"האחות אמרה לי, 'זה נגמר'. שאלתי מה נגמר, והיא אמרה 'ציפי'. שאלתי 'מה הלאה?' והיא ענתה, 'גם התינוקת'"
לפני כחודש נהרגו ציפי רימל ובתה בת השלושה שבועות בתאונת דרכים מחרידה בכביש 443. הוריה מצאו את עצמם מטפלים בשלושת הילדים הקטנים שהשאירה. עכשיו איטה וישראל גנץ קמים בבוקר ומכינים סנדוויצ'ים לנכדים היתומים, ואז נוסעים לבקר את הבעל אפרים רימל והבן איתי, שעדיין מאושפזים בבית חולים. בין החיים שממשיכים לשכול הטרי הם מספרים איך מגיבים כשילד מתלהב להגיד קדיש על אמו, איך מציינים יום הולדת באמצע הלוויה, ומה עושים עם הכעס על הנהג הפוגע, שחשוד שנסע במהירות 170 קמ"ש
כמתנדב ותיק במד"א, רזיאל גנץ היה בין הראשונים שקיבלו דיווח על תאונת הדרכים בכביש 443, שבה נהרגו אחותו, ציפי רימל, ובתה התינוקת, נועם־רחל, בת השלושה שבועות. למרות זאת, כשחצה את הדשא שמפריד בין ביתו לבין בית הוריו, במושב צפריה, הוא בישר להם רק שציפי נפצעה. "כן, שיקרתי", הוא מודה עכשיו. "בן לא אמור לבשר להוריו שבתם נהרגה. יש פרוטוקול להודעת מוות, והוא כולל נוכחות של שוטר, עובדת סוציאלית ורופא".
רזיאל היה גם מי שנהג באותו לילה, כשהוריו המודאגים במושב האחורי, לבית החולים שערי צדק. באותה שעה טופלו שם שני הנוסעים הנוספים ברכב, האב אפרים והבן איתי, בן ה־12, שנפצעו באורח קשה בתאונה. "כל הדרך התפללתי שציפי עדיין בחיים", מספר האב, ישראל גנץ. "כשהגענו סוף־סוף לבית החולים הכניסו אותנו לחדר והגישו לנו מים. אחר כך העבירו אותנו לחדר שני ושוב נתנו לנו מים. באיזשהו שלב התפוצצתי, דפקתי את האגרוף בקיר וצעקתי, 'ריבונו של עולם, דברו איתי!'"
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
כששמע את אחת האחיות במדי חדר ניתוח לוחשת לסלולרי במסדרון: "כן, ההורים שלה כבר כאן", זינק אליה ישראל והתחנן למידע. "האחות אמרה לי רק, 'זה נגמר'. ביקשתי שתסביר לי מה נגמר והיא אמרה, 'ציפי'. שאלתי, 'מה הלאה?' והיא ענתה, 'גם התינוקת'. אמרתי בליבי: ברוך השם, אפרים ואיתי בחיים, ושאלתי, 'מה הלאה?' כשהיא ענתה שהאב והבן פצועים קשה, צעקתי: 'איפה עוד שלושה ילדים?' וכשהאחות ענתה שהם לא היו במכונית ונשארו בבית עם בייביסיטר ‑ הבנתי שיש בשביל מה לחיות, יש בשביל מה להמשיך".
למחרת בצהריים, מעל קבר בתה ונכדתה הפעוטה, נשבעה איטה לדאוג ליתומים שהשאירה אחריה. "ילדייך ימשיכו בדרכך", הבטיחה לציפי, "אנחנו נעזור להם ונשגיח עליהם כמיטב יכולתנו".
× × ×
זה מה שהם עושים מאז, כבר חודש, מאז התאונה בצומת גבעת זאב. מגדלים את שלושת היתומים – לאה (9), עמיחי (7 וחצי) והראל (3). האב אפרים, שנפצע קשה בעמוד השדרה, עדיין מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ. נכון לעכשיו עדיין אין אפשרות אפילו להושיבו בכיסא גלגלים ולהוביל אותו למיטת בנו הבכור איתי (12) שמצבו עדיין מוגדר אנוש והוא מורדם ומונשם, בטיפול נמרץ ילדים בשערי צדק. "באותו בית חולים שבו, רק שלושה שבועות קודם לכן, ילדה ציפי את נועם־רחל", אומר ישראל.
אלא שלא קל לטפל בשלושה ילדים קטנים, הם מודים. "הבטחתי לציפי שאגדל את ילדיה", אומרת איטה, "אבל לא במקרה בורא עולם שולח ילדים לאנשים צעירים. אני בת 65 וישראל בן 67. אני סבתא, כבר אין לי כוחות של אמא, ואני חוששת שפער הדורות בינינו יותר מדי גדול. היום, למשל, שני הבנים התעוררו בחמש וחצי בבוקר, שיחקו יחד ודי מהר התחילו לריב. אני כבר התרגלתי לחיים של פנסיונרית שמנמנמת במיטה בבוקר ושומעת רדיו ופותרת תשבצים. איך אני אמורה להפריד ביניהם עכשיו בלי לכעוס ולהעניש? אלה דברים שרק אמא, בחוש הטבעי שלה, יודעת לעשות. סבתא יכולה לעזור, אבל רק אמא יודעת איך להיכנס ללב של כל אחד מילדיה".
בינתיים, היא כבר התרגלה לקום בשש בבוקר, להוציא מהארונות בגדים נקיים ("אני עדיין מתבלבלת, עמיחי כועס כשאני מגישה לו חולצה של איתי") ולהכין סנדוויצ'ים לבית הספר. "וכמה דקות לפני שמונה ישראל מסיע אותם לגן ולבית הספר", אבל יש דברים שהיא מתקשה להסתגל אליהם.
"עמיחי ראה שסבא שלו הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום וביקש ללמוד את 'הקדיש'", היא מספרת. "ישראל פירש לו את המילים בארמית, והילד חזר מבית הכנסת בעננים וסיפר לי בהתרגשות, 'אמרתי קדיש על אמא ועל אחותי!' איך אני אמורה להגיב לזה? אני יודעת לבשל, לכבס, לחבק ולנשק, אבל כל הניסיון שצברתי ב־40 שנות הוראה ובגידול ארבעה ילדים ‑ לא הכין אותי למצב מהסוג הזה".
היא מביאה לשולחן את מחברת השורות הדקה שבה היא מתעדת את הדרך התמימה והנוגעת ללב שבה הם מגיבים לשכול הטרי. איך עמיחי למשל שאל את סבו: "אתה יודע שעכשיו אמא שלי שקופה?" ואיך, כששיחקה איתו בכדור, אמר לה: "סבתא, אני חייב להיות עשיר, מיליונר, כדי לבנות את נווה ציפי ונווה נועם, ובין שני היישובים יהיה בית קברות".
"אני אדם מאמין", מעיד ישראל, "אבל אני לא רואה את תחיית המתים מתרחשת מחר בבוקר. לכן, כבר עכשיו אני מתפלל ומייחל שריבונו של עולם יעזור לאפרים למצוא בחורה טובה שתעזור לו לגדל את היתומים. אפרים יקר לי כבן ואנחנו נתמוך בו לאורך כל הדרך".
"זה גם מה שציפי רצתה", איטה מספרת. "חברה שלה, ציפי אנגלמן, סיפרה שהן ניהלו שיחה על מה יקרה במקרה של מוות. ציפי אף פעם לא נתנה לי להרגיש שהיא פוחדת לגור בנווה צוף, אבל כנראה שיחות מהסוג הזה מתקיימות בין מתנחלות. הן סיכמו ביניהן את הצדדים הטכניים - כל אחת תנקה את הבית של השנייה בשבעה, שלא יהיה שם בלגן, וציפי אמרה, 'אני רוצה שאפרים ימצא אישה יותר טובה ממני, שתהיה אמא טובה לילדים שלי'. זו צוואתה".
ישראל: “לפני חודש החלטתי להפוך את המדרגות שבכניסה לשיפוע, לימים שבהם אולי נזדקק לכיסא גלגלים, ורזיאל עזר לי לבנות אותו, עד שנפל עלינו האסון והכל נקטע. לא העליתי בדעתי שנצטרך להנגיש את הבית לאפרים ולאיתי, שיהיה בריא. גם את הבית בנווה צוף חייבים לשפץ ולהנגיש”.
“ציפי כבר לא תעלה לכאן עם עגלת התינוקת”, איטה לוחשת. "בחנוכה של השנה שעברה הדלקנו נרות אצל ציפי ואפרים ובעשר בלילה ראיתי אותה נכנסת למטבח, מוציאה את כל הירקות מהמקרר ומעמידה סיר ענקי, עשרה ליטרים. אמרתי לה, 'ציפי, עכשיו את מבשלת? נשאר לך מספיק אוכל למחר', וציפי ענתה: 'אמא, זה מרק לחיילים ששומרים עלינו'. כשהמרק היה מוכן, היא ארזה מצקת וכוסות ולאה, שהייתה אז בת שמונה, נסעה איתה להאכיל את החיילים. זה היה דצמבר, קור אימים, אבל כשהן חזרו הביתה לאה סיפרה לי בגאווה שהיה חייל ששתה שלוש כוסות מרק. עכשיו, בשבעה, כשנזכרתי בסיפור הזה, לאה, שישבה לצידי, קפצה ואמרה, 'סבתא, שכחת את השקדי מרק. אמא לקחה לחיילים גם שקדים'".
× × ×
ישראל ואיטה גנץ נשואים כבר 40 שנה. "אין קשר לבני גנץ, למרות שאני מניח שהוריו והוריי הגיעו מאותו האזור בטרנסילבניה", אומר ישראל.
"אבל יש לנו בני גנץ משלנו!" איטה מחבקת את הנכד בנימין (3), בנו של רזיאל, שנכנס לחדר.
ישראל הוא דור שני במושב הדתי צפריה. שם גם נולדו ארבעת ילדיהם: רזיאל (39, מנהל באלביט, אב לחמישה), חדוה (36, מורה, אם לחמישה), ציפי ז"ל (בת 34 במותה) ורינה (30, מורה, אם לשלוש). "ואל תשאלו כמה נכדים יש לנו", ישראל מזהיר. "פעם נהגתי לספור אותם בגאווה. מאז האסון אני לא מגלה. בנימין־בני גנץ שלנו היה הנכד הכי קטן במשפחה עד שנועם־רחל לקחה ממנו את התואר. שלושה שבועות אחרי שהיא נולדה ‑ התואר חזר אליו".
את אפרים רימל (35), מרכז מחוז ירושלים של תנועת "עזרא", הכירה ציפי דרך חברים משותפים. היא למדה אז בבר־אילן ועשתה שם בהמשך גם תואר שני בניהול מערכות חינוך, "פלוס תזה, מפני שהיא שאפה לדוקטורט". אחרי שנישאו, לפני 13 שנה, עברה להתגורר איתו בנווה צוף.
"ברור שרציתי שהם יגורו במושב, לידנו", אומרת איטה, "אבל כבר בביקור הראשון שלי אצלם הבנתי מה היא מצאה במקום. יש שם אהבה ותמיכה הדדית וחיי קהילה, כמו בארץ ישראל של פעם".
לא חששת לנסוע לשם?
"כן, הדרך לשם היא מפחידה".
ישראל: "אף פעם לא פחדתי לנהוג לשם. נכון, לפעמים זה לא נעים. בני הדודים שלנו זורקים אבנים ויש גם כל מיני שמאלנים שמחממים את הכפר שמול נווה צוף, נבי סאלח, שממנו באה הנערה הבלונדינית שנתנה סטירה לחייל. לפני שנתיים וחצי, בערב שבת, מחבל פלסטיני צעיר, חמוש בסכין, חדר לבית של משפחת סלומון ביישוב הסמוך חלמיש ורצח את האב יוסי ושני ילדיו, חיה ואלעד. אשתו, טובה, נפצעה קשה ולא חזרה מאז לביתה. טרגדיה נוראית. אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
"ציפי ואפרים לא פחדו לגור שם", טוענת בלהט רינה, אחותה של ציפי. "לבנם הבכור הם קראו איתי, ראשי תיבות של 'ארץ ישראל, תורת ישראל' וגם של 'אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני'. בכל פעם ששמענו על פיגוע וצילצלנו אליהם, לוודא שאצלם הכל בסדר, ציפי שאלה: 'למה אתם דואגים? אני לא מצלצלת אליכם בכל פעם שיש תאונת דרכים בכביש 1, במחלף שפירים, מול צפריה'. היא תמיד אמרה שבכביש נהרגים יותר מאשר בפיגועים".
יחד עם שני ילדיהם הגדולים, איתי ולאה, המריאו הרימלים לשליחות בארגון "תורה מציון" בשיקגו. הוא לימד תורה, היא לימדה עברית, ושם נולד להם הבן עמיחי. "בחורף, בשבת בבוקר, בדרכו לבית הכנסת, אפרים החליק על הקרח ושכב יותר משעה על המדרכה עד שאחד השכנים הבחין בו", מספר ישראל. "הוא שבר את הקרסול, נותח, שמו לו פלטינות, אבל כשחזר לארץ, התעקש לצאת למילואים כדי להגן על הארץ, על הבית, לעשות ולתרום".
"לשבעה הגיעו תלמידים שלהם משיקגו, שכיום הם כבר אחרי צבא", מוסיפה איטה. "הרבה מהם עשו עלייה בזכותם. אחד התלמידים סיפר לנו שציפי לא מכרה אשליות ולא הבטיחה לו ארץ זבת חלב ודבש. להפך, היא הזהירה אותו שיהיה קשה בישראל, אבל הבטיחה לעזור לו, וקיימה".
"לא הופתענו מהסיפורים על ציפי", מעידה רינה, "אבל הופתענו מהכמות ומהעוצמה. כל שכנה מהיישוב הזדהתה בתור 'החברה הכי טובה שלה', כי ציפי באמת האירה פנים לכולם. היא הביאה ארוחות ליולדות ולחולים. היא הייתה הרוח החיה באירועים החברתיים. בבית הספר 'גופנה' בנווה צוף שבו עבדה כמורה לאנגלית וכרכזת חברתית היא גם הנהיגה חידוש. את יום חמישי היא הגדירה כ'יום נחת' שבו המורים כותבים להורים על דברים טובים שילדיהם עשו. למה שהמורים יעדכנו את ההורים רק בדברים השליליים? אמרה. מפקחת ממשרד החינוך שהגיעה לשבעה סיפרה לנו שההמצאה של ציפי תפסה והתפשטה במערכת החינוך, ושבכל רחבי הארץ מורים אימצו את 'יום הנחת' בחמישי".
× × ×
במוצאי השבת ההיא ("היום המר והנמהר", כדברי ישראל) יצאו ציפי ואפרים לירושלים, לחגוג במסעדה את יום ההולדת ה־12 של בנם איתי. "זה היה התאריך העברי", אומרת איטה. בלוויה ביקשה מנהלת בית הספר מהנוכחים לשיר "יום הולדת לאיתי" ואיטה נחנקה. "בעוד שנה הוא יהיה בגיל בר־מצווה ואני מאמינה שנוכל לחגוג לו ושהוא כבר יעמוד על שתי..." היא מתקשה להשלים את המשפט. בשבוע השני שאחרי התאונה, הוחזר איתי לחדר הניתוח וכף רגלו נכרתה.
איטה: "במוצאי השבת של האסון לא דיברנו עם ציפי ואפרים ולא איחלנו 'שבוע טוב'. לא יצא. בכלל לא ידענו שהם יצאו עם איתי ונועם־רחל למסעדה, לרגל יום ההולדת".
"התאונה אירעה בחצות ושבע דקות, קצת אחרי שסיימתי משמרת ונכנסתי למיטה", מספר האח רזיאל. "הם עמדו ברמזור אדום בצומת פסגת זאב ולמיטב ידיעתנו היו המכונית השנייה. על פי המידע שקיבלנו מהמשטרה, הנהג הפוגע חשוד שהגיע במהירות מטורפת של לא פחות מ־170 קמ"ש. הוא עצמו, לפי פרסומים בתקשורת, הודה בחקירה שהגזים במהירות בגלל שרצה לבדוק את היכולות של המכונית החדשה שלו. אנשים שהיו בשטח העידו שהרכב הפוגע נכנס בהם מאחור, בכל הכוח. הרכב שלהם נמעך. אנשים טובים עצרו מיד וניגשו לעזור. ציפי והתינוקת נהרגו במקום. כיוון שהספסל האחורי נמחץ עברו כ־40 דקות עד שהצליחו לחלץ ממנו את איתי. האישונים שלו כבר היו מורחבים, זה סימן לפגיעה מוחית, ב־40 הדקות האלה לא הגיע חמצן למוח. אחר כך אובחנו גם פגיעות פנימיות".
הנהג הפוגע, טארק כורד, בן 18 ממזרח ירושלים, שנחשד תחילה בהריגה ברשלנות, חשוד כעת בעבירה חמורה יותר, של המתה בקלות דעת. ישראל: "המשטרה עוד לא סיימה את החקירה, אבל לא מעניין אותי למה בדיוק הוא נכנס בהם מאחור. בעיניי יש לו רק הגדרה אחת – רוצח. אני מאמין שציפי ונועם־רחל לא מצאו את מותן על הכביש. הן נרצחו. ומה היה הדבר הראשון שהודיעו לי כשקמנו מהשבעה? שהוא שוחרר למעצר בית. בתי ונכדתי עמוק באדמה והוא כבר חופשי ומאושר. זה הגיוני? זה אנושי? אין מה שירתיע נהגים שעדיין חושבים שהכביש הוא משחק. למה כבוד השופט ריחם עליו אחרי שעורך הדין שלו אמר שהוא משתתף בצער המשפחה?"
אולי הוא באמת משתתף בצערכם.
"אז למה הוא לא שלח מברק? למה הוא לא בא לנחם?"
אתה בטוח שהיית רוצה לראות אותו?
"אני בטוח שמדי יום ביומו אנשים חפים מפשע נרצחים על הכביש. זה יותר גרוע מפיגועים וזה לא מפסיק. אני מתכנן לנסוע לתל מונד, למשפחות של שני רוכבי האופניים שנהרגו".
איך איתרו אתכם אחרי התאונה?
רזיאל: "הצוות של 'איחוד הצלה', שפינה את אפרים, שאל אותו מה הטלפון של אביו. למרבה המזל, אפרים זכר. צילצלו לאביו, יוגי, שהוא איש של חסד. כשקרה מה שקרה בבית משפחת סלומון, יוגי היה היחיד שלא פחד להיכנס. הוא עמד עם צינור מול הלהבות. כשהגיע לבית החולים ושמע שציפי ונועם־רחל נהרגו, הוא חיפש את הדרך הטובה ביותר להודיע להוריי, והכבוד נפל בחלקי. לקראת שתיים לפנות בוקר הגיע הטלפון מאלי פולק, מנכ"ל 'איחוד הצלה', שהסביר לי מה המצב".
איך הגבת?
"שאלתי אותו אם ציפי פצועה, אם היא פצועה אנוש, וכשהוא שתק אמרתי לו, 'אני רוצה לשמוע אם אחותי נהרגה'. הוא ענה 'כן' ותוך שנייה נכנסתי לפעולה. ידעתי שאני לא יכול לחשוב על עצמי. יש לי משימה. הודעתי לאשתי, התלבשתי, רצתי להורים ודפקתי על דלת המרתף, שם מתגוררים אחותי רינה ובעלה שמוליק. הודעתי לרינה שציפי והתינוקת נהרגו וביקשתי מבעלה שיבוא איתי כי לא ידעתי אם אהיה מסוגל לנהוג, ועלינו להורים. אמרתי לאבא, 'הייתה תאונה, תתלבש, תתארגן ונצא'. כיביתי את הרדיו במכונית, כדי שלא נשמע דיווחים בדרך".
ישראל הספיק לראות את חתנו אפרים לפני שהוכנס לחדר הניתוח. "הוא שכב במיטה, עם סד על הצוואר, שאלתי אותו מה כואב לו והוא מילמל: 'הראש, הבטן, אני לא מרגיש את הרגליים'. אחר כך שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לראות את ציפי. לא ידעתי מה להגיד. איטה ביקשה לראות אותה רק בתנאי שהפנים שלה שלמות".
"ישראל נתן לה נשיקה בלחי", היא אומרת.
ואת?
"לא יכולתי. אמרתי לה, 'עמדי לגורלך לקץ הימים'. זה מה שנהוג לומר. אני מאמינה שיש מי שראה את מעשיה הטובים בעולם הזה, עד שעברה לעולם הבא. אבל הרגע הקשה ביותר אולי היה כשהניחו את נועם־רחל, גופה פצפונת, בתוך הקבר של אמה. לא ידעתי שכך נוהגים לקבור".
רזיאל: "למה כל הסבתות טוענות שאסור להוציא תינוק מהבית לפני שהוא בן או בת חודש? עד 30 יום לתינוק אין ממשות משלו, הוא חלק מאמו, קוברים אותם ביחד".
"אולי זה טוב", איטה מנידה בראשה.
בתום הלוויה התמלא הבית במנחמים. "המוני אנשים", מספרת איטה. "ילדה בת 12 ניגשה אליי בדמעות, סיפרה לי מה המורה ציפי עשתה עבורה ושאלה, 'אפשר חיבוק?' זה גמר אותי. למחרת, לאה בת התשע ביקשה לבוא אלינו וראתה את מודעות האבל שהדביקו על העצים. אחת מהן הייתה של מד"א, רזיאל ויוגי הם מתנדבים ותיקים, ומעל שמה של ציפי נכתב 'האחות, הכלה, האחיינית, הנכדה'. לאה הסתכלה במודעת האבל ושאלה אותי, 'למה לא כתבו 'אמא'? היא אמא שלי'. אמרתי לה שנבקש ממד"א להדפיס מודעה חדשה, אבל לאה אמרה, 'לא, זה בסדר'. היא נכנסה לבית, מצאה טוש והוסיפה 'האמא'. אחרי זה רצה אליי ואמרה, 'סבתא, תיקנתי'".
"הרבנית ימימה מזרחי באה לנחם אותנו", מספרת האחות רינה. "היא אמרה, 'כשנשבר בקבוק בושם יקר כואב הלב, אבל איזה ניחוח מופץ מהבקבוק שהתנפץ'. אימצתי את המשפט שלה וזו גם הסיבה שהחלטנו להתראיין. הלוואי שכל מי שיקרא על ציפי יחשוב על משהו טוב שהוא יכול לעשות. מעשיה של ציפי מפיצים אור ומציפים אור, והאורות הקטנים ייצרו את האור הגדול שכולנו זקוקים לו. לא רק בחנוכה".
תושבי נווה צוף פתחו במגבית עבור ילדי משפחת רימל. 11 אלף תורמים מהארץ ומחו"ל כבר תרמו ונכון לעכשיו הסכום שנאסף מתקרב לארבעה מיליון שקלים (www.helprimel.co.il). "התרגשתי מאוד מילד שאסף את בקבוקי המִחזור בשכונה, 30 אגורות לבקבוק, ותרם 60 שקלים. כבר אין שתי משכורות, אין מקורות הכנסה", מתנצלת איטה, "וצריך לדאוג לעתיד שלהם. לחינוך שלהם, לבת־מצווה של לאה, לבר־מצווה של איתי, שייערך בדיוק בעוד שנה".
"אנחנו לא מאבדים תקווה”, ישראל שוב מסדר את הכיפה על ראשו. “כשהביאו את איתי למיון, הרופאים לא נתנו לו אפילו 48 שעות, והנה, הילד נלחם. הילד רוצה לשרוד. אלוהים גדול". ×
