החלוצה

כרטיס ביקור: שירלי אוחנה, בת 36 (אין קשר לאלי אוחנה), כדורגלנית אס"א ת"א מליגת העל לנשים, משחקת מיום הקמת הליגה (1998) ורק לאחרונה קבעה גם הישג מרשים: היחידה שכבשה בכל אחת מ־22 העונות שהתקיימו. אבל מעבר לקריירה, לאוחנה יש גם סיפור אישי מרתק.

כבר בילדות היה ברור שאוחנה חולה על כדורגל. אביה, מוסכניק ותיק בטבריה, חשב אולי שארבעת ילדיו ילכו בדרכו, אבל היא רצתה אחרת. "אבא שלי שיחק בליגה למקומות עבודה. אמא רצתה שקט בימי שישי וביקשה ממנו לקחת אותי לכדורגל. מגיל חמש אני במגרשים. אבא ראה שיש פוטנציאל ורשם אותי לליגת המתנ"סים", היא משחזרת. "הכדורגל היה כל עולמי והייתה לי ילדות נפלאה. הייתי יוצאת בבוקר לבית הספר וחוזרת בחצות. קראו לי 'ילדת רחוב', הילדות שלי הסתכמה בגולות או מגרשים".

זה היה נורמטיבי שילדה טבריינית של שנות ה־90 משחקת כדורגל?

"מעולם לא נתתי לרעשי הרקע להפריע לי. מהר מאוד הבינו שאין עם מי לדבר, כי עשיתי את מה שאני אוהבת".

כבר בגיל 14 וחצי אוחנה צדה את עיני אנשי מכבי חיפה, שראו אותה בפעולה בטורניר שבו ייצגה את מחוז צפון (באותה תקופה לא היו ליגות). מכבי חיפה בדיוק הקימה קבוצת נשים ראשונה ואוחנה עברה לשחק אצל הירוקות ולהתגורר בעיר למשך חמש שנים.

איך ההורים קיבלו את ההחלטה להפוך לכדורגלנית?

"אבא שלי הקדיש את כל חייו לקריירה שלי. הוא שומר כתבות וגביעים והוא המעריץ הכי גדול שלי. אמא לא האמינה שהחוג במתנ"ס יהפוך לקריירה. אמא אף פעם לא הייתה במשחק שלי. היא מהאמהות החרדתיות שמפחדות שחס וחלילה יקרה לי משהו".

זו העונה הרביעית של שירלי אוחנה בעמדת החלוצה באס"א ת"א, אחת הקבוצות האטרקטיביות ביותר בליגת העל לנשים, שנמצאת במקום השני בטבלה. כיום היא נעה על קו ת"א־קריית־אתא, כשהיא משלבת קריירה של דוורית בבוקר, כדורגלנית בערב ואמא במשרה כמעט מלאה.

"אני עובדת בדואר שבע שנים. מגיעה בבוקר למחסן, ממיינת מכתבים ויוצאת לחלוקה. כשאני חוזרת אני נחה, אוכלת ונוסעת לאימון בת"א. קשה לי מאוד עם הנסיעות, אבל זו האהבה הכי גדולה שלי", מפרטת אוחנה את סדר היום שלה.

המעבר לחיפה לא הביא רק לשלב חדש בחייה המקצועיים, אלא גם האישיים. לפני כ־17 שנה היא פיתחה מערכת יחסים רומנטית עם אחת מחברותיה לקבוצה, מערכת שהתפתחה מאוחר יותר לחתונה ולילדה משותפת.

"למרות שיש לי משפחה מדהימה וידעתי שהם יקבלו אותי, לא סיפרתי להם עד שלב מאוד מאוחר. כולם הכירו את בת זוגתי אבל חשבו שאנחנו סתם חברות ולא ידעו שאנחנו ביחד", אומרת אוחנה.

מתי בסופו של דבר סיפרת?

"עשר שנים מאוחר מדי, והיום אני מאוד מצטערת על זה. כשאמא שלי גילתה היא אמרה לי 'שדמעה אחת לא תזלוג מעינייך. אני מקבלת אותך', ונתנה לי להרגיש הכי בטוחה בעולם. גם אבא שלי קיבל אותנו מהרגע הראשון".

שירלי ובת הזוג, שמבוגרת ממנה בשמונה שנים, החליטו לקחת את היחסים קדימה ולפני כ־11 שנים החליטו להביא יחד תינוק. שירלי שיחקה באותה תקופה במכבי חולון, שלא הייתה במצב טוב בליגה, והגורל איחד את השתיים גם מבחינה מקצועית.

"עברנו את כל התהליך לבד. ההורים שלי לא היו בבריתה, סיפרתי להם הכל כשהיא הייתה בת חצי שנה. לפני שמונה חודשים נפרדנו, אבל יש לנו משמרות מסודרות על הילדה, אני אמא שלה לכל דבר ועניין. זוגתי לשעבר מאוד תומכת בי ובקריירה שלי".

ואם הילדה תרצה להיות שחקנית כדורגל?

"אין סיכוי שהיא תהיה כי זה לא מעניין אותה. אם היא באה למשחקים שלי היא בטלפון. היא רקדנית היפ־הופ מדהימה ומתמידה בכל דבר שהיא עושה. הייתי רוצה לראות אותה במגרש, וללוות אותה כמו שאני זכיתי מאבא שלי, אבל בסופו של דבר כל הורה רוצה את הטוב ביותר עבור ילדיו".

"אנחנו צריכות לקבל יותר"

מה את חושבת על המעמד של כדורגל הנשים בארץ?

"אני אישית חושבת שנעשה שינוי והליגה השתדרגה, אבל תמיד יש לאן לשאוף. אני רואה שכדורגל הנשים מקבל במה יותר גדולה, אבל אני לא מסתפקת במועט. אני לא מצפה שיהיה שוויון מיידי בין גברים ונשים בכדורגל, אבל כדי להגיע למעמד שלהם אנחנו צריכות לקבל יותר ממה שאנחנו מקבלות היום. כדי למשוך אוהדים צריך כסף ושיווק, וברגע שיקצו לנו סכומים יותר גבוהים, הענף יגיע לרמות גבוהות יותר".

מחשבות על אחרי שתתלי את הנעליים?

"הייתי רוצה להמשיך בכדורגל אחרי הפרישה, כמאמנת או מנהלת, אבל כל דבר בעיתו. אני עדיין נהנית על המגרש, אבל לא ארצה להתנתק מהענף כי זו האהבה הכי גדולה שלי".

הילדה הקטנה מהמתנ"ס בטבריה, שחלמה להיות "האלי אוחנה" של כדורגל הנשים (אין קשר משפחתי), הוכיחה שהיא פורצת דרך, וזקפה לזכותה כבר תשע אליפויות ו־15 גביעים. היא אמנם כבר לא חוגגת שערים, אבל כשאבא יושב ביציע היא שולחת לו לב מרחוק וממשיכה לרוץ על המגרש כאילו רק אתמול התחילה לשחק.