חוכמת הצינגלה

נקודת השבירה הגיעה בתא המעצר של בית משפט השלום בתל־אביב. כמה דקות קודם השופטת האריכה את מעצרו של דוד הירשפלד, ועורך הדין ששכרו לו הוריו הזהיר אותו שעם המוטיבציה שהמשטרה מפגינה בתיק שלו, יש סיכוי לא רע שהוא יישאר מאחורי הסורגים חצי שנה. בשבילם הוא לא היה הבחור הטוב שהסתבך בגלל חוסר מזל אלא חשוד בהברחת סמים מחו"ל שנתפס על חם.

"זה היה אמצע הקיץ, אבל קור כמו שהיה שם במרתף לא חוויתי בשום מקום", הירשפלד נזכר. "היו איתי חמישה עבריינים ערבים שלא מדברים עברית בכוונה, ואני מחכה שייקחו אותי בחזרה לאבו כביר. לא אכלתי כמה ימים, ואני בלי סיגריות כבר כמה שעות, ואני עובר את מה שבדיעבד התברר לי כהתקף חרדה. אני שוכב על הדרגש צמוד לקיר הבטון הקפוא, ואני רועד־רועד־רועד ואז אני בוכה־בוכה־בוכה. לא יודע מה הולך לקרות לי ואין אף אחד שיכול להגיד לי שיהיה בסדר".

בחזרה בתא באבו כביר הירשפלד שקל לרגע ברצינות לגמור עם זה. "אני רואה את השפיץ של המיטה", הוא כותב ב'ברזלים' (הוצאת אפיק), ספרון קטן שבו הוא משחזר את חוויית המעצר, "הוא קר כל כך וחד ובוהק ונקי, והאפשרות כל כך מנצנצת. עם המשקל שלי אני רק צריך נפילה טובה והראש נפתח לשתיים. נפילה קטנה והראש מת".

זה היה בקיץ 2011. הירשפלד, אז בן 25, מקרה קלאסי של "בן טובים", נצר לאליטה ירושלמית, בנם של העיתונאית נרי ליבנה והפרופסור לספרות אריאל הירשפלד, מצא את עצמו באזיקים בדיוק ברגע שבו הגיע לאסוף חבילה של חשיש שנשלחה אליו מהודו. הוא היה מעשן כבד - הרבה יותר כבד מהרבה מעשנים כבדים שהכיר - ויחד עם חבר הגה תוכנית מופרכת ובדיעבד חסרת סיכוי: מכּר בהודו רכש עבורם כמות גדולה של הסם ושיגר לישראל בדואר רשום. כדי לא לספק את כתובת הדירה שלו, הירשפלד תלה תיבת דואר פיקטיבית בבניין לא רחוק מביתו ביפו. החבילה התגלתה בבדיקה מדגמית, ומי שהביא אותה לכתובת שנרשמה על המעטפה היה שוטר על אזרחי. הקריירה העבריינית של הירשפלד הסתיימה עוד לפני שהתחילה.

"בסוף אותו יום שבו מצאתי את עצמי אזוק ובמעצר, היה בי חלק שאמר, 'זה אתה שיצרת את הסיטואציה הזאת כדי להפסיק לעשן, כי לא יכולת להפסיק לבד'. כמה שבועות קודם, אחרי שנים של עישון יומיומי, הבנתי שהתלות הזאת לא טובה לי והחלטתי להפסיק. שבועיים־שלושה לא עישנתי, אבל החברה שלי המשיכה לעשן ובהדרגה חזרתי לזה. בתחנת המשטרה הבנתי שמשהו בי ידע מההתחלה שזה רעיון מטומטם שאסור לו להצליח, ושכל זה קורה רק כדי שאני אקבל את המכה שתגרום לי להפסיק. ידעתי שזה הצ'אנס שלי להתחיל מחדש".

עד שיתחיל מחדש הירשפלד היה צריך להעביר שבעה ימים מאחורי הסורגים. לא חצי שנה אמנם, אבל שבעה ימים יותר משבחור כמוהו אמור לשאת. "בראש כל הזמן רצו סצנות מ'אוז'. פחדתי שירצחו אותי, שיאנסו אותי, שיחתכו אותי. כשאתה במעצר הכל נוכח בצורה מוגזמת. אתה מודע כל הזמן לצורך לשרוד, ואתה לא באמת יודע איך לעשות את זה. אף פעם בחיים שלי לא נתתי אגרוף, אף פעם לא הלכתי מכות - למרות שאם הייתי רואה את עצמי ברחוב אז, הייתי חושב שלא כדאי להסתבך איתי. אני בן אדם גדול, שקלתי 110 קילו, היה לי שיער ארוך וזקן. אבל לא הרגשתי עבריין. בסך הכל רציתי לעשן סמים.

"כשסיימתי את תהליך המיון ולראשונה מצאתי את עצמי לבד בצינוק הפרדה - מין כלוב מזוהם עם שלולית של שתן על הרצפה ועוד שניים שנראו עבריינים כבדים - הפחד היה משתק. למזלי, בהמשך הוכנס לשם בחור נוסף, ירושלמי, שזיהה בי משהו. הבין שזה לא המקום בשבילי ונתן לי תמיכה. אחר כך העבירו את שנינו לאותו תא. הוא ממש הציל אותי".

באיזה אופן?

"שכבתי במיטה העליונה, אחרי שעות ארוכות בלי שינה, הסתכלתי בתקרה וכל מה שאני רואה בדמיון זה את בת הזוג שלי, את ההורים שלי, והדמעות מתחילות לזלוג. הוא איכשהו הבין מה עובר עליי. אמר לי, 'אתה יכול ללכת לישון'. כאילו נתן לי אישור ששום דבר רע לא יקרה לי כל עוד הוא שם".

והיו עוד כמה עצירים שעזרו להירשפלד לשרוד את שבוע המעצר - סיגריות, קפה שחור, חיוך, שמירה הדוקה בחצר - בהם שלושה אחים חרדים שנעצרו בחשד שהתעללו באחותם (ושוחררו בסופו של דבר). אחד מהם, בחור משכיל במיוחד שמצטט את היידגר ורולאן בארת, הגיע לבקר את הירשפלד בהמשך כשישב במעצר בית. "הוא הזמין אותי לחתונה שלו, שלא הגעתי אליה. לא שמרתי איתו על קשר. כשיצאתי מאבו כביר הבנתי שאני רוצה להתרחק מכל מה שהיה שם, שזה לא המקום שבו אפגוש חברים שיישארו איתי כל החיים".

בלי לזלזל בטראומה של המעצר, אתה לא בדיוק נעמה יששכר. כולה שבוע באבו כביר.

"נכון, היה לי מזל, הייתי שם רק שבוע, לא התעללו בי ולא אנסו אותי - אבל זה שבוע שאני לא מאחל לאף אחד. מה גם שפגשתי אנשים אחרים שהיו עצורים באבו כביר בתקופה שלי והם כן נפלו קורבן לאלימות. שמעתי שם צעקות שבחיים לא שמעתי כמותן. והפחד העמוק שלי היה שאם אשאר שם עוד זמן - כמו שעורך הדין שלי איים שעלול לקרות - אני אהפוך לאחד מהם. זיהיתי איום עצום על מי שאני. פחדתי שבגלל הצורך לשרוד אני אהפוך למה שאני לא. שאדרדר עמוק יותר. ואחד הדברים שהחזיקו אותי היה שכל הזמן אמרתי לעצמי שאני אדם ישר ושאחרי שאשתחרר אני אחיה את חיי כאדם ישר".

הוא נולד בירושלים לפני 34 שנה. גדל עם אח תאום, אמיתי, ועוד אח מבוגר ממנו, נעמן, שניהם חיים היום בברלין. כשהיה בן שנה ההורים התגרשו, אבל שמרו על יחסים טובים. לכל אחד מהם היו מאז בני זוג אחרים (הירשפלד האב היה בן זוגן של הסופרות בתיה גור ורונית מטלון). "היינו מבלים חלק מהשבוע בבית של אמא, חלק בבית של אבא, וזה לא נראה לי מוזר או לא טבעי".

בגיל 12 עישן סיגריה ראשונה. עברו עוד שנתיים עד שהגראס נכנס לחייו. "פתאום הנער השמן הזה, שהיה קצת בודד וחסר ביטחון, הצליח להביע את עצמו, לדבר עם בנות. אז המשכתי עם זה. בהתחלה בסופי שבוע, אחר כך כל הזמן".

עדיין בתיכון, הוא נעצר יחד עם כמה חברים מהשכבה. זה לא היה קדימון לחוויה שיעבור בבגרותו, להפך. "מישהו בבית הספר הלשין עלינו. ישבנו שלוש שעות בתחנת משטרה, כל בני הטובים יחד, ואז הביתה. חוויה שאתה עובר עם החבר'ה. בכלל, בשנים ההן הייתה תחושה שכולם בירושלים מעשנים. היה ידוע שילדים בני טובים קונים סמים בכיכר ציון מנערי ישיבה אמריקאים שההורים שלהם שלחו אותם לישראל, ולפעמים נעצרים. ההורים שלי לא היו בשוק ולא צעקו ולא הטיפו מוסר. הם כן שאלו אותי למה אני מעשן, ולא ידעתי מה לענות. קיבלתי אולי איזה עונש שאני לא זוכר מהו, והחיים המשיכו הלאה".

אתה כותב בספר, "העישון נתן לי להרגיש קשוח יותר מההגדרה הבסיסית של אשכנזי שמאלני חילוני" וגם "הייתי חייב למצוא דרכים להוכיח שאני שונה ממה שהוריי מסמלים", "להפסיק להיות הבן של הוריי". למה היה לך חשוב כל כך לבדל את עצמך מהבית?

"הרבה מאוד מהזהות שלי, בעיקר בשכונת בקעה בירושלים, הייתה קשורה להורים שלי. להיות הבן של נרי ליבנה, העיתונאית השמאלנית. היה קצת להיות בן של סלב. סלב ירושלמית, עדיין לא סלב טלוויזיונית. ואותו דבר במערכת החינוך - אבא שלי, שהיה מרצה באוניברסיטה וגם לימד בתיכון, היה מעורב מאוד בקביעת התכנים בלימודי הספרות, חלק מהמורים שלי בתיכון למדו אצלו או איתו. אז גם מבחינתם הייתי הבן־של. ויחד עם כל זה באה הציפייה. ציפו ממני שאדע דברים מסוימים, שאצטיין בדברים מסוימים. הסטלנות נתנה לי זהות נפרדת. זה היה משהו שלי, משהו שהגדיר אותי. יש את הבריון, הספורטאי, הבחור החכם - אני הייתי הסטלן. תמיד הייתי תלמיד רע. כל שנה, אחרי הסמסטר הראשון איימו להעיף אותי, ואז הייתי לוקח את עצמי בידיים והופך לחצי מצטיין. בגלל אבא שלי, היה גם אלמנט קטן של מרד נגד מערכת החינוך בשימוש שלי. אבל בעיקר, אני מאמין שהיה משהו בילדות הירושלמית שלנו אז שדחף אותנו לעשן הרבה".

מה זאת אומרת?

"הפיגועים. לאינתיפאדה היה תפקיד משמעותי בחיים של כולנו. זה לא שפחדתי למות בפיצוץ, אבל הייתה מודעות לכך שזה עלול לקרות. ומתוקף זה, היה דחף גדול לחוות דברים עד הסוף, לרוץ מהר ולהתנסות. מין מודעות יומיומית לכך שהכל עלול להסתיים מיד, ואסונות קרו. בפיגוע בקו 14 ליד גן הפעמון נהרגו שני חברים לכיתה של אחי התאום, וגם המוכר במכולת, זה שהיה מכין לנו סנדוויצ'ים. אני הייתי בדרך לבית הספר ואיחרתי כהרגלי, ואז קיבלתי טלפון ממנהל בית הספר שבדק שלא נהרגתי.

"כמה חודשים אחר כך היה הפיגוע בקפה הלל שבו עבדתי. באותו ערב לא הייתה לי משמרת אבל עברתי להגיד שלום. דקה אחרי שהלכתי נשמע הפיצוץ ונהרגו שם אנשים. המשיכה לעישונים, הבריחה מהמציאות, הייתה מעין תגובה לתחושת הסכנה הזאת, להבנה שאסונות יכולים לקרות ואנשים מתים. ועם זה, הגראס נתן לי גם תחושה שאני יכול להביע את עצמי מילולית, לחלוק את הצרכים הרגשיים שלי".

המעצר ההוא בתיכון התגלגל לתיק האישי של הירשפלד, וכשהגיע הצו הראשון הוא נקרא לשיחה עם ראש הלשכה. "היא נראתה בדיוק כמו המנהלת בבית הספר שלי, רק עם מדים, וישר אמרה לי את מה שהמנהלת אמרה, 'אתה לא תגיע לשום מקום ואתה לא בשבילנו'. נורא רציתי להתגייס, כל החברים שלי הלכו לצבא, ניסיתי לשכנע אותם לתת לי הזדמנות, אבל אז אמרו לי שאני שמן מדי. נתנו לי אפשרות להתנדב, אבל לזה לא הסכמתי. אמרתי, או להיות חייל כמו כולם או לא לשרת בכלל. אז שוחררתי על אי־התאמה".

היום הוא גר ביפו, יש לו בת זוג, עובד כמנהל מסעדה תל־אביבית אחרי שנים ארוכות מאחורי הבר בשורה של מוסדות שתייה מוכרים. ריח הג'וינט שממלא את חדר המדרגות מגיע דווקא מדירת השכנים. הירשפלד עצמו מתנזר מאז. אחרי אבו כביר הוא ישב עוד חצי שנה במעצר בית, ובעזרת טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ומדיטציה יומיומית נפרד מהגראס.

"במשך שנים הייתי סטלן נהדר. עישנתי יותר מכל מי שהכרתי. אבל אחרי המעצר קיבלתי החלטה להיות צלול, לקחת אחריות מלאה על חיי. בזמן העישון הרגשתי שהראייה שלי נעשית מאוד ממוקדת, אבל בדיעבד הבנתי שמשהו בי היה כבוי. לא מאושר ולא מדוכא, קהה. הייתי יכול להעביר ארבע שעות בבית עם החברה שלי בלי להוציא מילה. זאת הייתה בריחה ממצבים שהיו קשים לי עם בנות זוג או עם חברים אבל בעיקר עם עצמי".

כל תומכי הלגליזציה יגידו לך שאין שום סכנה בשימוש בגראס. אתה מרגיש שהיית מכור?

"כמובן. גראס לא מסומן בתרבות כמו הרואין, אבל כצרכן אני יודע שהתמכרות זו התמכרות זו התמכרות. לא כל כך משנה החומר שבו אתה משתמש, התלות בו היא הבעיה. וזו לא חוויה מגניבה. היום ברור לי שאני צריך לשמור מרחק מהחומרים האלה ולהישאר נקי".

ומתי החלטת להפוך את כל זה לספר?

"שנתיים אחרי המעצר ישבתי עם אחי התאום ועם חבר שהיה שבועיים בכלא צבאי בגלל שלא התייצב למילואים. הוא סיפר שזו הייתה חוויה נוראה, ואז אחי אמר לו, 'כשדוד מספר על המעצר שלו זה נשמע ממש תענוג'. פתאום נפל לי האסימון. כשיצאתי מאבו כביר סיפרתי לכולם שזה לא היה נורא כל כך, שהיה די בסדר, ועכשיו הגיע הזמן להגיד את האמת. לצמצם את הפער בין מה שסיפרתי להורים ולאחים שלי ובין מה שבאמת עברתי. זה לא היה קל לחזור לסיטואציה ההיא, אבל הספר נכתב בשביל לחלוק את זה איתם. זה היה תהליך פתוח שהם היו מעורבים בו".

את הטלפון הראשון מהמעצר עשה הירשפלד לאמו, שאותה הוא מגדיר, לסירוגין, כ"הורה מצטיין" וכ"חברה טובה". "אמא שלי הפסיקה לעשן סיגריות עשר שנים לפני זה, והיא חזרה לעשן ברגע שקיבלה את ההודעה שנעצרתי. מאז היא מפסיקה ומתחילה מחדש ושוב מפסיקה". את הטלפון לאביו העדיף לדחות. "היום אנחנו מאוד קרובים אבל בתקופה ההיא הקשר עם אבא היה מסובך. הרגשתי שאני לא מסוגל לדבר איתו, לבטא מולו מצוקה. ניסיתי להראות שאני גבר".

לפני כשנה מצא עצמו מלווה את אמו לכלא מסוג אחר, כשאחרי קריירה עיתונאית מפוארת החליטה להצטלם לעונת ה־VIP של 'האח הגדול'. את קהל קוראי 'הארץ' החליף למשך חודש וחצי קהל מעריצי שי חי, שנחשף לליבנה על תקן השמאלנית הפמיניסטית האליטיסטית, זאת שמתכתשת עם עדי ליאון. יחד עם הפרסום באו כמובן ההשתלחויות ברשתות החברתיות. וגם וידוי אישי של ליבנה, שסיפרה בראיון על החובות הכספיים שדחפו אותה להיכנס לתוכנית.

"לא ראיתי את 'האח הגדול' לפני שאמא שלי השתתפה בתוכנית, אין לי בכלל טלוויזיה, ולא הייתה לי דעה בעד או נגד. אבל שום דבר שאמא שלי אומרת או עושה לא מביך אותי, וברור שעמדתי מאחוריה. מכיוון שכל שבוע היו מעלים אותה להדחה, היינו צריכים גם לשבת באולפן ולחכות לרגע שאולי תצא החוצה, ובינתיים לצפות בה בקטעים שצולמו בחדר הצמוד. זה היה קצת מוזר. עברנו את זה בסדר כמשפחה, אבל בוא נגיד שזה לא גרם לי לקנות טלוויזיה".

כמה מהקושי שעברת במעצר, הקושי שאתה מתאר בספר, היה קשור לתחושה שאתה מאכזב את ההורים שלך, שאתה גורם להם מבוכה?

"ההורים שלי לא פחדו ממבוכה פומבית. זה לא הטריד אותם לרגע. הם פחדו רק עליי. למרות שההורים פרודים והאחים מפוזרים בעולם, אנחנו משפחה מאוד חזקה. למעשה, הפעם היחידה שבה הרגשתי שאולי אני מביך את ההורים שלי הייתה כשהתפקדתי לליכוד, כחלק מהליכודניקים החדשים. אצלנו בבית כולם מרצ, אני הכי ימני במשפחה. זו הייתה הפעם היחידה שאמא שלי הסתכלה עליי ואמרה, 'מה יגידו'?" •

"בראש כל הזמן רצו סצנות מ'אוז'. פחדתי שירצחו אותי, שיאנסו אותי, שיחתכו אותי. אף פעם בחיים שלי לא נתתי אגרוף, למרות שנראיתי כמו אחד שלא כדאי להסתבך איתו. שקלתי 110 קילו, היה לי שיער ארוך וזקן. אבל לא הרגשתי עבריין. בסך הכל רציתי לעשן סמים"

"הרבה מהזהות שלי הייתה קשורה להורים. להיות הבן של נרי ליבנה היה להיות בן של סלב בירושלים. ובמערכת החינוך הייתי הבן של אריאל הירשפלד. הסטלנות נתנה לי זהות נפרדת. זה משהו שהגדיר אותי. יש את הבריון, הספורטאי, הבחור החכם - אני הייתי הסטלן"