שתף קטע נבחר

הם תפסו אמריקה. אנחנו עוד נתגעגע אליהם

פעם קראו לקהילה הישראלית בארה"ב "נמושות", אבל בעידן הנוכחי ברור שמדובר שמדובר בעילית המדע, המחקר והעסקים שרכבה לשם על הגלובליזציה. אם לא נשמור על קשר – נאבד אותם. נחמן שי חזר ברגשות מעורבים מכנס "המועצה הישראלית-אמריקנית" בפלורידה

 

דונלד טראמפ נשיא ארה
כינוס ה-IAC בפלורידה בסוף השבוע שעבר(צילום: Getty Images)

4,000 המשתתפים בכינוס השנתי של "המועצה הישראלית-אמריקנית" (IAC) בפלורידה כבר שבו לבתיהם ללא ג'ט לג. הטיסה שלהם הביתה היא בסך הכול בתחומי ארה"ב. הגדול בכינוסים של ישראלים בצפון אמריקה הגיע לסיומו והשאיר אחריו טעם מעורב. אני שונא לדבר על הטעם המעורב, אבל זה מה שנשאר.

 

 

אני שייך לדור ששינן באדיקות את הביטוי האגדתי של יצחק רבין, "נפולת של נמושות". דורות גדלו עם האמירה הזאת, שחידדה את התחושה שלפיה אלה שעוזבים לא ראויים להתייחסות; הם נטשו, לא מוכנים להתמודד, ובלשון הצבאית - נמושות (הערה אישית: למשפחתנו, כמו למשפחות ישראליות רבות, נגיעה ישירה לנושא).

 

אבל דבר גדול קרה בעולמנו. הגלובליזציה שינתה אותו מהקצה אל הקצה וגם את חלקת אלוהים הישראלית בארה"ב. הדור הראשון של הישראלים כאן הורכב מבעלי מקצועות פשוטים יחסית, נהגי מוניות, בעלי מלאכה, מובילים למיניהם, קבלני עבודות בנייה ושירותים. זה תמיד הדור הראשון בהגירה. הם הגיעו לארה"ב לפני 40-30 שנה, ורבים מהם התבססו בזכות חריצותם, כישרונותיהם והאפשרויות שנפתחו בפניהם, ובהמשך הביאו את בני ובנות משפחותיהם ויצקו את התשתית להגעתם של האחרים. בלשון צבאית, הם "שכבו על הגדר" למען הדור הבא ולמען המהגרים הבאים.

 

האחרים מגיעים עתה עם הגלובליזציה. המרחקים מתכווצים, המידע זורם באופן חופשי, התקשורת השתכללה ונעשתה נגישה וזולה. המעבר נעשה פשוט ונוח. חברות ישראליות שעסקיהן פרחו פיתחו עסקים בשוק האמריקני ושיגרו מנהלים ועובדים כדי להרחיב אותו. זאת הייתה דרך אלגנטית להתגבר על הפערים התרבותיים בין ישראלים ואמריקנים ולהתמקד בהצלחת העסקים.

 

אבל לא די בכך, כי השוק האמריקני רעב. תמיד היה. הוא נוהג למשוך כישרונות בולטים ממדינות אחרות. אין מקום שיכול להציע תנאים טובים יותר למדען, לחוקר, ליזם, לפורץ דרך. ככל שיותר חברות ישראליות נמכרו לחברות אמריקניות ואחרות, הן העבירו את ליבת העסקים שלהן לארה"ב.

 

ישראל חווה עתה דלדול במשאביה האנושיים, והדור שמעביר היום את מוקד חייו לאמריקה מורכב ברובו מאנשים מוכשרים שיכולים היו למצוא את מקומם כמובן גם בארץ, אבל האפשרויות באמריקה מזמינות ומפתות.

 

ישראל הפסידה. וממשיכה להפסיד.

על פי ההערכה הרווחת, מספר הישראלים בארה"ב הוא כמיליון. האוכלוסייה הישראלית בארה"ב נטמעת רק בקושי בקהילה היהודית המקומית הוותיקה. אף שזו זקוקה לזריקת המרץ שמגיעה מהארץ, הישראלים ממשיכים לחיות בקהילות משלהם. הם עדיין רואים עצמם "ישראלים שחיים באמריקה".

 

המועצה הישראלית-אמריקנית הבשילה לאחר שנים רבות של ניסיונות לחבר ביניהם וליצור ארגון-על. לפני שבע שנים נכנסו לתמונה בני הזוג אדלסון והעמידו מאז לרשות הארגון קרוב ל-100 מיליון דולר. המועצה פרשה תשתית רחבה בארה"ב והגיעה לישראלים רבים שכבר התנתקו.

 

בסוף השבוע שעבר בפלורידה דנו האלפים בנושאים ישראליים ובנושאים אמריקניים-יהודיים. מעורבותם בענייני ישראל בולטת וגלויה, כולל אפילו עמדותיהם הפוליטית. אגב, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הם לא בהכרח משתייכים למחנה פוליטי אחד. גם זה מסימני הקהילה המגוונת.

 

המהלך הזה הוא בלתי הפיך וכדאי שנכיר בכך. רובם ככולם השתקעו בארה"ב, הם נושאים באזרחות אמריקנית ומשלמים פה מסים, אבל זהותם כפולה. עדיין. אלא שהקשר עם ישראל הדוק, ומתהדק עוד יותר בזכות הטכנולוגיה.

ד"ר נחמן שי (צילום: ג'ורג' גינסברג) (צילום: ג'ורג' גינסברג)
ד"ר נחמן שי(צילום: ג'ורג' גינסברג)

כך או אחרת, אסור לנו לאבד אותם. המציאות לא תשתנה, אפשר שאף תחריף, ואנחנו חייבים לחפש מענה שיחבר בין שתי הקהילות, אלה שבארץ ואלה שבתפוצות, שיראו בישראל בית. ריחוק וניכור לא תורמים וכעס הוא לא תוכנית עבודה. ישראל חייבת להיערך לאתגר הלאומי, אפילו היהודי. הנחה ודאית היא שגלי הגלובליזציה ימשיכו לטלטל ישראלים לפינות שונות של העולם - בעיקר לארה"ב - והמדינה חייבת להשקיע משאבים בקהילות הללו כדי שהזיקה לישראל תישאר חזקה ועמוקה. לסוכנות היהודית יש כמה תוכניות מצוינות בתחום. היא עשויה לפרוח מחדש אם יוטל עליה התפקיד הזה.

אנחנו הישראלים רוצים חלוקה שווה בנטל. בכל נטל. נטל השירות, נטל המסים, נטל הקיום. זה לא יקרה. מכאן, מארה"ב, קשה להבטיח את החלוקה הזאת. כמה מאות צעירים שבאים במסגרת גרעיני צבר ומשרתים בצה"ל הם תרומה יפה, אבל לא מספקת. ישראל חייבת לשלב את הקהילה הישראלית המתחזקת במערך קשרי החוץ שלה. היא חייבת לראות בהם נציגים שלה, שותפים למאבקיה ולצרכיה. מעורבות כזאת תהווה נדבך חשוב בקשרים בין שתי הקהילות.

 

אני כבר רואה את התגובות מסוג "הרי זה ייתן לגיטימציה לאחרים עזוב את הארץ". אולי, אבל מה החלופה? יש דרך למנוע את ההגירה או למתן אותה? יהיה מי שירצה לראות זאת כך, אבל האמת היא שהם יעזבו בלאו הכי.

 

הרעיון הוא למנף את הכוחות, את האמצעים ואת היכולות שיש בארה"ב למען מדינת ישראל. יש להיעזר בכלי התקשורת המשתכללים, בעסקים, בתחבורה, באקדמיה. הקהילה הזאת היא כבר עתה חוליה חשובה בקשר הישראלי-אמריקני ומשקלה יעלה בעתיד. על ישראל לנקוט גישה פרו-אקטיבית ובכל מקרה לא להמתין. הזמן לא פועל לטובתנו. כשנתעורר, יהיה מאוחר.

 

  • ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה מטעם המכון ללימודי ישראל. בין היתר היה בעבר חבר כנסת ודובר צה"ל

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ג'ורג' גינסברג
ד"ר נחמן שי
צילום: ג'ורג' גינסברג
מומלצים