"מונוגמיה לא עובדת, ומדובר במודל מטומטם"

"העולם שלנו בנוי זוגות-זוגות. שני מבוגרים שמגדלים שלושה ילדים, ברור שהמודל הזה לא יעיל. ארבעה מבוגרים שמגדלים ששה ילדים זה הרבה יותר מוצלח. חברה שלי ובעלה ושי-לי ואני מדברים על זה לא פעם. חצי בצחוק, אבל ממש ברמה של פנטזיה, שאולי פשוט נגור ביחד ארבעתנו, עם הילדים... בפנטזיה אנחנו עדיין פוליאמוריים, כל אחד והעניינים שלו, אבל בקטע של לחיות יחד, כל כך הרבה יותר קל, כל כך הרבה יותר יעיל" (מתוך הספר "יחסים פקוחים").

"מאיפה שלא תסתכלי על זה, מונוגמיה לא עובדת", קובעת בנחרצות זהר כרמי, מדריכת דולות, מטפלת וואטסו וכתבת אקטיביסטית המתגוררת בארה"ב. "מונוגמיה מבוססת על ההנחה שכל צרכייך הרגשיים והמיניים מסופקים במסגרת המערכת הזוגית המונוגמית, אבל לא חסרות נשים שממלאות את כל צרכיהן הרגשיים באמצעות החברות שלהן, והסטטיסטיקה מראה שמרבית האנשים המונוגמיים הם בכלל לא בלעדיים מינית, כי הם בוגדים".

"אני מסתכלת על זה ושואלת - אם המודל הזה כל כך מטומטם, איך זה שהוא עדיין המודל השליט?", היא תוהה בקול. "המסקנה שאני מגיעה אליה היא שמונוגמיה היא אינטרס כלכלי ופוליטי מובהק של החברות שבהן אנו גדלים, היא כלי של הקפיטליזם למטרת שימור הסדר החברתי, ויתרה מכך – לשימור דיכוי של נשים, שעוברות מחזקת האב לחזקת הבעל. אנחנו כל כך מתגאות בעצמנו אם הצלחנו לשמור את שם המשפחה שלנו כשהתחתנו, אבל מה זה משנה – שניהם שמות משפחה של גברים שאת שייכת להם, אז זה קשקוש".

כדי להאיר על האפשרות לבחור במודל שאינו מונוגמי ראיינה זהר, יחד עם שותפתה ליאת שדה-סעדון, 57 גברים ונשים ישראלים שבחרו דפוס יחסים שונה מהמקובל. את סיפוריהם הן מאגדות בספר "יחסים פקוחים", שבימים אלה נערך פרויקט הדסטארט לשם מימון הוצאתו לאור.

אילו סוגי יחסים א-מונוגמיים עלו בריאיונות?

"זוגיות א-מונוגמית כוללת ספקטרום רחב של דפוסים", אומרת זהר: "יחסים פתוחים, חילופי זוגות, פוליאמוריה, ויש דפוסים שלמינוח שלהם התוודעתי רק בעקבות כתיבת הספר כמו 'מונוגמיש'. מונוגמיש זה כשאת ואני מונוגמיות, אבל אנחנו גמישות. לדוגמה, אולי יש בינינו הסכם שכשאת נוסעת לנסיעת עבודה לחו"ל, אז מה שקורה בחו"ל נשאר בחו"ל. אני לא אשאל אותך ואת לא תספרי. ואולי ההסכם בינינו הוא שאני כן אשאל אותך ואת כן תספרי, ושתינו נתחרמן ביחד על מה שעשית בחו"ל עם מישהו אחר ונמשיך בחיינו. ואולי ההסכם בינינו הוא שאנחנו מונוגמיות, אבל פעם בחודש אנחנו הולכות למסיבת חילופי זוגות, ומה שקורה שם זה בסדר.

"כל זוג מגדיר את היחסים שלו בצורה שונה", היא מסכמת. "כך למשל, מבין האנשים שמגדירים את עצמם ביחסים פתוחים, יהיו כאלה שיגידו שיחסים פתוחים זה אומר שאנחנו יכולות לשכב עם אחרים אבל לא להתאהב בהם. אחרים, לעומת זאת, יגידו שיחסים פתוחים זה כשבינינו יש את מה שבינינו, וכל מה שיש לי עם אחרים ומה שיש לך עם אחרים הוא לא מהעניין שלך ושלי. זו גם הגדרה אפשרית של היחסים. אגב, יש אנשים שיגידו שהם בכלל לא ביחסים פתוחים אלא בזוגיות מאפשרת. אלה בדרך כלל אנשים שהפרקטיקה שלהם היא פרקטיקה היררכית".

למה הכוונה בפרקטיקה היררכית?

"אלה אנשים שיש להם זוגיות אחת עם בן הזוג הראשי שלהם, שהיא מעל שאר מערכות היחסים, ובני זוג אחרים נחשבים למשניים. לעומת זאת, יש אנשים שלא מעוניינים בפרקטיקה היררכית ומעדיפים את הצורה ההפוכה מכך – אנרכיית יחסים. באנרכיית יחסים, העובדה שאת ואני גרות ביחד לא אומרת שהקשר שלנו יותר חשוב מהקשר שלך עם אדם אחר. אחד הסיפורים בספר הוא של אישה שנמצאת בא-מונוגמיה א-היררכית. כלומר, היא ובן זוגה הם לא מונוגמיים, לכל אחד מהם יש מערכות יחסים נוספות, ואין ביניהם היררכיה – הם לא מספר אחד זה של זו".

אז מה זה אומר בעצם?

"זה אומר שהדבר היחיד הבלעדי ביניהם כרגע הוא שהם גרים ביחד. היא גרה רק איתו והוא גר רק איתה. היא מספרת שאם מסתכלים עליהם מבחוץ, הם נראים כמו פרק ב' שגרתי. היא הייתה נשואה קודם והתגרשה, הוא היה נשוי קודם והתגרש, וכיום הם בקשר מקנן – כלומר חיים יחד באותו הבית, כשהילדים שלה ושלו נמצאים איתם בבית לפי הסדרי הראייה עם הגרושים שלהם. הם אפילו גרמו לגרוש ולגרושה לעבור להתגורר בקרבת מקום כדי שלילדים יהיו יותר קל".

אם נמשיך את אנלוגיית הקן, אפשר לומר שבדפוס יחסים מסוג זה לא שמים את כל הביצים בסל אחד, והוא מעלה את השאלה אם בכלל צריך או כדאי לשים את כל הצרכים במקום אחד.

"בהחלט. יתרה מכך, משפחה זאת שותפות פיננסית ושותפות הורית, וזה רוצח האינטימיות והארוטיקה מספר אחד. אם רבת איתו בבוקר כי הוא לא זרק את הזבל, בצהריים כי הוא שם את המכסה של החצילים על הקופסה של החומוס וההיפך, ובערב כי הוא חזר מאוחר מהעבודה כדי שיצליח לפספס את הילדים ושהכול ייפול עלייך, לכי תרגישי איתו עכשיו סקסית - וזאת המציאות של הרבה מאוד אנשים בעולם שלנו. בנוסף, עצם הרעיון שיש אדם אחד ויחיד שיענה לנו על כל הצרכים שלנו הוא מופרך. מה הסיכוי ש-100% מהצרכים, ההעדפות, האוריינטציות והתשוקות שלי ייפגשו עם 100% של האדם שאני איתו? ואז אנשים בוגדים".

את מדגישה בספר את נושא הבחירה. האם גם מונוגמיה היא בחירה? הרי הציפייה החברתית מאיתנו היא שנהיה מונוגמיים, ואנשים רבים אינם מודעים לאפשרויות אחרות לבחור מתוכן. 

"אני חושבת שמונוגמיה מבחירה היא בחירה ולידית ככל בחירה אחרת, אבל אין ספק שחופש בחירה בעולם שלנו כיום הוא דבר פריבילגי, שמצריך נגישות למשאבים כמו ידע. אם אדם נאבק על פרנסתו ואין לו אוכל במקרר, כנראה אוריינטציית היחסים זה לא נושא שמעניין אותו, כך שהאנשים שבחרו ביחסים א-מונוגמיים הם אנשים יחסית פריבילגיים במובן של מעמד סוציו-אקונומי והשכלה".

מה לדעתך צופן לנו העתיד? האם יש הליכה לכיוון של גמישות מחשבתית לגבי א-מונוגמיה?

"אני חושבת שזה הולך לכיוון של יותר פתיחות. לפני עשר שנים לא יכולנו לקיים את השיחה הזאת בכלל, כי יותר מחצי מהמילים לא היו קיימות. ב-2016 עשו סקר בארה"ב והסתבר שמחצית מהצעירים מתחת לגיל 29 לא מעוניינים במונוגמיה - וזה המון. בארץ המצב מעט שונה כמובן. מצד אחד, הרבה צעירים אומרים שמונוגמיה זו אופציה לא הגיונית – למה שירצו להיות עם אדם אחד כל החיים? אבל מצד שני, הנושא של הבאת ילדים מאוד בוער אצלנו, והשיקולים עם מי להביא ילדים הם עדיין שיקולים חברתיים וכלכליים".