היאט יקירתי

אני חושבת עליך עכשיו, במקום לעשות כדוגמתה של זֶמזֶם ולהתקדם לאט על ארבע כדי שאחד הגברים החמושים לא יראה אותי, או להדק את חרוזי התפילה כמו סבתי ולהתפלל בכל כוחי לאללה ולכל נביאיו. בידי פנס כיס חדש של אנרג'ייזר, שקיבלתי חינם עם ארבע סוללות של אנרג'ייזר. אני מאירה בו את החדר, והנה התמונה שנתת לי באחד מביקוריך בביירות, מפני שהאשה בה נראית כמוני. האומנם? פניה אינם נראים בבירור. אולי ישיבתה לבד בחדר, שרק אור קלוש מסתנן מבעד לחלונו, היא שהזכירה לך אותי.

אני מגששת באלומת האור של הפנס על המזנון ורואה את המסמרים בצדה האחורי של הדלת שעליה תליתי את השמלה שלי, ואת כן הרחצה – אחד מאותם פריטי ריהוט עם מראה ומגירות ומשטח שיש לבן. אני זוכרת שבחור המנעול שלו הייתה תקועה חתיכת תיל במקום מפתח, ומאירה אותה בפנס, ואז עיניי מבחינות בשקית המונחת על השיש ובתוכה עבָּיָה, מחכה להישלח אלייך. בלי משים אני מורידה את הפנס ומגששת באורו בקצה השני ורואה את הקווים הגיאומטריים הרוגעים של הפסיפס. אני חושבת על המרחקים שעברתי כדי לקנות אותו ואת העביה ומנידה בראשי כלא מאמינה.

אני חושבת עליך ומדברת אתך, כאילו אינך רחוקה מכאן, אף על פי שלא הרגשתי בקרבתנו זו בביקורך האחרון בלבנון. מחשבות ורגשות שמולידה האלימות נדמים ממשיים מאוד, ומשהו שנראה כמראות אחרונים של יקירייך מבזיק למול עינייך. זה כאילו הייתי מאוהבת בך. אני זוכרת שנאסר היה הדבר הראשוני שהייתי רואה כשפקחתי את עיני בבוקר, וידעתי שהוא היה שם מאחורי עיניי העצומות כל הלילה, מן הרגע שכיביתי את האור.

במשך כל מערכת היחסים שלי אתו, או לפחות בתחילתה, נהגתי כל הזמן להזכיר אותך. את היית רשת המגן שלי. בכל פעם שחשתי שיחסו אליי נעשה יותר קריר הייתי מכריזה פתאום שאני מתכוונת לנסוע לבקר אותך או שאת עומדת לבוא לכאן. הייתי מראה לו את כל הדברים ששלחת לי, ותופשת שבעצם את חלק מהחיים שלי, בדיוק כמו אבי ואיסאף, שהייתה משרתת בביתנו בילדותי. כיוון שאהבתי אותו, לא חסרת לי עוד כבעבר, והתרגלתי לשוחח עם אנשים אחרים פרט לעצמי, שהרי לדבר אתך היה כמו לדבר אל עצמי.

אני יודעת שאת מנסה ליצור איתי קשר עכשיו, מפני שקו הטלפון שלנו מת כבר חודש. את הראשונה שמתקשרת כשמתנהלים פה קרבות, וזמן קצר אחר כך מתקשרת גם אימי, ותמיד בוכה וצוחקת גם יחד. תמיד ידעתי שאת נמצאת מעברו השני של הקו מייד לאחר שהטלפון צלצל. לא האמנתי כמה רם נשמע קולך, כאילו היית כאן בבית באיזה מקום, ואז יכולתי להבחין בחיים, לראות את הצמחים בתוך העציצים, לחוש במשטחו של השולחן, בוורידים שעל ידי.

את מנסה ליצור איתי קשר, מפני שהידיעות על הקרבות בין חזבאללה ולאמל תופסות בוודאי את כל עמודי החדשות של העיתונים בבלגיה. במקום להרגיש – כמו שאני מרגישה בדרך כלל – שאינני רוצה שתדאגי לי כל הזמן כל פעם שמתנהלים כאן קרבות, עלי להודות שהפעם, במחשבה על כך יש כמין נחמה. רק עכשיו הפסקתי להרגיש אשמה בגלל השיחה האחרונה שלנו, כשהנחתי לרפיון העצום שלי להשתלט עלי, אף על פי שידעתי שישבת שם שעות על גבי שעות בניסיון להשיג קו פנוי לביירות. הרפיון שאני נתונה בו היה עלול לצוץ אל פני השטח עוד קודם, אבל לפחות נהגתי להעמיד פנים שאני נלהבת לדבר אתך, ואם פלטתי קריאת אי-שביעות רצון מפני שהיה עלי ללכת לאן שהוא או מישהו היה איתי, מיהרתי להפוך אותה לאנחה, להראות שאת חסרה לי. אינני מבינה למה התנהגתי ככה.

את תמיד רוצה לדעת את השקפתי על האירועים ולשכנע את עצמך שאני מוגנת מפני הסכנה, בשעה שאותי מעסיקות בעיקר זוטות כמו אהבה ומין, וברגע זה החולדה. איך אוכל לענות על השאלות שלך בנוגע למצבה של המדינה, אם החולדה שהשתכנה אצלנו במטבח היא עכשיו בראש דאגותיי? כבר התחלנו לבקש את רשותה בכל פעם שאנחנו רוצים להיכנס לשם בלילה, ודואגים להודיע לה לפני שאנו נכנסים, מדברים בקול רם ושרים לה: "בואי לבקר אותנו, יפתי, בואי". אבל היא הרבה יותר חכמה מאתנו, ועד כה הצליחה לחמוק ממלכודות, ואפילו הפילה קרש של עץ שתכננו לפצפץ בו את ראשה לתוך הדבר שמרחנו כדי לשתק אותה.

האם אני באמת יכולה להתרגז על היאט, ששמה היה כל-כך מקושר לשמי, עד שנהגו לבטא את שמותנו בנשימה אחת: היאט-ואשמהה, אשמהה-והיאט? האם זה מפני שאני אף פעם לא מרגישה בנוח כשאני מדברת בטלפון, שלא כמוך: את אוהבת את זה ותמיד נשמעת מאד נינוחה? את עומדת לך שם ונראית במיטבך, כאילו נמצאת פנים מול פנים עם האדם שבקצה השני של הקו. אבל זה אינו מסביר את סלידתי מהטלפונים שלך, מפני שהאדישות שלי מיהרה להפוך לסוג של רגזנות, שתמיד ניסיתי להסתיר אותה כשהיה עלי לשמוע את החדשות המשעממות שסיפרת לי ואת השאלות שלך, כאשר האצת בי: "אשמהה! יש לך משהו חדש לספר לי? מה שלומך?"

האם זה לא מגוחך, לסכם את כל מה שקורה במשפט אחד? המלחמה היא ככה, או המלחמה היא כזאת. אנשים רוקדים, אנשים מתים. לא אכפת לי. אף על פי שאתמול היה לי מאוד אכפת. אחר-כך אנחנו שותקות, ואז אני שואלת אותך כמה שאלות ומנסה לשוות לקולי צליל של עניין. אבל מה אשאל אותך? ומה תעני לי? מה מעשייך? מצאת טבחית לבנונית שמכינה לך קיבה ומולוכייה. והבן שלך משחק טניס ויהיה פעם אלוף, ואת מתגעגעת הביתה. הו, כמה את מתגעגעת.

בינתיים, החיים שבניתי לי בביירות נסבים רק על עיקרי הדברים. אני נוהגת היום לגשת ישר לעצם העניין, בלי לצוף יותר על פני השטח, אפילו בשיחות שלי עם זמזם ופאדילה. הן, מצדן, התחילו להתבונן בתוכן פנימה. כשהגנרטור מת, זמזם אמרה לי: "ממש חסר לי הצליל הזה של המנוע. הוא היה בדיוק כמו יצור אנושי".

החברות בינינו לא יכלה להשתמר כמות שהיא במהלך הזמן והמלחמה; אפילו השפה השתנתה. יש אנשים שהמלחמה קברה אותם תחתיה; ואת האחרים המליכה. פיתחתי לי אלפי אישויות שונות, כולן גדושות סיפורים, כאילו הייתי שוב נערה מתבגרת; ומפני שהמלחמה שמה קץ לחיי היומיום הרגילים, האנשים נעשו מוזרים יותר.