שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אמא פדיחה

    אנחנו בטוחות שאנחנו אמהות מגניבות וצעירות (ברוחן), אבל בעיני הילדים שלנו אנחנו אמא פדיחה. מתי נעשיתי הזקנה הזאת שמתביישים בה?

    התינוק שלי בן 18. כלומר, הוא כבר לא תינוק וברגע זה אני אדם מת מהלך כי קראתי לו ככה (וכי אני בכלל מזכירה אותו), אבל מהי מהות האמהות אם לא לעשות לילדים שלך פדיחה?

      

    לפני כמה ימים, למשל, נסעתי עם הבת שלי וראינו את הבייבי חוצה את הכביש עם חברים. לא התאפקתי, הוצאתי את הראש מהחלון וצעקתי לו "חתיכי". הבת נעצה בי עיניים רושפות: "את רוצה לדפוק לו את הקשרים החברתיים?" היא אמרה בזעזוע. "מה פתאום", רשפתי בחזרה, "את סתם מגזימה, הנה, הוא לא עושה מזה עניין".

     

    כשהבייבי חזר מהצופים העליתי בטמטומי האמהי את האירוע מהבוקר. הוא נעץ בי עיניים המומות והודיע: "יש לך מזל שלא שמעתי אותך!", אחותו נתנה את פרצוף "אמרתי לך", וניענעה את ראשה בניצחון מהול בחמלה.

     

    התינוק שלי. יום אחד הוא יהפוך להיות גבר (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    התינוק שלי. יום אחד הוא יהפוך להיות גבר(צילום: shutterstock)

     

    כאמהות, אנחנו משוכנעות שאנחנו קוליות ומגניבות, ואין דבר יותר מצער מהמחשבה שגם האמהות שלנו חשבו ככה. אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את אמא שלי אומרת "באסה": היא ביטאה את זה מצחיק והתביישתי עד תנוכי האוזניים, קיוויתי שאף אחד מלבדי לא שומע.

     

    ראו איזה (לא) פלא, הפכתי להיות אמא שלי. מתי בדיוק הפכתי להיות הקשישה הזאת שמתביישים בה? אני מוצאת את עצמי שוקלת מילים כשאני מדברת עם הילדים, כדי שחלילה לא אגיד משהו מטריד כמו "איזה בידור". מתברר שאסור להגיד "איזה בידור". גם "איזה קטע" לא בקטע.

     

    נדמה לי שהמעבר בין אמא מטריפה לאמא מטורפת אירע כשהילדים התחילו לדבר במשפטים שלמים. כמו סרט חייזרים גרוע, לא הרגשתי שאני עוברת שינוי מבפנים, עד שנהיה מאוחר מדי. בשניות אלה אני מטורפת קצת יותר מהרגיל, עקב מסיבת הפתעה שמתרחשת אצלי בבית.

     

    זאת כבר מסורת, כל החברים שלו מגיעים מוקדם, מסדרים את הבית, מביאים שתייה וחטיפים, חד"פים ומפות. הם אפילו נשארים לנקות אחר כך. הבייבי מגיע בשעה הידועה, עושה את עצמו מופתע, וכולם שואגים מזל טוב. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שבזמן הדמדומים שקורה בין זה שהם באים לזה שהם הולכים, יש, נו, מסיבה. ומסיבה של בני 18. ואני, כאמור, לא קולית.

     

    אין הוראות הפעלה לגדל ילדים

    אני יושבת בחדר הסמוך על תקן קשישריף: אצבעותיי שלופות על המקלדת, אוזניי כרויות אל המוזיקה שמפוצצת לשכנים את עור התוף, ועיניי לטושות לכיוון השירותים, או בשמם המקורי: בואו נראה כמה וודקה רדבול תזרום הלילה לירקון. מחשבה נעימה מתפשטת בגופי כשאני שוקלת להתקשר למשטרה ולהלשין שיש פה מסיבה, אבל קיים בי חשש שהבייבי לא יקבל את זה יפה ולא יטפל בי כשאהיה קשישה באמת.

     

    כאמא גרושה בישראל, ניסיתי לשכנע את החברים שיעשו את המסיבה בבית של אבא שלו. דיברתי על בונדינג, אחווה גברית, מנהוד כמו שצריך, אך הם התעלמו ממני בחינניות. הם נשבעו שאני האמא הכי טובה בעולם והרעיפו עליי מחמאות, עד ששכחתי מי אני והאמנתי להם שאני מדליקה. עוד מילה שאסור להגיד.

     

    לא קל לגדל ילדים. אין ספר עם הוראות הפעלה, וכל ילד הוא תורה שלמה. את צריכה לעזור להם אבל לא יותר מדי, להיות קשוחה איתם אבל רכה, חברה אבל מחנכת. את צריכה ללכת איתם יד ביד אבל לא להיבהל כשהם נופלים, למשוך אבל לא חזק מדי, להרפות אבל לא חופשי מדי. להיות מוכנה שמתישהו הם יאשימו אותך בהכול ויהיו צודקים בחלק.

     

    השעה 23.00. המוזיקה השתתקה, התור לשירותים נעלם. החברים מקפלים ציוד, מנקים, "הקיאו רק לתוך האסלה", הם צוהלים. הבייבי נכנס לחדר, כורך את זרועותיו סביב צווארי ומחייך: "אמא, אני בן 18! את קולטת?! בטח בשבילך אני תמיד אשאר תינוק".

     

    הלב שלי מתפקע מאהבה. אולי אני לא הכי קולית, אולי אני אמא פדיחה, אבל בדבר אחד אני בטוחה: יש לנו ילדים מופלאים. עשינו משהו טוב.

    הגבר שלי בן 18. מזל טוב.

     

    גאיה קורן,

     

    מנטורית להערכה עצמית ומנחת סדנאות בשיטת "אני מלכה". סופרת "אני מלכה גרושה באושר", עיתונאית בידיעות אחרונות.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים