שתף קטע נבחר

שוברות שתיקה: הנשים שעיצבו את העשור

לא מתחבאות, לא מסתפקות במועט ולא מחייכות רק כי ביקשו מהן. מהמתעמלת שחשפה את אחת מפרשיות ההטרדה החמורות בכל הזמנים עד הכדורגלנית שהפכה לאייקון תרבות. העשור בספורט הנשים נסגר עם שיא במאבק לשיוויון עם הגברים, ורק התחלנו

 

מייגן ראפינו (צילום: EPA)
מייגן ראפינו. הפכה לאייקון(צילום: EPA)

 

לפני שנה בדיוק, במהלך ערב הענקת פרסים של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד", ערכה כריסטין בלייזי פורד, ממש לא ספורטאית, הופעה פומבית ראשונה מאז הפכה לשם מוכר מחוף לחוף. למי שלא זוכר, פורד התלוננה בקיץ 2018 כי מי שהיה המועמד לתפקיד שופט בית המשפט עליון, ברט קוואנו, ניסה לאנוס אותה כשהיו בתיכון. הסערה ההיא סחפה את אמריקה, אבל קוואנו שרד אותה ויושב היום בבית המשפט.

 

פורד חזרה לאנונימיות מרצון, אך השם שלה הפך מיתוס בקרב נשים שעברו תקיפות מיניות. אז כשהופיעה פתאום בסרטון וידיאו בערב שמוקדש להענקת פרסים לספורטאים, עבר רחש של תדהמה בקהל. מהר מאוד התברר כי פורד נמצאת שם כדי להעניק את פרס "ההשראה של השנה" למתעמלת רייצ'ל דנהולנדר.

 

רייצ'ל דנהולנדר (צילום: AP)
רייצ'ל דנהולנדר. הראשונה שהתלוננה על לארי נאסר(צילום: AP)
 

 

מעט אנשים ידעו אז מי זו רייצ'ל דנהולנדר, המתעמלת הראשונה מבין למעלה מ־160 שהתלוננו כי רופא נבחרת ההתעמלות של ארה"ב, לארי נסאר, התעלל בהן מינית. היא זו שפתחה את הדלת שבה צעדו אחר כך כמה מהמתעמלות הגדולות בכל הזמנים, כולל סימון ביילס, אלי רייזמן וגבי דאגלס. "רייצ'ל, תמיד תהיי לי השראה", אמרה לה פורד, "לקחת סיכון עצום והראית לדורות הבאים שאסור לשתוק גם אם כל הסיכויים נגדנו".

 

במשפט הזה סיכמה פורד, גם אם לא התכוונה ואולי אפילו לא ממש ידעה, את העשור האחרון בספורט הנשים. עשור שבו החליטו ספורטאיות כי הן לא מוכנות יותר לשחק את המשחק לפי החוקים שקבעו גברים. הדרך לשוויון מלא תיקח עוד הרבה זמן, אבל בעשור המסתיים הסכרים נפרצו.

 

מבילי ג'ין קינג לאג'ה ווילסון

נשים תמיד היו חלק קריטי ביכולת של עולם הספורט לגרום לשינויים של ממש, או אפילו סתם לייצר שיחה על נושאים חברתיים. בילי ג'ין קינג הקימה ב־1973 את התאחדות טניס הנשים והובילה מאבק לשכר הוגן הרבה לפני שזה הפך להיות בון־טון. לקח למעלה מ־30 שנה להשיג את השוויון הזה, כשוונוס וויליאמס הייתה נושאת הלפיד האחרונה: ב־2007 היא קיבלה 1.4 מיליון דולר עבור הזכייה בווימבלדון, בדיוק כמו רוג'ר פדרר. האצנית ווילמה רודולף הביאה תהילה אולימפית לארה"ב בימים שבהם עוד לא הייתה לה זכות הצבעה. הטניסאית מרטינה נברטילובה ערקה מצ'כוסלובקיה, יצאה מהארון ושיחקה עם מכנסיים קצרים. קת'רין סוויצר השתתפה ב־1967 במרתון בוסטון למרות שאסור היה לנשים לרוץ בו, וב־1976 הפגינה נבחרת החתירה של אוניברסיטת ייל בעירום נגד העובדה שלא היו מקלחות לנשים אחרי אימונים. שבועיים לאחר מכן, היה להן חדר הלבשה חדש.

 

מרטינה נברטילובה בזכייה בווימבלדון ב-1978 (צילום: getty images)
מרטינה נברטילובה. פורצת דרך(צילום: getty images)
 

הדוגמאות האלה מוכרות והפכו למיתוסים כי חשפו אומץ אדיר, אבל גם כי הן היו נדירות. העשור המסתיים הוא סיפור אחר לגמרי. אולי זו ההשפעה של תנועת #MeToo, אולי זו המציאות הפוליטית שעברה בעשור האחרון מקיצוניות אחת לשנייה, אבל ספורטאיות מביעות היום עמדה בכל תחום, משוויון שכר מגדרי דרך אלימות משטרתית ועד חופש הפלות. המאבק המרגש של המתעמלות, שחשף עשרות שנות כיסוי ממסדי לעבירות מין מחרידות, והמאבק של נבחרת הכדורגל להשוואת השכר, קיבלו את כל אור הזרקורים, אבל היו עוד הרבה מקרים של מאבקים יומיומיים שאפילו לא זכו לכותרות.

 

למשל, במארס 2017 הודיעו שחקניות נבחרת ההוקי קרח של ארה"ב כי יחרימו את אליפות העולם אם איגוד ההוקי לא יעלה באופן את שכרן. הן דרשו גם השוואת תנאי המגורים במלונות לאלה של הגברים, קבלת ביטוח באותה רמה, ואפילו השוואת ציוד האימונים. השחקניות העמידו את כל הקריירה בסכנה והעימות נמשך 15 חודשים, אבל בסיומו קיבלו כמעט את כל מה שדרשו. שנה לאחר מכן, באולימפיאדת החורף בדרום־קוריאה, זכו האמריקאיות בזהב ראשון מאז 1998.

 

בעולם הכדורסל המקצועני, הפערים בשכר עצומים. אג'ה ווילסון, שחקנית לאס־וגאס אייסס, שהייתה הבחירה הראשונה בדראפט ה־WNBA ב־2018, חתמה על חוזה של 53 אלף דולר. דיאנדרה אייטון, הבחירה מספר 1 בדראפט ה־NBA באותה שנה, חתם על חוזה של 6.8 מיליון דולר בפיניקס סאנס. "זה בטח מאוד נחמד לקבל סכומים כאלה", אמרה ווילסון, "אולי אנשים חושבים שאני לא אמורה להתלונן, תשכחו מזה, אנחנו לא שותקות יותר".

 

אג'ה ווילסון דראפט WNBA דרום קרוליינה (צילום: AP)
אג'ה ווילסון. "אנחנו לא שותקות יותר"(צילום: AP)
 

 

"צבע העור שלי הוא חלק מהחבילה"

אבל שחקניות מתמודדות עם עוד הרבה בעיות שלגברים פשוט אין. סקיילר דיגינס־סמית', הגארדית של דאלאס ווינגס, שיחקה את כל עונת 2018 כשהיא בהיריון, ולדבריה לא סיפרה לאיש כי חששה מהתגובות. אחר כך התמודדה עם דיכאון לאחר לידה. "היו לי משאבים מוגבלים לעזרה נפשית ופיזית", אמרה, "חוסר הכבוד לאימהות בליגה הוא לא ייאמן וזה עצוב שאין לך שום תמיכה מהקבוצה שלך". היא עדיין שייכת לווינגס ולא מתכוונת לעזוב, אבל המאבק שלה לשיפור התנאים של כדורסלניות אימהות רק מתחיל.

 

עידן טראמפ גרם למספר שיא של נשים לרוץ למשרות פוליטיות, וגם גורם לספורטאיות לקחת סיכונים בהתבטאויות בנושאים שעד כה העדיפו להתרחק מהם. כך למשל, שחקניות סיאטל סטורם, בגיבוי מלא של בעלי הקבוצה, נכנסו לשיתוף פעולה עם ארגון Planned Parenthood, שמספק שירותי בריאות והפלות לנשים מעוטות יכולת. זאת בתקופה שבה חופש ההפלות בארה"ב נמצא תחת האיום הגדול ביותר מאז הפכו ההפלות חוקיות ב־1973.

 

הסייפת איבתיחאג' מוחמד, הספורטאית לובשת החיג'אב הראשונה שייצגה את ארה"ב באולימפיאדה, בריו 2016, לא חששה להביע דעה נגד "קמפיין ההפחדה" של טראמפ. באותה אולימפיאדה הייתה סימון מנואל לשחיינית השחורה הראשונה שזוכה במדליית זהב אולימפית. היא הקדישה חלק גדול ממסיבת העיתונאים שלה אחרי הניצחון ב־100 מטר חופשי לסמליות הזכייה שלה ולמחאה נגד אלימות משטרתית כלפי שחורים. "צבע העור שלי הוא חלק מהחבילה", אמרה, "זה משהו שאני סוחבת איתי. אני רוצה שיבוא יום בו לא אהיה 'סימון השחיינית השחורה‘. אבל עד שזה יקרה, אמשיך לדבר על נושאים שהקהילה שלי מתמודדת איתם כל יום, כמו למשל ברוטליות משטרתית".

 

"צבע העור שלי הוא חלק מהחבילה". סימון מנואל (צילום: AP) (צילום: AP)
"צבע העור שלי הוא חלק מהחבילה". סימון מנואל(צילום: AP)
  

 

העתיד נצבע סגול

בסופו של דבר היו אלה שחקניות נבחרת הכדורגל של ארה"ב שהפכו את המשחק על הראש. הביטחון העצום שהפגינו במונדיאל גרר כמובן תגובות מיזוגניות מאנשים שחוגגים ספורטאים גברים שמתנהגים באותה צורה. הן ספגו את כל האש הצפויה, והעובדה שלא רק סירבו לסגת לאחור, אלא הלכו עד הסוף וזכו בגביע העולמי, הפכה אותן גם נערצות יותר וגם שנואות יותר.

 

הסיכון שהן לקחו השתלם. מייגן ראפינו, שזכתה בשבוע שעבר בתואר ספורטאי השנה (גברים ונשים) של המגזין "ספורטס אילוסטרייטד", היא היום אייקון כל כך אהוב שבליל כל הקדושים הוצפו הרחובות בילדים, לא רק בנות, עם תספורת סגולה. ראפינו והחברות שלה סוחפות דור של ספורטאיות צעירות שלא מתכוונות יותר לשתוק, לא מתכוונות להגיד תודה על שנותנים להן את הכדור, ובוודאי לא מתכוונות לחייך לפי הוראה.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: רויטרס
מייגן ראפינו
צילום: רויטרס
מומלצים