שתף קטע נבחר

נתניהו וטראמפ מכרו לערבים דחליל איראני

האמנם טהרן היא האיום האדיר על המזרח התיכון? פובליציסט ירדני סבור שהיא בעצם כלי משחק אסטרטגי וכלכלי של הממשלים בישראל וארה"ב

 

תמונה מחולקת של בנימין נתניהו וחסן רוחאני (צילום: AP, EPA, רויטרס)
(צילום: AP, EPA, רויטרס)

האמריקנים השקיעו רבות ביצירת מצג שווא בדבר הסכנה האיראנית ויצרו מעין דחליל יש מאין. למען האמת, את הדחליל הזה יצרו ארה"ב וישראל יחדיו, באמצעות הפרזה שיטתית ומכוונת לגבי עוצמת הסכנה הנשקפת מטהרן, וישראל הייתה המרוויחה העיקרית מההשקעה באיש הקש. אני לא מתכוון לומר שאיראן לא מהווה סכנה לחלק מהמדינות הערביות, או שהיא מוסד לגמילות חסדים שכל כוונתו לסייע ולתמוך בעמי ערב. אולם גם ההפך אינו נכון.

 

 

ישראל וארה"ב נקטו מדיניות שיטתית המעריכה יתר על המידה את המסוּכּנוּת של איראן, והדבר נכון במיוחד בתקופת שלטונו של בנימין נתניהו במקביל לממשל הימני, הפופוליסטי והאוונגליסטי שבוושינגטון.

 

ישראל הרוויחה רבות מההפרזה בסכנה האיראנית וקידמה בכך את האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים שלה: היא השיגה הכרה אמריקנית בסיפוח ירושלים והגולן ובדרך להפיכת ההתנחלויות לחוקיות. על פי הצהרתה, בקרוב יסופחו גם בקעת הירדן וצפון ים המלח, ואולי אף שטחים נוספים בגדה המערבית. כמו כן היא רשמה התקדמות משמעותית בדרך להשגת הסכם הגנה משותף עם וושינגטון.

 

יותר מכך: ישראל השיגה פריצת דרך בדרך לנורמליזציה עם מדינות ערביות, ונכון לעכשיו וושינגטון מקדמת הסכמי אי-לוחמה בין ישראל לבין כמה מהן. על כל אלה מתווספות עסקאות הנשק והסיוע הכלכלי והצבאי חסר התקדים שארה"ב מעניקה לישראל.

 

גם ארה"ב נהנתה מאוד מהפירות: הערבים הכניסו לה מאות מיליארדי דולרים בעסקאות נשק אסטרונומיות מבלי שהדבר יחזק את מערכות ההגנה שלהם או ייפתח את יכולותיהם ההתקפיות – הם נשארו תלויים ביטחונית בוושינגטון ובמדינות אחרות במערב.

 

 

החשש הביטחוני במדינות ערביות אלו אף דחף אותן לבקש עסקאות נשק עם ישראל עצמה, וחלקן קיבלו את רעיון יצירתה של ברית נאט"ו מזרח-תיכונית מול האויב המסוכן ביותר, הלוא הוא איראן. כך הפכה ישראל מהאויב הקיומי של האומה הערבית לשותפה אפשרית בהסדרים ביטחוניים אזוריים, ובהם גם אבטחת נתיבי השיט במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז.

 

הערבים לא הרוויחו דבר מחזיון התעתועים של הדחליל האיראני. להפך, הם הפסידו סכומי עתק שיכלו לשמש לפיתוח ארוך טווח של מדינות ערב שהפכו לזירות של מלחמות זרים וסבלו מהרס וחורבן. את הכסף הן הוציאו על עסקאות ביטחוניות שאין בהן צורך, בשעה שחלקן שקעו עמוק יותר בבוץ חברתי ופוליטי שממנו יצליחו לצאת רק בעוד 30 או 50 שנה.

 

למרבה הצער, מדינות ערביות רבות הבינו מאוחר מדי שההשקעה האמריקנית ב"איום" האיראני לא תוביל לנקיטת צעדים משמעותיים או מהותיים נגד טהרן; אולם כעת כבר אין להן כל אלטרנטיבה והן אינן יכולות להפסיק את בזבוז המשאבים ואת בזבוז חיי האדם.

 

זו הטרגדיה בשיאה. מדינות ערב מבינות כעת שהן נמצאות בבור ללא תחתית – הן לא יכולות בשום פנים ואופן להיכנס לעימות עם איראן, אך גם אינן יכולות לכונן איתה שלום.

 

  • עורייב אל-רנתאווי הוא פובליציסט וחוקר ירדני, מנהל מכון אל-קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם באתר "א-דסתור" הירדני. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים