שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הישראלי שבחדר

    תמיר גדליה היה בכלל רואה חשבון אבל יום אחד החליט שהוא רוצה לעשות קולנוע. הוא הגיע לאל איי, קיבל כל עבודה על כל סט אפשרי והיום הוא כבר זוכה פרסי הפסטיבלי הקולנוע הגדולים של ארה״ב עם הסרט הראשון בהפקתו ״הפיל שבחדר״. ראיון

    בשנים האחרונות, יותר מתמיד, עושה רושם, כוכבים עולים מישראל מגיעים אלינו ומציגים תרבות ישראלית ייחודית ומסקרנת. תמיר גדליה, שבעברו היה בכלל רואה חשבון, מצא את עצמו מפיק מן המניין של "The Elephent in the Room" ("הפיל בחדר"), סרט באורך מלא שזכה לאחרונה בפרסים בפסטיבלים ברחבי ארצות הברית.

     

    הסרט מבוסס על סיפור אמיתי על מייקל (ניקו פיטקו), אח בבית חולים במחלקה לחולים סופניים. מייקל מטפל בחולים בגישה לא ממש קונבנציונאלית, המשלבת הומור, צחוק, ודרך ייחודית להתבוננות על החיים. הוא מנסה להתחבר אל החולים ולהיות גם סוג של חבר שלהם מעבר לאח. לאורך הסרט, בעת עבודתו במחלקה, הוא נתקל בחולה סרטן סופני ששמו קופר.

     

    קופר הוא טיפוס קשוח שלא ממש מתחבר לדרכו של מייקל. לאורך הסרט מנסה מייקל לרכך אותו, וביחד הם יוצאים למסע שיסייע להכיר את עצמם, וכך להתמודד עם החיים ועם המוות. בגישתו, מייקל מנסה להוכיח לקופר שגם כשהמוות קרוב- יש צד חיובי לחיים.

     

     

     

    דגדגנ ()
    חוגגים בפרימיירה. צוות "הפיל בחדר"

     

    וגם על הסרט הזה, שהוא אמריקאי לחלוטין, נוכחת דמות ישראלית על הסט. בראיון ל׳ידיעות אמריקה׳ המפיק תמיר גדליה מתאר את החוויה והאתגרים שכרוכים
    בהפקת סרט באורך מלא, עם מסר כה חשוב הנוגע לכולנו בשלב כזה או אחר של חיינו, על החיים ועל המוות: "הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שנכתב ע"י בוני פרימן, שהייתה אחות במחלקה אונקולוגית, וכמו מייקל, גם היא נהגה לטפל בחולים בדרך של הומור. הבמאי, אלן פרימן, שזהו הסרט הראשון שמביים באורך מלא, הוא בעלה", מספר לנו גדליה. "בוני שמה לב לאורך הקריירה שלה כאחות, שהמקצוע, לפחות בעיני הציבור הרחב, מתקשר בדרך כלל לנשים. בסיפור, היא רצתה להפוך את הגיבור דווקא לדמות גברית, בתקווה לתת ביטוי והעצמה גם לרגשות גבריים", הוא אומר. "קופר למעשה היה חולה אמיתי שהיא טיפלה בו, וכל המאורעות בסרט, גם הדברים הזויים שקרו מבוססים על סיפור אמיתי. למשל באחת מהסצנות בסרט, לאחר שמייקל הצליח כבר להיכנס סוף סוף ללב של קופר, הוא מגיע איתו לישיבה הרפואית שבה מודיעים לו שכבר לא נותר לו זמן רב לחיות, ושיצטרכו לשים אותו בתרדמת. בסצנה הזאת, דווקא מייקל לוקח את הבשורה הזו באופן יותר קשה. כשהם יוצאים מהפגישה ביחד עם המשפחה, הם הולכים כולם עם פנים נפולות ומבינים שזה הסוף, ובמיוחד מייקל.

     

    קופר, שזוכר את כל האופטימיות והחיוביות שמייקל השרה עליו עד כה, מחליט דווקא הוא להיות זה ששובר את האווירה המדוכאת, ומאיץ עם הכיסא גלגלים שלו כדי לבעוט במייקל ברגל ולהפיל אותו: "בוא נעשה מירוץ", הוא אומר. מייקל, המום מהסיטואציה, מבין שהפעם קופר הוא זה שמעודד את אותו, ולא להיפך. מייקל כמובן מצטרף לבדיחה של קופר, ולוקח אותו בכסא הגלגלים למרוץ ברחבי מסדרונות בית החולים הכולל כמעט דריסת של צוות הרופאים והאחיות".

     

    להפוך את החלום לסרט

     

    הוא מספר על בוני פרימן, התסריטאית, שהלכה לעולמה בעת שלב העריכות האחרונות של הסרט: "בוני ואני נפגשנו בעקבות חיבור של חבר משותף. היא כתבה גם רב מכר, קראתי את התסריט שלה ומאוד התחברתי אליו״, הוא מתאר. ״לאחר שלא היה לה מושג איך לגשת אליו, אמרתי לה שאשמח להפיק אותו והתחלנו בחיפוש אחר תקציב. בהתחלה לא הצלחנו להשיג כלום, אך הצלחנו להשיג אישור ייחודי לצלם בבית חולים בלוס אנג'לס כמעט באופן בלתי מוגבל. התחלנו לרוץ עם מה שיש- נכנסנו להרפתקאה בלי לדעת כיצד נצא ממנה", אומר בחיוך. ואכן, המזל לא איחר להגיע: "תוך כדי הצילומים בבית החולים, הכרנו משקיע שכנראה הנושא הזה יקר מאוד לליבו, והוא הסכים להשקיע בנו". תמיר לא מסכים לפרט, אך מספר שמדובר היה בסכום נאה, שכנראה הקפיץ את ההפקה להיות למה שהיא הייתה: "הייתה התרגשות גדולה", הוא אומר. "התחלנו לעבוד עם דמויות בעלי שם עולמי. העורך שלנו, דיוויד אייקרון, זכה בשלושה פרסי אמי; והמלחין שלנו, דיוויד נורלאנד, הלחין במשך הקריירה שלו מוזיקה ל-HBO, וזה רק על קצה המזלג".

     

    אך דווקא כשנדמה היה שהדברים החלו להסתדר עבור ההפקה שצמחה מכלום, אירעה טרדגיה על הסט: תוך כדי עריכת הסרט, הלכה לעולמה התסריטאית, וזו שחוותה על בשרה את עלילת הסרט, בוני פרימן. "זה היה מוות בלתי צפוי", מתאר תמיר. "מה שאירוני בסיפור, הוא שהיא כתבה תסריט על איך להתמודד עם המוות. הפיל שבחדר, מתאר את המצב בו נמצאת המשפחה בחדר הטיפולים, מקבלת את הבשורה על כך שהמוות נוכח, ונמנעת מההתמודדות ומההפנמה. בוני רצתה לעזור לעולם. היא הייתה מאושרת כשהיא הבינה שבאמת הולך לצאת פה סרט ושאין כאן סתם רק חבורה של ילדים שמשחקים עם מצלמה".

     

    קריקרי ()
    מאחורי הקלעים.

     

    תמיר מתאר כיצד המשימה להשלמת הסרט הפכה לשליחות עבורו: "במקום רק מטרה זה הפך למשימה, לשליחות. נאבקנו בשלב ההפקה של הסרט, ואנחנו נאבקים עד עכשיו כדי להפיץ אותו לעולם. בוני כתבה את התסריט, ובעלה אלן, הבמאי התווה את הדרך. זה הסרט באורך המלא הראשון שלנו. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. הצלחנו למכור את הסרט לסוכנות "New Film International", שבין היתר מכרה סרטים של ג'יימס פרנקו וניקולס קייג' שזכו באוסקר. הסרט יופץ כעת למדינות במזרח התיכון, שאפילו לא יודעות שמפיק של הסרט הוא ישראלי, ומשם הוא יופץ לעוד מדינות ברחבי העולם כולל את ארצות הברית וישראל".

     

    להפיק סרט באורך מלא זו לא חוויה שגרתית, ותמיר מתאר: "אני לוקח איתי את המשמעות של מה זה לעשות סרט. כל מי שעושה סרט לומד עולם ומלואו, וזה היה החלום שלי. ג'רי סיינפלד אמר פעם כשנשאל מהי הצלחה בשבילו: "רק להגיד אני סטנדאפיסט. רק רציתי להיות אחד מהם". להגיד עשיתי סרט זו ההצלחה בשבילי. עצם זה שיש סביב הסרט שיח, התעניינות ותגובות, זו ההצלחה. אנשים אוהבים את ההומור והמסר". והוא גם מעביר מסר הלאה לעולם הרפואי, ושל הרפואה הקונבנציולאלית בפרט: "אנחנו צריכים לשים דגש על גוף ונפש. תהליך ההחלמה לא תלוי רק בתרופות, אלא גם בחלק הנפשי ובחוויה של החולה".

     

    סרט הביכורים הספיק לקטוף לא מעט פרסים, וביניהם: פרס הסרט הקומי הטוב ביותר, בפסטיבל פרסי הסרטים של לוס אנג'לס; הוא זכה גם בפסטיבל הסרטים של אלסקה בפרס Emerging Talent Award; הבחירה הרשמית של Chelsea Film Festival, שבו הייתה הפרמיירה הניו יורקית. השופט היה פול אגיס, שזכה באוסקר בפרס הבמאי הטוב ביותר על סרטיו "מיליון דולר בייבי", ו"ההתרסקות", והוא הביע עניין רב בסרט; עוד זכה הסרט בבחירה הרשמית, ופרמיירה של LA בGlendale International Film Festival; ועוד בבחירה הרשמית ב Colorado International Film Festival; ולבסוף גם זכה פרס הסרט הטוב ביותר של International Hero Film Festival.

     

    מרואה חשבון למפיק סרטים

     

    תמיר היה עד לא מזמן רואה חשבון וכלכלן, שהחליט בתחילת העשור השלישי לחייו לעשות שינוי של 180 מעלות, ולעסוק בקולנוע: "הייתי רואה חשבון וכלכלן, אני בוגר האונ' העברית בכלכלה חשבונואות, עבדתי במשרד האוצר ובמשרד רואה החשבון סומך חייקין. תמיד הייתי אדם יצירתי, אך כל הנושא של קולנוע היה טאבו מבחינתי. זה מקצוע שמאוד קשה להצליח בו להתפרנס ממנו. הוא אומר בהומור שבעיניו רק חמישה אנשים בעולם באמת מסוגלים לעשות קולנוע ולהתפרנס ממנו: טרנטינו, סקורסזה, ספילברג, קובריק. סללתי את דרכי ללימודים ב'אייבי ליג' בהתמחות שלי בראיית חשבון, ואז התחילו לעלות מחשבות של 'חיים רק פעם אחת', עם כמה שזה נשמע קלישאתי. התחלתי להבין שבחיים אנחנו צריכים לעשות משהו שאנחנו אוהבים, גם אם זה כרוך בסיכון וזה לא פופולרי. החלטתי לעשות את מה שאני אוהב ולהכנס לקולנוע. האסטרטגיה שלי הייתה שאין לי מה להציע בתחום הקולנוע, אז אני הולך להתנדב להכל. התחלתי להתנדב בכל סט אפשרי: מלהכין קפה לעוזר במאי, ועד ללעשות כל משימה שמטילים עליי. לאט לאט רואים את הפנים שלך, מתחילים להכיר אותך, מזהים משהו שמתאים לך לעשות. רציתי פשוט לחיות את הסט. הכרתי ככה מפיקים ובמאים, צברתי ניסיון. זה גם סוג של בית ספר בחינם כי אתה לומד רק מאנשים שעושים את זה יותר טוב ממך. עשיתי הרבה טעיויות בדרך, ואני עוד בחיתולים של עקומת הלמידה. מאז שהתחלתי ביימתי והפקתי כבר 8 פרסומות, למדתי על איך להרים סצנה, איך לביים, להפיק. אני עובד בימים אלה על תשדיר ציבורי לטובת אוכלוסיית הקשישים שלצערנו הרב, מנוצלת ע"י רמאים. התשדיר מדבר על כך שקשישים עריריים שנפלו לתרמיות והונאות כאלה ואחרות צריכים להיות זכאים להגנה משפטית. יש אג'נדה מאחורי הפרויקטים שאני לוקח".

    ומה היעד הבא? בימים אלה הוא עובד על סדרה חדשה על אחד ממבצעיה של המוסד (הוא טרם יכול להרחיב). הוא רק משתף אותנו שהיא מכוונת להפצה דרך 'נטפליקס' או 'אמזון'. "חוץ מזה יש עוד כמה פרויקטים על הקנה, שווה לעקוב", אומר בקריצה.

     

    לצפייה בסרט, עיקבו אחר הסוכנות New Films Internationa"l".

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים