שתף קטע נבחר

מתברר שכריסטמס זה לא הדתה

כשאתם מעמידים בנונשלנטיות את החנוכייה עם עץ האשוח, אתם בעצם אומרים: הכל אותו דבר, ולכן אף אחד מהסמלים הללו לא אומר לנו כלום

 

חגיגות חג המולד במושבה הגרמנית בחיפה (צילום: מור אלנקווה)
ארכיון. חג המולד בחיפה(צילום: מור אלנקווה)

בקניונים, באתרי הבילוי ומכל חלון ראווה מוכרים לנו את הגימיק הבא: החנוכריסטמס. לא בדיוק חנוכה ולא בדיוק כריסטמס, אלא מין יצור כלאיים שכזה, שיש בו גם חנוכייה וגם עץ אשוח. גם סנטה וגם מכבים. מובן שהחנוכריסטמס הזה, בחור די מבולבל, מגיע עם סל של מבצעים והנחות ופרסומות. אם רק תקנו עוד ועוד, החג שלכם יהיה מואר ונפלא ומושלם. כי בסוף זה בא יד ביד – חג עם משבר זהות צועד לעבר האופק עם צרכנות מופרעת בעלת עדינות של טרקטור.

 

 

התופעה הזו לא עוצרת בכריסטמס כמובן. רק לפני כמה שבועות חגגו מאות הורים וילדים בתל אביב את ההלוואין, "ליל כל הקדושים הישראלי". בכל זאת, בתור מי שהמציאו את פורים אנחנו יודעים שלהתחפש ולקבל ממתקים פעמיים בשנה זו עסקה די משתלמת. למי אכפת מי היו הקדושים האלו שזכו ללילה משל עצמם? למי הם קדושים בכלל? מדוע זכו לתואר המפוקפק? והאם קדושתם המסתורית קשורה באיזשהו אופן להיסטוריה היהודית שלנו?

 

אפשר רק לנחש מה תהיה התגובה של הורים חילונים אם בהקפות השניות של שמחת תורה אחד הילדים יקבל סוכריה מחבורת הרוקדים ברחוב. או-אז כל חיישני ה"הדתה" יצאו מכליהם. יותר קל לי לאמץ תרבות זרה מלהכיר ולחדש בתוך תרבות קיימת.

 

אני כבר יכולה לשמוע את הצקצוקים שיראו בתרעומת הזו חוסר פלורליזם ופתיחות. מה רע בקצת אורות מנצנצים ורב-תרבותיות? ובכן, אין שום דבר רע ברב-תרבותיות. להפך, יש פה הכרה בתרבויות שונות שיכולות להתכתב ולשוחח. אבל לכל אחת מהן יש מטען עשיר, מרתק, מגוון ובעל שורשים. כשאנחנו מעמידים בנונשלנטיות את החנוכייה עם עץ האשוח, אנחנו בעצם אומרים: הכל אותו דבר, ולכן אף אחד מהסמלים הללו לא אומר לנו כלום. ברגע אחד אנחנו משטחים אלפי שנות תרבות והיסטוריה לכדי עיסה דביקה וחסרת כל ייחוד. כל מה שנותר מרעיונות גדולים, אירועים מכוננים וסמלים עמוסי משמעות זו רק עטיפה ריקה. טקס חסר כל תוכן.

 

צריך לשים את התופעה המשונה הזו בהקשר של מקום ומרחב. כשאני מטיילת בחו"ל ונהנית מהעיר המוארת בירוק ואדום, אני יכולה להתמוגג, אבל גם יודעת שאני תיירת. שזה לא "שלי מהבית". גם החיים היהודיים בישראל לא דומים לחיים היהודיים בחו"ל. וכדאי לבדוק מה המקום עצמו מציע לנו. בחיפה, עיר מרובת דתות ולאומים, כבר שנים חוגגים את "החג של החגים", וחופשת החנוכה הופכת להזדמנות להכיר וללמוד. ברור שלמפגש הזה מגיע כל אחד עם השק התרבותי שלו, ויחד ניתן לבנות איזשהו פסיפס.

 

לעומת זאת, כשמתיכים לגוש אחד את כל החגים כולם, בעצם אומרים לנו: אמצו לכם חג כראות עיניכם (ולפי המבצעים החביבים עליכם), כי אין שום משמעות למי שאתם ולתבנית נוף הולדתכם.

 

אחד הרעיונות המרכזיים שעומדים מאחורי חג החנוכה הוא בדיוק זה: המלחמה של המיעוט היהודי לשמור על אורחות חייו מול עמים שלמים שעברו התייוונות. עמים שאיבדו את ייחודם במרחב תחת השלטון האימפריאליסטי של אותה עת. ברבות השנים אנו יודעים כמה למדנו והתפתחנו בזכות השיחה הצפופה שלנו עם עמים שכנים, כובשים או מארחים.

 

אבל לשיחה הזו לפחות היה תוכן. כרגע נדמה שהמשמש התרבותי שמציעים לנו בחצי מחיר בכל קרן רחוב מוכיח שהמנצח הגדול הוא אלוהי המרצ'נדייז, לא הקדוש ברוך הוא, לא ישו ולא מוחמד.

 

  • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים