עלייה לישראל היא לא הפתרון

מחוץ לפיגוע הדקירה במונסי בשבוע שעבר(צילום: רויטרס)

ממונסי דרך לונדון, מפריז ועד פיטסבורג – יהודים הם מטרה. לעיתים מטרה ללעג ברכבת התחתית, לדחיפות או לקללות ברחוב. לפעמים יעד להשחתה וגרפיטי על בתי כנסת וחנויות. ולא פעם הם משלמים בחייהם ממש. שנת 2019 שרק הסתיימה הייתה רצופה בתקריות אנטישמיות מזעזעות. רק בארה"ב נרשמו יותר מ-1,000 מקרים שבהם יהודים שילמו מחיר אך ורק בשל זהותם. באירופה המצב לא יותר פשוט. אחרי שנים של עצימות נמוכה, האנטישמים מרימים את ראשם בגאווה. הפחד הקמאי הטבוע בנו מדורי דורות קיבל אין ספור הוכחות שהוא לא שם לחינם.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

עלייה איננה פתרון לאנטישמיות ולא צריכה להיות. זכותו של כל יהודי לממש את יהדותו כפרט וכחבר בקהילה בכל נקודה על הגלובוס. הראשונה שאמורה לערוב לכך היא מדינת ישראל. ברגע שאנחנו קוראים ליהודי העולם לבוא ארצה כשהם נתקלים באלימות, אנחנו למעשה מגמדים את הבעיה שאיתה הם מתמודדים. אנחנו מסרבים להכיר בכך שבנוסף להיותם יהודים כמונו - יש להם בית, חיים מלאים וקהילה מתפקדת במקומות אחרים שעבורם הם שורש וזהות.

מאז ומעולם מרכז החיים היהודי לא היה בישראל בלבד. בתנ"ך היה זה עבר הירדן, בתקופת התלמוד הייתה זו בבל, ואחר כך אין ספור תפוצות. הדיאלוג הער והקרוב ייצר נהרות של ידע ומסורות שלא יסולאו בפז. היהודים בתפוצות צריכים לדעת שבעת צרה, אנחנו, בדיוק כמו אחים טובים, ניקרא לדגל. לא נעשה קואליציות מתחת לשולחן עם תומכי אנטישמיות, לא נחליק בגרון גזענים מסוג אחד כי הם טובים לנו במישור אחר. ניתן לכל יהודי ויהודייה, מכל זרם, מפלגה או עמדה, תחושה של שייכות. של סולידריות בסיסית. תחושה שהם נכס עבורנו, כמו שאנחנו עבורם.

על מנת לייצר מנגנון כזה, שיודע להילחם באנטישמיות ללא פחד, אנחנו קודם כל צריכים להיות מודעים לעוצמה שלנו. לא עוד אומה נרדפת, אלא מדינה ריבונית. לא עוד קהילות פזורות, אלא מנגנון אדיר שיכול ורוצה לקחת אחריות על כל מי שהוא חלק מהמשפחה הגדולה והקצת מוזרה הזו.

• חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"