די להרוס לנו את הכדורגל / תוכן גולשים
אוראל גרינפלד עושה לנו הרבה כבוד באירופה, אבל דווקא עכשיו ראוי לשים על השולחן את בעיית השיפוט בישראל, שמוציאה לצופים את החשק לראות כדורגל. קבלו את הטעויות הנפוצות, ההרגלים המעצבנים והפתרונות
דווקא עם בחירתו של אוראל גרינפלד כאחד מ־25 השופטים הטובים באירופה, בחירה שמביאה כבוד רב לישראל, הגיע הזמן לדבר על הגורם מספר 1 שפוגע בחוויית הצפייה של האוהד הישראלי – השיפוט המזעזע בכדורגל הישראלי, שמדגיש לנו בכל שבוע מחדש את אחת הסיבות המרכזיות בגללן הליגה הישראלית נשארת במקום.
24 בינואר 2015, ז'רקו קוראץ', חלוצה הזר של הפועל חיפה דאז ניגש לבעוט בעיטת עונשין עמוק בתוך תוספת הזמן של המשחק נגד מכבי פתח תקווה באצטדיון המושבה. לוח התוצאות מראה 0:0 ושני הקהלים מצפים במתח לבעיטה. שופט אותו המשחק, איתן שמוליאביץ', נותן אישור לבעוט. החלוץ המונטנגרי פוגש רק את הידיים המחוספסות של איתמר ניצן. האמנם, השוער הישראלי מצליח רק להדוף את הכדור, שניתז לרגליו של שחקן אדום, אושרי רואש, שכובש את הריבאונד הדרמטי – הפועל חיפה חוגגת ניצחון.
שופט(צילום: gettyimages)
אלא שהאדומים חזרו הביתה עם נקודה בודדת. שניות ספורות עברו מהשער החוקי של הבלם, שמוליאביץ' פוסל את השער בטענה שהוא שרק לסיום המשחק בעת העצירה של ניצן. הבלגן הגדול שהתחרש במושבה לאחר מכן (המחאות של שחקני חיפה והירידה המהירה של שחקני פ"ת לחדר ההלבשה שמא ישנה השופט את החלטתו), מסמלת יותר מכל את בעיית השיפוט הישראלית. על השערורייה ההזויה נמסר מאיגוד השופטים: "שמוליאביץ' טעה".
אבל למה לחזור כל כך הרבה אחורה כשאפשר להתמקד בהווה? גם היום, דווקא עם מערכת "שופט המסך", ממשיכים השופטים לבצע טעויות שיפוט על כל סוגן – מצהובים שלא נשלפים על בסיס קבוע, משיכות זמן שמסייעות לקבוצה המובילה, עצירת המשחק על כל עבירה קטנה, ועד לכדורי עונשין שנשרקים, או לא נשרקים, בלי בדיקה במערכת, אפילו שערים בלתי – חוקיים שנכבשים בגלל חוסר הבחנה דק של קו הנבדל.
אז בואו נדבר על הדברים שבאמת הורסים לנו את הכדורגל. שופטים בישראל? הכתבה הזאת בשבילכם.
מערכת שופט המסך
נתחיל מהסוף. המערכת החדשה שנכנסה לחיינו שינתה את כל מה שידענו ולא ידענו על השיפוט העולמי. ואם היא כבר כאן, על יתרונותיה וחסרונותיה, בוא נלמד איך להשתמש בה. המערכת מובנת על כך שהיא בודקת 4 אירועים שונים: שערים, כדורי עונשין, כרטיסים אדומים, וטעות בזיהוי שחקן. על כן, השופטים מחויבים לבחון את כל אחד מהאירועים שיש בו ספק, וקשור לאחד מהמקרים שציינו.
VAR(צילום: רויטרס)
הקבוצות האינטליגנטיות יחדשו במהרה את המשחק לאחר שהיה ספק לכדור עונשין, אלו שפחות יעצרו ויחכו. שופטים, תבינו, זה לא אמור לעניין אתכם. במידה שיש חשש שהחלטתכם הראשונית שגויה, תעצרו ותבדקו (בעדיפות לעשות זאת בזריזות ובלי לעצור את המשחק לדקות ספורות) ואל תתנו לשחקנים על המגרש להחליט בשבילכם.
תוספות זמן
אם שמתם או לא שמתם לב, בישראל יש נורמה קבועה, מין הסכם לא רשום בין השופטים, שכל תוספת זמן שאמורה להיות מעבר ל-5 דקות, תהיה 6 דקות – לא משנה כמה היא אמורה להיות באמת.
אולי הבעיה הכי ברורה לעין במערכת השיפוט הישראלית – תוספות הזמן. הקבוצה הישראלית הממוצעת אוהבת, ולצערנו גם יודעת, לבזבז את הזמן טוב טוב כשצריך. ולמרות זאת, לא צריכה להיות לנו שום בעיה עם זה – כל עוד השופטים יעשו את עבודתם כמו שצריך. קודם כל ולפני הכל – כרטיסים צהובים. כן, אם שוער מושך זמן אחרי שהערנו לו כבר מספר פעמים, גם אם זה בדקה ה-15 – הוא צריך לקבל כרטיס צהוב. שופטים, יש לכם כוח - תשתמשו בו.
באותו עניין, הכרטיסים הצהובים – אם שוער, או כל שחקן אחר מבזבז את הזמן, ויש לו כבר כרטיס צהוב – אל תפחדו לתת לו את הצהוב השני. כן, גם אם זה שוער, וגם אם הדקה נראית לכם לא סבירה. זה בדיוק מה שצריך להיעשות אם אנחנו רוצים לראות כדורגל איכותי. תוספת זמן ארוכה היא לא מילה גסה – משפט שהשופטים הישראליים צריכים להכניס לעצמם לראש, ומהר. אם צריך להוסיף 3 דקות – כך יהיה. אם צריך להוסיף 10, 12 או 15 דקות – כך יהיה. בדרום אמריקה, למשל, מוסיפים תוספת זמן על תוספת הזמן. לא שאני מציע שזה יהיה בישראל, אבל כן, אם מגיעה תוספת זמן ארוכה, תנו את כולה – גם אם זה אומר להציג על הלוח שתי ספרות.
המצב כרגע, שהקבוצות שמושכות את הזמן, עושות מהשופטים לא פחות מבדיחה, וגרוע מזה, פוגעות בחוויית הכדורגל הישראלי. הדרך היחידה למנוע מזה להימשך היא לעשות את הדבר הכי פשוט – להרים את השלט גבוה, ושהסיפרה או הספרות על גביו יהיו גבוהות אף עוד יותר.
תנו למשחק לזרום
אחת הסיבות שאנחנו נהנים כל כך מהמונדיאל, למשל, היא שהשופטים מאפשרים למשחק לרוץ בצורה כמעט חלקה, ושורקים רק על עבירות משמעותיות, שפוגעות בהליך התקין על המגרש. חוק היתרון הוא חוק חשוב שהשופטים הישראליים צריכים לתת עליו את הדגש יותר משעושים עכשיו, ולאפשר לכדור לנוע כמה שיותר.
העדפת הגדולות
יד קלה על ההדק? שריקה קלה במשרוקית – בטח כשמדובר בקבוצות הגדולות. מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע – כיום, בעלות ההון של הכדורגל הישראלי. לא בהכרח בגלל היכולת, טיב השחקנים, המיקום בטבלה או האיכות – נטו בגלל השם. הסיבה לא רלוונטית, אך זהו כנראה קונזצוס בקרב איגוד השופטים שלשרוק לטובת אחת מן ארבע הקבוצות האלו, ונגד הקבוצה שמשחקת כנגדם, זה דבר לגיטימי.
כנראה שאוהדי הקבוצות הגדולות לא ירגישו את זה, אך הקבוצות הקטנות, בין אם מדובר בליגת העל, וכן בליגות המשנה – מקופחות על בסיס קבוע כאשר הן משחקות נגד קבוצה שעל הנייר "גדולה מהן". כמה הזוי שזה נשמע כנראה שהצעקות, הקללות, הרעש והצלצולים, ההדף שמצליחים האוהדים הרבים של הקבוצות הגדולות ליצור – משפיע באופן ישיר על ההחלטות שמקבלים השופטים.
ליבוביץ' פוסל שער למכבי ת"א(צילום: עוז מועלם)
המציאות בכדורגל הישראלי כיום היא שלשופטים קל הרבה יותר לשרוק בעד הקבוצות הגדולות, שכן המחאה תהיה הרבה יותר מזערית. הרי תארו לכם משחק בו מכבי תל אביב פוגשת את הפועל רעננה בבלומפילד, והשופט הישראלי הממוצע מחליט להעניק פנדל, שנוי במחלוקת, למכבי תל אביב – לא חושב שקירות האצטדיון יחושו בגורל ההחלטה. ועכשיו דמיינו את אותו המצב בצד השני – כנראה שהשופט יורה למשחק להמשיך.
"להחזיר להם"
הייתי מעדיף לוותר על החלק הזה בכתבה – אבל לצערי הוא חלק בלתי נפרד מבעיית השופטים בישראל. לא פעם אנו חשים במצב בו עושה שופט טעות במהלך המשחק, שתורמת באופן משמעותי לקבוצה מסוימת - מדובר כמובן על כדור עונשין מ-11 מטרים, כרטיס אדום או שער חוקי שנפסל, או לצורך העניין שער לא חוקי שאושר.
השופט חוזר מהמחצית, והתחושה היא שהוא מנסה "לחפש" את הקבוצה שלטובתה עשה את הטעות, "ולהחזיר" לקבוצה המקופחת בדרך כזו או אחרת. גם כאן, כנראה שהשריקה תהיה קלה הרבה יותר, וכרטיס צהוב שבמקרה אחר לא היה בהכרח צהוב, יכריע את גורל אחד משחקני הקבוצה הראשונה – על מנת ליצור "שוויון".
לא מדובר כאן בגן ילדים – וזה ממש לא "שוויון". אם שופט עשה טעות, עליו לקחת עליה את האחריות, ויתרה מזאת על איגוד השופטים לתת על זה את הדין מאוחר יותר. אבל לנסות ו"לתקן" אותה בדרך כזו או אחרת שתרצה את הקבוצה המקופחת – משמעותה לא פחות ממכירת משחק.
לסיכום, אין בכלל ספק שעבודת השופט היא עבודה קשה, שמצריכה הרבה יותר מאת המאמץ הגופני שעליו מתאמנים השופטים – אלא כוח מנטלי לעמוד בביטחון אל מול ההחלטות שלהם, ולעשות את מה שהם חושבים לנכון. השופטים צריכים להתמודד בכל משחק מחדש, עם תלונות הקהל הישראלי, שבאות פעמים רבות בצורות לא נעימות או מכבדות את השופטים, או את משפחותיהם.
ועם זאת, חשוב להבין – האוהד הממוצע שמקלל את השופט, אין מטרתו לפגוע בו אישית. יתרה מזאת, כנראה שהוא אפילו לא בהכרח יודע את שמו ועברו. הוא כן דורש את מה שמגיע לו, ואכן מגיע לו – שיפוט הוגן ומוסרי שלא מקפח בהחלטותיו על בסיס גודל הקבוצה, ההצלחה שלה, מעמדה או מספר אוהדיה. הוא מצפה, דורש, ובצדק, לקבל את תוספת הזמן שמגיעה לו, את הבדיקה הנדרשת במערכת – הוא דורש משחק כדורגל שיוכרע בסופו של דבר, אך ורק על פי השחקנים במגרש.
כשזה יקרה, הכדורגל הישראלי יקפוץ שלב אחד קדימה – אז כבר נוכל לטפל ברמה של השחקנים.
לפנייה לכתב/ת 
ה-VAR לא תמיד עוזר
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
