קיר הברזל: סיפורו של מיכאל שפייזר

מכון הטיפוס מלא בספורטאים ובספורטאיות שבאו לאתגר את עצמם, עומדים בנחישות מול הקיר ומתכננים בשיא הריכוז את המסלול שיעשו בדרך למעלה. תוכניות הנינג'ה למיניהן הפכו את המטפסים לסופרסטארים, והפריחה המטורפת של הענף בישראל מיוחסת לכך.

אבל אנחנו רואים רק את הגרסה הערוכה על המסך, אנחנו לא מכירים את הדרך שהם עוברים. גם מיכאל שפייזר (35), אלוף ישראל בטיפוס לבעלי מוגבלויות (מחולק לקטגוריות לפי דרגת המוגבלות) שסיים השנה במקום ה־12 באליפות העולם, הוא סוג של נינג'ה כזה. אבל המבט הראשון לא מגלה את הפציעה הקשה שעבר ואת סגנון החיים הייחודי שאימץ לעצמו, שיישמע לכם הזוי לגמרי. "אני לא רואה את עצמי כמסכן", הוא מדגיש, "מעדיף חיים שמוקדשים לאימונים על פני במשרה מלאה".

מיכאל שפייזר. לא עוצר(צילום: עוז מועלם)

ואז הוא מתחיל לפרוש את הסיפור המדהים שלו: "החלטתי לא לשכור דירה, לא להחזיק רכב ולוותר על הנוחות שהעולם המערבי מציע. אני חי חיי נווד, ישן כל לילה במקום אחר - אם זה על ספות של חברים או של משפחה, באוהל בשטח או בקיר הטיפוס אחרי שהוא נסגר.

"לפעמים לא נעים להגיע למצב שב־22.00 בלילה אתה עוד לא יודע איפה תישן. רק בשבועיים האחרונים אלו היו עשרה מקומות שונים. לפני שוויתרתי על הרכב שלי, כי אין לי כסף לתקן אותו, היה מצב שבו עמדתי באבן גבירול כשכל הבלינקרים מאותתים, וניסיתי לחשוב לאן אני הולך בערב.

"כבר קרה שפגשתי אנשים לראשונה באיזה טיפוס, התחלנו לדבר ובערב ישנתי אצלם. אני אף פעם לא מבקש, לא רוצה ליפול על אנשים. רק אם מזמינים אותי אני בא, ולמזלי יש לי חברים ומשפחה טובים שתמיד מציעים ומפרגנים. אין לי עזרה כלכלית משום מקום, רק פה ושם מהם".

הפציעה ששינתה הכל

שפייזר ("אתה רוצה לכתוב מאיפה אני? כרגע אין מקום כזה"), שגדל בירושלים, נכנס חזק לתחום הטיפוס לפני חמש שנים. המחשבות המקצועניות לא היו שם - היו בבעלותו שלוש חנויות אופנה - עד שפציעה קשה הביאה לשינוי בכיוון.

במהלך טיפוס שגרתי בשטח, מיכאל ריסק את רגלו השמאלית בנפילה קשה. הוא היה מרותק למיטה במשך חודשים, עבר עשרות ניתוחים וראה את העסק שלו קורס כלכלית. אבל הוא הפך את המכשול לדרך חדשה: "עד אז לא הצלחתי להבין למה אני קם בכל בוקר. לא היה לי כלום לשאוף אליו. אחרי הפציעה הבנתי שצריך לחיות כאן ועכשיו".

שפייזר מטפס. "מאיפה אני? אין דבר כזה"(צילום: עוז מועלם)

שפייזר החל להחזיר את החובות הכבדים שלו לבנק, והחליט להקדיש את עצמו לטיפוס. לאט־לאט התגבשו החיים שלו כפי שהם: "יש לי עוד 80 אלף שקל להחזיר, ואני משלם 2,000 בחודש. אני עוסק במינימום עבודה פה ושם כדי להתקיים, ומרוויח 3,500 שקל לחודש, כך שאני חי על 1,500 ומנסה לחסוך גם מזה כדי שאוכל לצאת לתחרויות בעולם. אם אני ישן בקיר הטיפוס, אז אני מתקלח, מכין ארוחה במיקרוגל ותופס מקום. לא נעים לקום פה כשכולם מגיעים בבוקר. אפשר גם לישון באוהל".

קר נורא בדצמבר.

"כבר ישנתי באיסלנד בחוץ בקור של מינוס חמש מעלות, וכשטיפסתי על מצוק אל קפיטן המפורסם בפארק יוסמיטי בארה"ב ישנתי ארבעה לילות על הקיר קשור ברתמה. גם כשאני נוסע לחו"ל אני מנסה לחסוך וישן בנמל התעופה. זה מרגש שאני חי ככה".

אבל מבחינת ספורטאי עם שאיפות, זה רחוק מלהיות אידיאלי.

"אין ספק שאין לי תנאים אופטימליים של תזונה ושינה. לפעמים אני רק אוכל לחמנייה עם קוטג' ומלפפון מהסופר וישן באיזה אוטו. מעבר לכך, התחבורה הציבורית לוקחת זמן, בטח אם יש שני אימונים ביום. לצוקים שבשטח בכלל אין תחבורה ציבורית.

"ומעל כל זה, אין לי כסף למאמן. אני בונה לבד תוכנית מספרים ומהאינטרנט, אבל אי־אפשר לתכנן לו"ז אימונים נורמלי כשאתה צריך להתאים את האימון לאיפה שאתה נמצא. בתקופה שבה נבחרת הטיפוס לבעלי מוגבלויות הייתה פעילה נעזרתי במאמנת הנבחרת, אבל כרגע אין תקציב לפעילות שלה ולא ברור אם ומתי האימונים שלה יתחדשו".

השרה מירי רגב. "בארץ זה הפוך - קודם הישגים אחר כך תמיכה"(צילום: מוטי קמחי)

ואין סיכוי לתמיכה כספית מוסדרת?

"לצערי, בארץ זה עובד הפוך - קודם כל תביא הישגים, כמו פודיום באליפות העולם, ורק אז תקבל תמיכה. גם במקרה כזה מדובר במענק חד־פעמי ולא בתמיכה שוטפת".

אולי השתתפות במשחקים הפראלימפיים תעזור.

"למרות שהטיפוס נכנס לאולימפיאדת טוקיו, הטיפוס הפראלימפי הוא עדיין ענף חדש יחסית ולא נכלל בתוכנית. כרגע הוא מועמד להיכנס בלוס־אנג'לס 2028, ויש סיכוי שזה יקרה רק במשחקים ב־2032".

מרגיש רק כאב

זה עוד לא הכל. הפציעה הותירה את אותותיה על שפייזר, והוא מעולם לא החלים לגמרי. קשה לראות זאת עליו במהלך האימון, אבל במבט קרוב יותר אפשר לראות צליעה קלה: "נותרה לי בעיה עצבית ברגל שמאל", הוא מספר. "אני לא מרגיש חלק ממנה ומהאצבעות פרט לכאבים, ומטפס לפי הראייה. כשנהיה קר, מתחת לעשר מעלות, אני לא מרגיש אותה בכלל".

כאמור, שפייזר סיים השנה במקום ה־12 באליפות העולם וגם זכה באליפות הולנד. הוא מקווה לכבוש את התואר העולמי, למרות שהתחיל יחסית מאוחר לעומת המתחרים הצעירים ממנו, אבל לצד החלום הוא בעיקר נהנה מהדרך: "אליפות העולם חשובה לי בדיוק כמו פרויקט שאני עובד עליו באחד הצוקים בארץ או הטיפוס על אל קפיטן, שלא הצלחתי לסיים לצערי ועדיין יושב לי בראש. אחרי אליפות בריטניה בפברואר אסע לאליפות ארה"ב בסן־דייגו, וזה די קרוב לשם, אז אולי אנסה שוב. אגב, הייתי קרוב למוות פעמיים שם".

מיכאל שפייזר (צילום: עוז מועלם)

זה חתיכת "אגב".

"היה איזה רגע שהייתי רחוק 30 סנטימטר מנפילה של 200 מטר, אבל קלטתי את הטעות מהר. זה חלק מהאתגר שבטיפוס. אתה גם סוחב תיק ענק, עושה את הצרכים בשקית ולוקח אותה איתך. אבל תמיד עושים הכל בצורה הכי בטיחותית".

אני מניח שאמא שלך לא משתגעת על החיים שבחרת.

"בטוח שקשה לה. לפעמים אני זורק לה: 'את יודעת שיום אחד אולי לא נחזור'. זו קלישאה, אבל אם יקרה משהו, לפחות זה יהיה בזמן שאני עושה משהו שאני אוהב. אבל אני מאוד אוהב לחיות".

זוגיות לא ממש מתאימה לסגנון חיים כזה.

"אני לא מחפש אהבה. טוב לי בחיים ואני רואה המון אנשים בזוגיות שלא עושה להם טוב. אם תהיה אהבה סוערת כמו בסרטים יהיה נפלא, אבל לא אתפשר רק בשביל הטייטל של 'להיות בזוגיות'".

אז הוא לא רואה את עצמו כמסכן, וגם לא מתנהג כך, למרות המוגבלות ברגל וחוסר הביטחון שמתלווה לקיום היומיומי. וכך הוא בוחר לסכם: "בזכות הפציעה הפכתי לאדם מאושר יותר מאחרים".