלי הייתה לחלוק את סודותיהם כדי שסטארטאפים יוכלו לעצב מוצרים שאנשים רוצים להשתמש בהם כדי שיוכלו לבנות הרגלים בריאים לחיים".

הספר החדש, שכותרת המשנה שלו היא: "איך לשלוט בריכוז שלך ולבחור את חייך", הוא מדריך סלף-הלפ, שבא להתמודד עם הדבר העצום שמזמזם לנו במוח כמו יתוש: הפרעות הרשת והטכנולוגיה. הנוטיפיקיישן מהמייל, הצורך לענות לוואטסאפ אפילו על הכביש, הבריחה לפיד האינסטוש על חשבון משהו שחייבים לעשות - כל אחד וההתמכרויות שלו. אלה, ומחלות העולם החדש הנלוות: מביצועים ירודים בעבודה, דרך הרס הזוגיות, ועד לחשיפה לאלימות או פורנו. "אני מציע נוסחה שבמשך חמש שנים עמלתי על מנת לשכלל אותה", מצהיר אייל ואינו חוסך בדרמה: "בעתיד, החלוקה הבסיסית תהיה בין שני סוגי אנשים: אלה שמופרעים, ואלה שאינם".

כמו הטכנולוגיה, גם ההפרעות שלה משנות את החיים שלנו מן היסוד. דוגמה מספרו של אייל: גורם המוות השלישי באמריקה, אחרי מחלת לב וסרטן, הוא טעויות במרשמי תרופות, כ-400 אלף נפגעים בשנה. מחקרים מצאו שאחד הגורמים לכך היא כמות ההפרעות, כעשר פעמים, שבהן נתקל רוקח כשהוא עמל על מינון התרופה. ניטור הסחות הדעת האלה הפחית ב-88 אחוז את טעויות הרוקחים. 

כבר ניתן לאמוד את נזקי המהפכה הטכנולוגית?

"קודם, אולי אפתיע אותך: בהפרעה הטכנולוגית אין שום חדש. אם לא הייתה פייסבוק בעולם, אנשים היו הולכים לקרוא שייקספיר בזמנם הפנוי? ברור שלא. היינו עושים מה שתמיד עשינו - רכילות, פוליטיקה, לבזבז את הזמן על טלוויזיה. אפלטון דיבר על זה לפני 2,500 שנה: אנחנו האויב הגרוע ביותר של עצמנו. אתה אומר: 'אלך לעשות כושר, אפסיק לעשן, אבלה עם המשפחה' - אבל תמצא את עצמך הולך למקום אחר. הכלים יכולים להיות שונים, הסיבה להפרעה - אחת. פעם אלה היו הטלוויזיה, משחקי הווידיאו. לפני זה - הרדיו, ועוד לפני - המילה הכתובה. אבל המין האנושי מגיע תמיד לאותה נקודה: איך לאמץ את הטכנולוגיה החדשה ולסגל מחדש את ההתנהגות".

מה תגיד להורים שחושבים שהאינטרנט אחראי לכל – החרמות, הפדופיל שאורב, החשיפה לתופעות קשות, ובעיקר אובדן השליטה על הילדים. אתה אומר, נסחפתם?

"בהחלט. יש לי חדשות עבורכם: זו התקופה הטובה ביותר בהיסטוריה להיות בה ילד. בארה"ב נרשמים הנתונים הנמוכים ביותר לרצח ושימוש בסמים בקרב בני נוער, אבל קיימת תחושה שהילדים עושים מול המסך דברים איומים. תחשבו על זה אחרת. אם רציתם להמציא מכשיר שישאיר ילדים הרחק מהרחוב או מהכביש - אגב, גם תאונות דרכים בקרב בני נוער רושמות שיא שלילי - אז הנה, תראו במה הם מתעסקים. אני לא אומר שאין השפעות שליליות ליותר מדי אינטרנט - בוודאי שיש, ובכך עוסק הספר - אבל אם היית רוצה להמציא מכונה שתשמור על הילדים שלנו בטוחים - כנראה היינו ממציאים את משחקי הווידיאו (צוחק)".

בעיני אייל, לא ענקיות המדיה אחראיות לנטייה של צעירים ליפול בג'ונגל ההפרעות הטכנולוגיות. זה קודם כל אתם, ההורים. כי הילדים של היום ממושטרים עד אימה, מבית הספר לחוג לארוחת הערב, לא יוצאים החוצה לשחק סתם ככה, ובאין ברירה, יפנו אל המקום היחיד שנותן להם מענה לצורך בחופש ולצורך בשייכות: הרשת. אלא שרבות מההמלצות שלו לשימוש נבון של צעירים בטכנולוגיה, יתקבלו כאן מן הסתם בחיוך מיואש: 87 אחוז מילדי ישראל גולשים למעלה משעתיים ביום, הגג שאייל מציב לכך. הוא ממליץ לאסור על שימוש ברשתות חברתיות לפני גיל 18, אבל בארץ בני הנוער מכורים לוואטסאפ (95 אחוז), לאינסטגרם (נושקת ל־90), ולפייסבוק, שרכשה את שתיהן.

איך תוכל להיות ההורה היחיד שיאסור על הילד שלו להשתמש בסמארטפון או להיכנס לסושיאל - כשכל הכיתה שם?

"העדריות הזו הגיעה למקומות הכי רעים שיש. השואה. להבדיל, זו אותה עדריות לגבי טכנולוגיה. הורים, מה עם חשיבה ביקורתית לרגע? במקרים מסוימים אסור שתהיה לילדים טכנולוגיה. במקרים אחרים, זה לגמרי בסדר. תלוי מי משתמש, כמה זמן, מה עושים עם הטכנולוגיה - ומה היו עושים במקום. אם לילד אין מה לעשות אחרי הלימודים ואנחנו תוקעים אותו בבית - ברור שהוא יגיע למסך, וחלק ייכנסו בהמשך לצרות. אנחנו חייבים לתת להם אפשרויות טובות למה לעשות".

ובכל זאת, איך אפשר להגביל שימוש ברשתות חברתיות מגיל 18? הסוסים כבר מזמן יצאו מהאורווה.

"לא נכון. מי משלם על הטלפון? ההורים. ומה הדבר הכי גרוע שיקרה? הילד יתלונן. ומה קורה כשהילד מתלונן? שום דבר! אני לא אומר שילדים צריכים להיות מנותקים. לשעתיים זמן מסך או פחות, אין תופעות שליליות. בטכנולוגיה יש דברים נפלאים. הבת שלי אוהבת ספרי אודיו. אני הייתי הורג עבור מכונה שקוראת לי ספרים! רק בואו נחשוב מה אנחנו מתירים להם. אם ילדים רוצים זמן להיות בקשר עם חברים, כמו שאנחנו עשינו בטלפון - אין בעיה. אבל לא כשהמשפחה ביחד". 

נאה דורש נאה מקיים. כך, למשל, אייל, אדם קשוח ביותר בנורמות ההתנהגות שהוא דורש קודם כל מעצמו ומילדיו, אסר על בתו לפגוש את ילדי השכנים - לאחר שנחרד לגלות שהם מעזים להביא את מכשיר הטלפון שלהם לשולחן ארוחת הערב. "תשמע", הוא מדגיש, "בריכות שחייה הורגות אלפי ילדים כל שנה. אבל אנחנו לא אוסרים על הילדים לשחות, אנחנו מלמדים אותם. לכן אני אומר: 'למד לשחות, לפני שתצלול'. וכאן מגיעה שאלה מרכזית שתקבע אם הילד מוכן להשתמש בטכנולוגיה: האם הוא יודע גם לכבות אותה? להשתמש ב'לא להפריע', כשהוא מכין שיעורים? אם לא, הוא לא מוכן לשחייה".

הגבולות שאייל מציב הם בכל מקום. בצבא, באקדמיה, בעבודה. "חייל ששומר על הגבול לא צריך להחזיק סמארטפון, נקודה. זה סיכון הביטחון. אפילו הייתי אומר לקנוס אותו או להכניס לכלא. אני גם לא מוצא שום סיבה טובה למה ילד צריך להחזיק סמארטפון באמצע שיעור. שום סיבה טובה! אני רואה ילדים בני שבע-שמונה עם מכשיר: למה הם בכלל צריכים להחזיק כזה? החברות עצמן - פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק, סנאפצ'ט - אומרות שהגיל המינימלי הוא 13. אז למה אתם ההורים, נותנים לילדים משהו שהחברות אומרות לא לתת?" 

הספר שלך, אומרים מבקריך, סלחני מדי כלפי ענקיות הטכנולוגיה. אתה מבקש לבדוק מה הטריגרים הפנימיים שגורמים לנו להציץ בפייסבוק באמצע עבודה, לקפוץ לרגע ליוטיוב. אבל מישהו נתן לנו מכל ענק של דלק וגפרור שממש בא לי להדליק בקליק.

"מה האלטרנטיבה? האם אנחנו רוצים שהם יעשו תכנים יותר גרועים? 'היי יוטיוב, היי נטפליקס: תעשו סרטים וקליפים יותר משעממים, כדי שלא אראה הרבה. היי אייפון, אולי תפגעו בחוויית המשתמש?' (צוחק). זה לא יקרה, וגם אתה לא רוצה שזה יקרה. אתה מעוניין בטכנולוגיה טובה ובשפע תכנים, כי זו הקִדמה.

"מצחיק, הספר הראשון שלי, Hooked, ראה אור לפני כשש שנים, כשכולם התלוננו כמה קשה להשתמש בטכנולוגיה, שאתה צריך להיות גיק בשבילה. עכשיו מתלוננים ההפך! וזה נהדר. אתה לא צריך לצוד את האוכל שלך או לחטוב עצים: אתה רק צריך להקליק ולדעת לשים את הטכנולוגיה במקומה.

"אני מחלק את האנשים לשלוש קבוצות: הבליימרים, 'המאשימים את האחר': פייסבוק עשתה לי את זה, אייפון עשה לי את זה. השנייה, השיימרים, 'המאשימים את עצמם': משהו לא בסדר איתי, אני כנראה עצלן, יש לי 'אישיות מתמכרת'. והשלישית, הקליימרים, 'נוטלי האחריות'. לדעת שיוטיוב ופייסבוק הם לא אשמתך – אבל כן האחריות שלך".

איך זו לא גם אשמת החברות?

"יש ניואנסים. ראשית, ילדים הם מעמד מוגן, וגם צריך לעגן את זה בחוק. שנית, בעיניי זה לא מוסרי לגרום ביודעין לאנשים להתמכר, וקראתי להסדיר את ההגנה על אנשים שיש להם נטייה פתולוגית להתמכרות. עם זאת, אם אתה לא ילד, ואתה לא מכור פתולוגית, אני חושב שבאחריותך לנהל את הסחות הדעת".

בכל זאת. לחברות יש אחריות.

"לאפל יש כלים כמו 'סקרין טיים', לעזור לך להשתמש פחות במכשיר. גם גוגל הכריזו על יוזמת 'וול-ביאינג'. זה כמו מה שקרה בתעשיית הרכב, כשהחלו לעשות שימוש בחגורות בטיחות 17 שנים לפני החוק. אפל וגוגל ממש לא טיפשות. הן יודעות שאם תרבה בשימוש, תתחרט על זה ותחפש אלטרנטיבה".

השטן הגדול, בטח בישראל, הוא הוואטסאפ. יש ימים שלמים שאין לי אפילו חצי שעה בלי הפרעת וואטסאפ.

"וואטסאפ היא אפליקציה שימושית ביותר, אפילו נפלאה. איך אפשר בכלל לחזור לימים של 'בוא ניפגש ביום שני בעשר, בפינת רחוב זה וזה'. אבל אתה חייב לדעת איך להתמודד עם זה. לפנות זמן לפעילות חיובית, לעבוד, לקרוא, להיות עם המשפחה - ואז, תשים את המכשיר בצד. זו כל התורה שלי על רגל אחת: אתה אומר שלא תעשה דבר מסוים? תעמוד בזה. במקביל, צריך לתקוף חזרה את הטריגרים החיצוניים. במקרה של וואטסאפ, לא צריך את ההתראה הקולית כל הזמן. אל תשמעו אותה. וואטסאפ היא לא לצרכים דחופים. ואם יש משהו מאוד דחוף - יתקשרו אליך". 

אני חושש שזה לא ילך. נוצרה נורמה, כולם מצפים שתענה מיד.

"אני מודה שנשמע שאצלכם הבעיה חמורה הרבה יותר מבארה"ב. אם אתה צריך מישהו בדחיפות, לא תתקשר אליו? אנחנו צריכים להתאים את הטכנולוגיה לרמות הדחיפות. פייסבוק, אין לי על הסמארטפון. אני אוהב לקרוא בזמני הפנוי, במחשב. וואטסאפ, אני כן מחזיק בטלפון, אבל לא עונה בכל רגע, אלא אחת לכמה שעות. טלפון - עבור פניות דחופות".

במקום העבודה, במיוחד באופן-ספייס, לא רק ההתראות שלך מסיחות את הדעת – אלה גם הפינגים והבינגים מימין ומשמאל.

"בעולם מושלם, לכל עובד היה חדר משלו. אבל החברות מעוניינות לחסוך כסף ונדל"ן. נהיה ריאליים, אי-אפשר לחזור אחורה, כן אפשר לשנות את תרבות העבודה. להבין שכאשר מישהו יושב מול המסך - הוא זקוק לריכוז. אתה לא מעלה על דעתך להפריע לפקח טיסה או למנתח - כנ"ל לעובד במשרד".

ספרו של אייל הוא מורה דרך סמכותי, מסודר להפליא, מלא אזכורים ממחקרים, פרקים מסועפים ודיאגרמות, ומעבר משלב לשלב, כמו תרשים זרימה. הכל ברוח האתוס האמריקאי: יעילות, יעילות ועוד קצת יעילות. רק מריבוי המחקרים, מכוני המחקר והחוקרים - אתה מבין איזה ביזנס משני משתלם פתחה הרשת עבור אקדמאים. בכל פרק משפטים מודגשים. בסוף כל פרק - תמצית הטיפים. בסוף הספר - תמצית הספר בתקציר מנהלים. יש גם עזרים להורדה ושאלות שהוכנו מראש, עבור הבוק-קלאב שבוודאי יקום בעקבותיו. אצל אייל, אין דבר שאינו מחושב עד הסוף. 

בתמצית, אייל מציע מודל בן ארבעה שלבים להשתקת הרעש הגדול: זיהוי הצרכים הנפשיים שגורמים לנו להסיח את דעתנו, תכנון הזמן מחדש, דרכים להתגונן או לתקוף את ההפרעה, ולבסוף – לתגמל את עצמנו על ההצלחה תוך שימוש בטכנולוגיה חיובית.

הכלי העיקרי שאייל מציע הוא ה"טיים בוקסינג", מערכת שעות מדוקדקת שממנה אין לסטות, ואחרי ביצועה יש לעקוב, כולל מעקב אחר כל הפרעה: "יום ראשון, 12 בצהריים: במקום לכתוב, גיגלתי במשך 15 דקות. הרגשה: תסכול". עד כדי כך, שרבים טענו כי הדרישות בלתי אפשרויות וביקרו את הדרך שבה אייל מכווץ חיים שלמים לקופסאות נוקשות.

אני מסתכל ב"טיים בוקסינג" שלך וחוטף ייאוש. מה עם קצת ספונטניות בחיים?

"יש. אני קורא לזה, 'ספונטניות מתוכננת'. אתה מתכנן את מסגרות הזמן, אבל לא מה שתעשה בהן. 'זמן עם המשפחה, יום ראשון בין שתיים לחמש'. יש לי בלוק של שלוש שעות עם האישה והילדה. אולי נלך לפארק, לסרט או למוזיאון, לא יודע כרגע, אבל אני יודע מה לא אעשה - לא אהיה בטלפון, לא אבדוק מיילים, ולא אמצא את עצמי בעבודה".

עדיין אני מתקשה לתכנן את יום ראשון בעוד שבוע, בין שתיים לחמש, או כל מסגרת זמן אחרת. פתאום בא לך לשנות, פתאום קורה משהו שמחייב שינוי.

"כשמשהו חשוב לך, שמור על הזמן שהקצית עבורו מראש, גם אם ייכנס משהו באמצע. אנשים מפתחים ציפיות לא ריאליות, 'אני אשלים את הספר', 'אפגוש חברים'. זה לא יקרה! זה לא יקרה, כי אנחנו יודעים מה תעשה - תתמרח על הפייסבוק, תגולל את הפיד באינסטגרם. תעשה דברים שאחר כך תצטער עליהם. לכן אני מתעקש: תכננו מראש את מסגרת הזמן הפנויה שלכם. שמרו על הדברים שבאמת חשובים לכם - תפילה, מדיטציה, הליכה. המקום החשוב ביותר הוא הזמן המוקדש ליחסים עם בן הזוג האהוב. הוא הנפגע הראשי מהיעדר מסגרת מוגדרת. אתה פשוט חייב, ח-י-י-ב לתכנן את הזמן הזה מראש. אם לא תפנה זמן מוגדר לדברים שאתה רוצה לעשות, הכל יהפוך להפרעה אחת גדולה. מצד שני: אם אתה אוהב את החיים שלך גמישים לגמרי, אל תשתנה, אבל גם אל תתלונן. זו עבודה קשה מדי לתכנן לו"ז? היי, ברוכים הבאים לעולם האמיתי. לא הכל בחיים קל. אם אתה רוצה לשפר משהו, זה יהיה כרוך בעבודה קשה". 

כל האפליקציות האלה – זה עליסה בארץ הפלאות, "אכול אותי, שתה אותי". רק פי מיליון. 

"קירקגור אמר עוד לפני 200 שנה: 'חרדה היא הסחרחורת שמביא החופש'. בגלל שיש לנו כל כך הרבה חופש, בלי סוף וידיאו לראות, סיפורים לקרוא, דברים לטעום, לראות או לדבר עליהם - אנחנו נעשים חרדתיים, כי אנחנו בטח מפסידים משהו. .fomo זה המחיר של עולם כל כך טוב. 

"האפשרויות הן אינסופיות ומושכות כל כך. זה כמו אוכל. האם אנחנו רוצים שהמאפיות יעשו חלות פחות טעימות? שיהיו פחות מסעדות משלל מטבחים? לא! האם זה עלול לגרום לנו להשמין? בוודאי! זו המשמעות של לחיות בעולם מרובה אפשרויות. כשאנשים רעבו ללחם, לא הייתה בעיית השמנה, כי לא הייתה אפשרות לבחור".

לא במקרה, אייל מזכיר אוכל. בנעוריו הוא היה מכור לאכילה. "הייתי אוביס, קלינית. למען האמת, עד היום אני מקפיד. יש לי 11 אחוזי שומן - אבל זה עדיין מאבק, וזה רק נעשה יותר קשה. יש כל כך הרבה דברים נפלאים לאכול! אני רוצה הכל! אבל בנקודה מסוימת הבנתי שאני נשלט. כל אוביס יספר לך דבר דומה. אנחנו לא אוכלים רק בגלל רעב. אכלתי יותר מדי, כי היה משהו בחיי שרציתי לברוח ממנו, ואוכל היה שביל הבריחה. רק כשהתמודדתי עם הבעיה ברצינות, הבנתי מה הרגשות שאני מפצה עליהם באכילת יתר. זו כנראה הסיבה מדוע התחלתי ללמוד מה שלמדתי", הוא מגלה, "כי הרגשתי שאוכל שולט בי". 

אייל, 40, נולד בחדרה והיגר עם הוריו לפלורידה בגיל שלוש. מכיר מילים בעברית פה ושם, אבל מקפיד להתראיין באנגלית בלבד. הוריו חזרו בינתיים לארץ, הוא מספר, והוא מגיע לביקור שנתי. לוקאל פטריוטיזם נוסף קשה לחלץ. 

הבחור הוא סיפור הצלחה אמריקאי קלאסי של הדור החדש. קריירה המשתרעת מאוניברסיטת סטנפורד, לחברה לשילוב פרסומות באפליקציות פייסבוק, לייעוץ לחברות שונות. הוא מולטי-דיסציפלינר, משלב טכניקות מתחום הנפש וגמילה מעישון, ומרצה מבוקש ביותר.

תיארו אותך כגורו של סטארטאפים, בכל הנוגע לפסיכולוגיה של משתמשים. איך אתה מרגיש עם זה?

"אני מאוד גאה בעבודתי. הספר הראשון שלי עזר לחברות כמו Fitbod לגרום לאנשים להתחבר (hooked) לאימונים בחדר הכושר. Kahoot משתמש במודל הזה כדי לגרום לילדים להיות מחוברים ללמידה בכיתה. עבדתי עם ה'ניו יורק טיימס' כדי לגרום לקוראים שלהם להתחבר לחדשות. לקרוא חדשות זה דבר רע? לא: זה תלוי בזמן שאתה משקיע, מה אתה קורא, ומה היית עושה במקום. 'הוקד' עסק בבניית הרגלים טובים. 'דיסטראקטד' החדש - בשבירת הרגלים רעים".

ב־Hooked תיארת מנגנונים שגורמים לאפליקציות למשוך אותנו אליהן ביעילות שוב ושוב ושוב — הצעת שיטה של ארבעה צעדים לאפליקציה ממכרת. אתה יכול להסביר על זה קצת?

"סביר להניח שלא תפרסמו את זה, אבל בליבו של מה שהופך חלק ממוצרי הטכנולוגיה לשובי לב כל כך עומד בדיוק מה שהופך את החדשות לכובשות כל כך - היכולת להשתנות. המנוע של השיטה שאני מתאר בספר הוא ההפתעה. זה מה שהופך משחקים למהנים. זה מה שהופך את הצפייה בספורט למעניינת. זה מה שהופך את המדיה החברתית לכובשת. ואלה שלוש האותיות הראשונות במילה חדשות – חדש! כל מיני דברים שובים את ליבנו באמצעות אלמנט המסתורין". 

אתה עדיין מייעץ לחברות איך לגרום לנו להיקשר למוצרים שלהן?

"כן, אבל יש חברות שלעולם לא אעבוד איתן. לא חברות טבק, לא אלכוהול, לא הימורים. פייסבוק זה שני מיליארד איש, כמה מהם יהיו בוודאי מכורים, אך זו תופעת לוואי עגומה של הטכנולוגיה. חברות הימורים, לעומת זאת, רוצות שתבזבז את כל הכסף שלך, לא שמות שיט".

סיפרת בעבר שלא רק שלא עבדת בגוגל או בפייסבוק, הם גם הציעו לשלם לך וסירבת. למה?

"גוגל הציעו לשלם על העזרה שנתתי להם במאמצים שלהם לפתח וול-ביאינג דיגיטלי. יעצתי להם כיצד לבנות דרכים שיעזרו לאנשים למתן את השימוש שלהם בטכנולוגיה, אבל לא רציתי תשלום כדי שאוכל להישאר אובייקטיבי ולומר להם מה באמת חשבתי שהם צריכים לעשות. לא רציתי שמישהו יגיד שדעתי הושפעה מהכסף שלהם". 

כל המאבק הזה בהפרעות ובהסחות הדעת של הטכנולוגיה, לאן הוא אמור להוביל? הצלחה? יעילות? להפוך את הזמן לבעל משמעות? את האדם לטוב יותר?

"עבורי התשובה היא אמת. יושר אישי. יש דבר אחד שלא תרצה שיחשבו עליך, והוא 'שקרן'. אנחנו לא רוצים לשקר לבני הזוג שלנו, לילדים שלנו. לא נרצה שהחברים שלנו יחשבו שאנחנו כאלה. אבל אנחנו משקרים לעצמנו כל הזמן, אנחנו אומרים שנעשה דבר אחד ועושים משהו אחר. זו הרגשה איומה, להסתכל על עצמך במראה, ולהגיד, שוב שיקרתי לעצמי. 

"הרבה אנשים מחזיקים 'טו דו ליסט'. גם אם הם מחקו דבר או שניים בסוף היום, הרשימה עדיין שם, ולעולם הם לא ירגישו הקלה, 'וואו, חייתי יום ששווה לחיות'. זו הרגשה מדהימה וזה מה שאני מעוניין לתת לאנשים: הקלה. בסוף היום להגיד לעצמך: 'עשיתי את מה שאמרתי שאעשה, ועכשיו אני יכול להרגיש טוב'. אם לא תעשו את זה, לעולם לא תצאו מהמרוץ האינסופי, המשוגע. לעולם לא תדעו מנוחה". 

1. בנו לו"ז יומי, הקצו מראש זמן לשימוש בטכנולוגיה, לפנאי, למשפחה, והיצמדו לזה. 

2. תרגיעו עם המיילים. השיבו לכולם בפרק זמן תחום. ענו במועד האחרון האפשרי, כדי שהשולחים יחשבו פעמיים אם באמת נחוץ לכתוב לכם. ותרו על רישום לאתרים לא נחוצים. 

3. סלקו מהסמארטפון את ההתראות של ענקיות ההפרעות פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, סנאפצ'ט, יוטיוב וכו'. 

4. העיפו את המפלצות האלה מהדסקטופ במחשב וממסך הבית בסמארטפון למסך משני. 

5. נצלו את הזמן בתבונה. למשל, הקשיבו לפודקאסטים רק בזמן אימון או הליכות.

6. הילחמו בתופעות עדר כמו: בדיקת מיילים במהלך פגישות עבודה. כשמישהו משתמש בנייד במכשיר במהלך פגישה, העירו לו: "אני רואה שדיברת בטלפון. האם הכל בסדר?"

7. הקפידו: ילדים עד גיל שנתיים לא צריכים להתקרב למסך כלשהו. נקודה. טלפון סלולרי לילד, רק מגיל 13, ולשיחות והודעות טקסט בלבד. שימוש ברשתות חברתיות, רק מגיל 18. כתנאי לקבלת סמארטפון, בדקו אם הילד שולט בקביעת התראות של אפליקציות.

8. תנו לילדים לקבוע זמן שימוש במסך בעצמם, ותנו להם לעמוד בו. הבהירו להם שחברות הטכנולוגיה עושות כל מה שהן יכולות כדי להאריך את זמן המסך שלהם ושהאחריות היא שלהם.

9. העיפו את הטלוויזיה וכל מסך שהוא מחדר השינה של הילדים.

10. התפנה לכם זמן? חכו עשר דקות עד שתיכנסו לרשתות החברתיות. 

11. עסוקים? סמנו לסביבה לא להפריע בעזרת שלט על הכיסא, ואפילו מעין כתר מהבהב על הראש (שישה דולרים באמזון. לאשתו של אייל יש כזה, והיא חובשת אותו אפילו בבית).

12. קנו שעון יד. הדרך מהצצה במסך הבית של הסמארטפון לבדיקה של יתר האפליקציות, קצרה. מאוד.