אישה, כהת עור, בת לאם חד־הורית ודתייה: הכירו את ת' שסיימה השבוע קורס טייס

על מגרש המסדרים בבסיס חיל האוויר חצרים עמדה השבוע בחורה אחת לצד 39 בחורים וקיבלה כנפי טיס. לפניה סיימו את הקורס היוקרתי 56 נשים לאורך השנים, ועדיין - בעולם הדימויים הגברי והלבן של חיל האוויר הישראלי, סגן ת' יוצאת דופן: היא אישה, כהת עור, בת לאם חד־הורית ודתייה. בקורס טיס מדובר בייצוג של ארבעה מיעוטים באדם אחד, הישג בפני עצמו. בחיל יכולים להיות מרוצים, הפעם לא כל מסיימי הקורס נראים כמו אותו גבר בגרסה טיפה שונה. גם ת' עצמה מרוצה, ויש לה לא מעט סיבות.

כמה ימים לפני קבלת הכנפיים היא יושבת בסרבל טיסה, שערה הארוך קלוע לעשרות צמות שחורות. היא גבוהה ויפה, יש לה נוכחות מרשימה ומאוד קולית. עכשיו היא מחייכת, לא מאמינה שסיימה קורס טיס. "אחי שאל, 'איך זה קרה? הם בטח התבלבלו במיון'".

ולא סתם סיימת, בת יחידה בקורס של 40 צוערים. 

"אין לזה משמעות, גם אם היו מסיימות איתי עוד 20 בנות הייתי מרגישה את אותו הדבר".

אבל סיימת לבד.

"וזה באמת היה לא כיף להיות לבד. אין בנות לשבת איתן לשיחת בנות, להתלונן שכואבת לך הבטן או דברים אחרים של בנות. בשבוע הניווטים יש בשטח מאהל מאוד גדול של בנים ומאהל ענק של בנות. אצל הבנים גדוד שלם מצטופף, ובאוהל הבנות אני ישנה לבד בתוך שק"ש".

יצא לך לישון עם הבנים?

"בשבוע מילוט הייתי צריכה לישון עם בחור יחד בשיח", היא נזכרת בחלק שהיה הכי כיף לה בקורס, ולא דווקא הקטע של השינה בשיח. "היינו צריכים להתחבא כשמחפשים אותנו ולאכול ממש מעט במשך חמישה ימים". למי שלא מכיר את שבוע המילוט של קורס הטיס - מדובר במשחק מחבואים שבו מצד אחד צוערי הקורס מתחבאים ושורדים, ומצד שני צה"ל מחפש אותם במשך חמישה ימים בעזרת מסוקים, כלבים וכוחות משטרה. ת' חשבה שזה בעיקר מצחיק. "זו הייתה סיטואציה כיפית. לפני המילוט צחקנו שיש לי יתרון הסוואה משמעותי, המחפשים לא יראו אותי בלילה בגלל צבע העור שלי. רק היה צריך להיזהר לא להצחיק אותי שלא יראו את השיניים הלבנות". 

גם בקורס זה הצחיק אותך?

"הקורס הוא מקום מאוד נוח להיות שחורה, כי אני לא נמדדת בגלל הצבע אלא נטו בגלל מה שאני מביאה בסוף היום. בצבא המקצועי, בטח בחיל האוויר - דת, מגדר או צבע עור לא מעניינים אף אחד. הצבע דווקא יצר לי חוסן מסוים, כי כבר יש לי משבצת של תשומת לב. אני רק צריכה לדעת איך להשתמש בה בצורה נכונה. מישהו אחר בקורס צריך להתמודד על המשבצת הזו, ואולי יותר קשה לו להגיע למקום הזה שיש עליו זרקור, כי הוא אחד מבין 300 ואני אחת מאחת". 

היא מקבלת כנפיים ותתחיל לשמש כמכוננת במטוסי תובלה. "מכונן הוא מהנדס טיסה", היא מסבירה. "התפקיד שלי הוא לנהל את הטיסה בזמן חירום ותקלות. במטוסים הגדולים אנחנו לפחות חמישה אנשי צוות אוויר. למרות שכל אחד מהמטיסים אחראי על החלק שלו, כולנו ביחד מנגנים על משהו גדול יותר. כמו רובוטריקים, כל אחד אחראי על חלק מסוים וביחד הכל עובד".

זו אחריות עצומה.

"נכון, כי בסוף אנחנו לגמרי לבד בשמיים, ובאוויר הכל קורה הרבה יותר מהר וההחלטות קריטיות".

25 שנים עברו מאז הוגש בג"ץ אליס מילר שפתח את קורס הטיס של חיל האוויר הישראלי לנשים. כיום בכל קורס מסיימות בין אחת לשתי נשים מתוך כ־40 צוערים. מדוע כל כך מעט? לת' יש את הגרסה שלה. "זו תהיה טעות להסתכל על מגרש המסדרים ולשאול איפה טעינו. כי זה לא מתחיל בקורס. השורשים מתחילים הרבה קודם: לאיזה בית ספר אתה הולך, מה התפיסה החברתית שלך. התגייסנו לקורס 20 בנות לצד 290 בנים, אז ברור שסטטיסטית יש לבנות פחות סיכויים להגיע לגמר. בנים חייבים להגיע למיונים של קורס טיס, בן שרוצה לוותר חייב להגיע פיזית ולחתום על הוויתור. בנות לא חייבות להגיע למיונים ואם אין להן מניע מיוחד כמו תחרותיות או ציונות הן לא יהיו שם מלכתחילה. בנות גם לא תופסות את עצמן בתפקידי לוחמה, הן לא רואות בעצמן אופציה לקורס טיס. אני הייתי הכי טום־בוי בשכונה, טיפסתי עם אחי והחברים על עצים, זרקנו בלונים מבניינים, הייתי בחוג טאקוונדו ואפילו אני לא חשבתי ללכת לקורס טיס. לא כי לא האמנתי ביכולות שלי, אלא כי בכלל לא חשבתי על זה. חשבתי מקסימום על מדריכת סימולטור. החברה מכוונת אותנו לסל תפקידים מגדרי".

וזה מתסכל?

"כשיש אישה אחת מתוך 40 בוגרים זה מבאס, אבל אז אני מסתכלת החוצה ורואה שגם בכנסת אין שוויון בין נשים לגברים. אם הסיבה שיש מעט בנות בקורס טיס היא בגלל שבנות לא טובות במוטוריקה של התחום, אז בסדר. אבל אם הסיבה שאני מסיימת יחידה היא בגלל שבנות מלכתחילה לא הגיעו למיונים ולא קיבלו הזדמנות, אז זה פספוס".

ת' מתגוררת בירושלים, בת בכורה מבין ארבעה אחים לאב יליד חוף השנהב, ולאם ילידת צרפת שעלתה לבדה לישראל בגיל 18 מטעמי ציונות. אביה היה פרופסור לפילוסופיה שהתגייר בארץ, האם מטפלת ברפואה סינית. השניים הכירו ונישאו וכשמלאו לת' תשע התגרשו. האב היגר לארצות־הברית וקיים קשר רופף עם ילדיו. האם נותרה בישראל ולאורך 11 שנים גידלה לבד את ארבעת ילדיה. 

היה קשה לגדול במשפחה חד־הורית?

"הייתי האחות הבכורה שדואגת לאחים שלה. כשאין אבא בתמונה, אח בכור זה סוג של 'סטפ־אפ'. אמא שלי היא אישה חזקה, אני בטוחה שלא היה לה פשוט להתמודד אבל היא לא החסירה מאיתנו כלום. היא מאוד חכמה, עם ראש על הכתפיים ואני תמיד חשבתי שלכל משפחה יש את הצבע שלה. אני ושלושת האחים מרוצים מהמקום שלנו ואנחנו ילדים טובים בסך הכל, זה הרבה בזכותה".

איך היעדר אביך השפיע עלייך?

"הסתגלתי, לא הרגשתי חסך. על הנייר זו הייתה יכולה להיות חוויה לא פשוטה, אולי אפילו קשה, אבל בפועל זה הרבה עניין של פרספקטיבה. אז אבא שלי לא הגיע למסיבת סיום? יש ילדים ששני ההורים הגיעו אבל הם לא החברים הכי טובים שלהם. הסיפור המשפחתי שלי עיצב אותי בהרבה מובנים. כשאני מסתכלת על הנקודה שהגעתי אליה אני אומרת - זה לא היה אישיו, עובדה שיצאנו בסדר".

הסימנים לקורס טיס או למסלול צבאי לא בלטו בילדות. "הייתי ילדה שטותניקית. אהבתי ללמוד אבל לא בצורה מסודרת. לא הייתי עושה שיעורי בית כמו כולם, אבל היה לי חשוב לקבל ציונים טובים. אני סקרנית ואוהבת לקרוא, אבל לא הייתי התלמידה המצטיינת. והיו גם אירועי משמעת".

למשל?

"בתקופה שכולם התחילו ללכת בירושלים עם גז פלפל, קיבלתי אחד כזה וריססתי אותו בשירותים של בית הספר. זה הגיע לחדר המנהל והיה בלגן".

ת' התגוררה בשכנות לדתיים, לחרדים, לחילונים ולערבים. "לכן גם הלכתי למכינה מעורבת, כי אני מאמינה שלהכיר בן אדם מקרוב שובר את כל הסטיגמות שאנחנו רואים בטלוויזיה". לצבע עורה לא היה בעיניה משקל. "עם אבא שחור מחוף השנהב ואמא לבנה אז חלק מהילדים שחורים וחלק לבנים". 

איפה זה עולה?

"במפגש ראשוני עם אנשים. העובדה שאני שחורה שמה אותי במשבצת שונה, לפעמים גם במקומות פחות נעימים. למשל כשהיו הקנטות. כשאומרים לך 'כושית' ברחוב או בבית הספר. אבל למדתי לסנן. הייתי אומרת לעצמי, אז הוא קרא לי 'כושית', שזה מאוד לא נעים, אבל אני באמת שחורה. מה שיותר קשה הוא לראות איך לפעמים תופסים אותי מבחינת האינטלקט. היו למשל מורים שאמרו לי, ‘וואי, לא ידעתי שאת כל כך חכמה, חשבתי שאת אתיופית'. או כשעברנו לבניין חדש, איך שהשכן ראה אותי הוא אמר, 'היי, הארון ניקוי נמצא כאן'".

איך הגבת?

"אני יכולה להגיד, 'זה לא בסדר, איזה באסה'. ואני יכולה להגיד, 'מצחיק, כנראה אני השחורה הראשונה שהוא ראה בחיים שלו'. ובאמת אמרתי לו, 'אני אפתח את הארון אחר כך'. ובחנות בגדים למשל, אם מישהי מבקשת ממני מידה של בגד, אני אגיד לה, 'תכף אביא לך', או שאני אגיד, 'אני לא עובדת כאן', ואהיה בסדר עם זה כי זה לא בא ממקום רע. אפשר לצחוק על זה ואפשר להתבאס. אני בוחרת באופציה הראשונה, כי זו סיטואציה קומית שאפשר אחר כך לצחוק עליה. לפעמים לא נעים להיות השחורה, בדיוק כמו שלמישהו אחר לא נעים להיות הילד השמן או הילד עם הקוביות בשיניים. אבל יש לזה גם צדדים חיוביים. אם הייתי לבנה למשל, אני לא יודעת אם הייתה לי נוכחות. אני מניחה שהרבה מהאופי שלי נובע גם מזה שאני שחורה ותחרותית וחברותית ומצחיקה ודתייה".

שואלים אותך הרבה על פליטים ומהגרים?

"רובנו צריכים להרגיש הזדהות, כולנו היינו פליטים, זה הסיפור של העם היהודי. אבל הקו המחבר ביני לבינם הוא רק הצבע, אז מן הסתם שכשכל השדים עולים ויש הפגנות 'שחורים חזרה לאפריקה', זה לא נעים. אבל אני לא פליטה ולא מהגרת. נולדתי בישראל. הדמיון הוא רק שכולנו מגיעים עם שוני בלתי ניתן להסתרה. זה לא כמו מרוקאי אחרי שלושה דורות, שאי־אפשר לדעת שהוא מרוקאי. זה פשוט להיות שונה ולהתמודד עם סטיגמות על תכונות שלא נתפסות חיוביות בחברה, למרות שיש גם כמה סטיגמות טובות כמו זה שאנחנו רקדנים טובים ואתלטיים. אני מרגישה כלפי הפליטים חמלה, כמו שאני מרגישה חמלה כלפי אנשים עם מוגבלויות". 

למרות שכיוונה לסימולטור קיבלה ת' זימון ראשון לקורס טיס והחלה את המיונים על דרך השלילה. "הרגשתי שדווקא בגלל שהסיכוי נורא קטן, אז יהיה מעניין לנסות", היא צוחקת. "הגעתי ממקום מאוד מקורקע, רציונלי. חיפשתי תפקיד משמעותי ומאתגר, ידעתי שבאמת אין לי הרבה סיכוי, אז למה לא למצות את החוויה? המוטיבציה נבנתה תוך כדי תנועה". 

בתחילת קורס הטיס הייתה מוקפת חברות. ככל שצלחה שלבים, הן החלו לנשור. "בשלב הראשון שנקרא 'המכין' המטרה העיקרית היא למיין ואחר כך להכשיר ברמה הבסיסית", היא מסבירה. "אחרי הטיסה העשירית יש ועדת הדחה ראשונה, ואחרי הטיסה ה־15 עוד ועדת הדחה, מה שנקרא 'צ'קים'. זה כמו טסט באוטו. שם יש מסה רצינית של נושרים מהקורס. בוועדה השנייה נשארנו שתי בנות מתוך 20, שזה חריג".

ואיך זה הרגיש?

"זה קרה בבת אחת. נכנסתי לאוהל והבנתי שנשארנו רק שתיים. זה היה קצת הלם. אוקיי, רק לפני שנייה היינו עשר, איך אנחנו עכשיו רק שתיים? אבל מתרגלים מהר. וגם מבינים שזה לא שאנחנו השתיים היחידות בעולם, יש עוד מלא בנים שהם חברים שלנו. זה לא שהיינו יותר טובות מהאחרות. מתוך הבנות שנפלו היו אלופת ישראל בשחמט ואלופת ישראל בשחייה. בנות שהן פי מאה יותר טובות ממני אבל ספציפית לא התאימו לטיסה". 

וכשנפלה הבת האחרונה ונשארת לבד?

"זה קרה בשלב השני שמכשיר אותנו ללחימה קרקעית. יש בו את שבוע המילוט, צניחה וניווט. בשלב הזה היא הפסיקה השתתפות. אני זוכרת שהיא אמרה לי שהיא מתלבטת אם לחתום ויתור, והייתי אגואיסטית כי כיוונתי אותה לא לחתום על ויתור. לא רציתי להישאר לבד. חששתי מאיך זה יהיה להיות בת יחידה בקורס". 

איזה קשיים יש לבנות בקורס טיס?

"הקושי הכי גדול היה לא לעשות לעצמי ויתורים בגלל שאני בת. הפיקוד בקורס הוא מאה אחוז עם הבנות, אין שום הבדל ביחס והדרישה היא להביא תוצאה כמו הבנים לפי סרגל יכולות. הקושי הוא עם התפיסה שלי את עצמי, כי לא משנה מה אעשה, אף פעם לא ארוץ מהר כמו הבנים, אז אם אני לא מספיק טובה פיזית כמוהם, אולי אני לא מספיק טובה בכלל. הדרך להתמודד עם זה הייתה להגיד לעצמי, אני אמנם בת, אבל יש לידי מישהו נמוך בשני ראשים ממני וקשה לו עם הג'ריקן או מישהו שהוא לא כל כך בכושר וקשה לו כמוני ואולי יותר".

גם כשלא ויתרה לעצמה, היו קשיים אובייקטיביים. "מבאס שאני עושה פיפי בצד כשכולם יכולים לעשות פיפי בעמידה. מבאס שכשיוצאים לשבת חינוך, כל הבנים ישנים ביחד ורק אני ישנה בחדר לבד".

יש גם יתרונות?

"כן, כל הבנים מפחדים שהרס"ר יעיר להם על השיער כי הם לא מדוגמים. כשהוא אומר במסדר הבוקר, 'כולם להוריד קסקטים', הבנים ישר בחרדות שאולי השיער לא מספיק קצר והם יקבלו ריתוק לשבת. הרס"ר אומר, 'אתה - השיער', 'וגם אתה - השיער', ואז הוא אומר בצחוק, 'גם את, השיער'. רק אני מסתובבת עם הצמות הארוכות בגאווה ובביטחון. יש גם יתרונות באפסנאות, וגם בתורנויות קל יותר כשאת בת, כי אנשים מזדהים. הם אומרים, 'איזה תותחית', ‘בת בין בנים בקורס טיס’, ונותנים לי כל מה שאני רוצה. בתורנות מטבח למשל, אם את בת את יכולה לבקש איזה מקום שתרצי".

איך הבנים בקורס התייחסו אליך?

"אני עושה להם קפה כל הזמן", היא מגחכת. "סתם... במשך היום הכל היה רגיל, אבל בשיחות לפעמים מעניין לדבר על החוויות שלנו ולהשוות ביניהן כי אנחנו עוברים את אותם הדברים מנקודת מבט שונה".

איפה הקשיים המשותפים?

"הקושי המשמעותי ביותר הוא לשמור על מנוע גבוה למשך שלוש שנים. קורס טיס דורש ממך להיות במתח גבוה לתקופת זמן מאוד ארוכה ולכל אורכה לתת את הכי טוב שלך. אם אין לך מקורות נכונים למלא את עצמך, את יכולה להישחק. גם המעבר בין השלבים השונים לא קל. זה דורש להבין בכל פעם מחדש מה לעשות כדי להיות הכי טובה. וכמובן המתח הזה שאני יכולה ליפול, אי־אפשר להתעלם ממנו בימים שלפני ועדות ההדחה".

מה היה השלב הכי קשה אצלך?

"השלב המתקדם, הישורת האחרונה. והיה קשה גם בשנת הטיסה. לא הייתי טובה בטיסה, והיה קשה לסיים אותה בהרגשה כזאת. אתה יורד ממופע אווירי שנתת, מתחקר, מבין שהיית גרוע ושעתיים אחר כך כבר צריך לאסוף את עצמך ולעלות שוב לאוויר בידיעה שאתה עדיין לא טוב כמו שהיית רוצה להיות. באזרחות לא חווים את זה בכזאת תדירות ובכזאת עוצמה".

גם התחרות קשה? 

"הקורס מאוד תחרותי, אבל התחרות היא בעיקר מול עצמי, אני רוצה להיות יותר טובה מהחברים שלי, אבל בלי החברים שלי אני לא יכולה להיות יותר טובה מהם. זה דיסוננס. לאט־לאט הבנתי שאנשים נופלים כי הם לא התאימו ולא כי אני דחפתי אותם למטה או הייתי יותר טובה מהם. לכן תמיד אומרים לנו, 'מי שמתאים יישאר'". 

למה כל כך קשה להגיע לקו הסיום?

"כי הרבה אנשים לא מתאימים למקצועות הטיס. זה נטו יכולות. האמירה היא לא כמו פעם 'הטובים לטיס', אלא ה'מתאימים לטיס'. הדבר הזה שנדרש מצוות אוויר הוא משהו שאין להרבה אנשים". 

לכל אורך הקורס שמרה ת' על עקרונות הדת. עם הזמן התגבשה סביבה קבוצה קטנה של דתיים כמוה. "היינו חמישה חבר'ה מתוך הקורס. בהיבט המעשי זה נוח כי חייבים לקחת ימי חופש בשבתות ובחגים, ובקורס טיס מאוד קל לוותר על ימי חופש ולהשתעבד ללימודים ולאימונים. בחגים כולם סביבי היו בטירוף של אימונים ואני התבאסתי. בניווטים זה היה מאוד נוח, כי עבדנו בטירוף וביום שישי כשכולם גמורים פתאום העולם עובר לסלואו־מושן. בתפקידי לוחמה יש הרבה ויתורים במובן הדתי. יש סוגיות של צניעות, מגע בין בנות לבנים. לא בטוח שזה מתאים לכולם, אבל לומדים להסתדר".

יש לא מעט רבנים שאוסרים על בנות לשרת בצבא.

"אישה היא באמת לא כמו גבר, וזה בסדר אפילו להגיד את זה. יש בנות דתיות שלא מתאים להן להתגייס. אני באופן אישי חושבת שצריך לכוון לתפקידים טובים, ולא משנה באיזו מסגרת. יש בנות שעושות שירות משמעותי לא פחות ממני בשירות לאומי. אתמול היינו בכפר עלה נגב, שמתגוררים בו אנשים עם מוגבלויות וראיתי איזה עבודת קודש עושות בנות השירות שם. אני לא הייתי מסוגלת לעשות כמוהן".

שלושה ימים לטקס סיום הקורס וההתרגשות ניכרת בבסיס חיל האוויר חצרים: המבנים קושטו, הצמחייה נגזמה, אפילו המטוסים המאובקים נרחצו וביניהם מתרוצצים פרחי טיס נרגשים בסרבל ומימיות. בתוך כל המתח הזה, ת' מתנהלת שלווה ומאופקת. "אני עוד לא מעכלת שהגעתי לקו הסיום. אני עוד לא אומרת לעצמי, וואו, עברתי. כנראה שאני מהאנשים שנופל להם האסימון קצת באיחור".

איך הרגשת כשעברת את השלב האחרון?

"תחושת מסוגלות מטורפת. סיפוק, וגם כיף גדול, בגלל שאני יודעת מה מחכה לי. טיסות זו חוויה גדולה. ולמרות שבגדול מה שמניע אותנו הוא הרצון לעשות הכל למען ביטחון המדינה, ביומיום שלי, ההבנה שאני אוהבת לטוס חזקה באותה המידה. כשהבנתי שאני מסיימת את הקורס, אמרתי לעצמי, איזה כיף שאני יכולה לטוס ולרחף, לראות את השקיעה מעל העננים, את הקשת בענן. זו זכות גדולה. אני יורדת מהטיסה וחושבת: 'איזה יום מגניב היה לי'".