גז טבעי לצד משבר האקלים: זה חיבור אפשרי?
הסיפור האמיתי של מאגרי הגז הוא דווקא התזמון, והשאלה האם לא איחרנו את הרכבת, והאם הגז הטבעי שהיה דלק מעבר של העשור הקודם יכול להיות הדלק העיקרי שלנו בעשור הבא ובאלו שאחריו?
אף פעם לא פשוט לסכם שנה, ובטח שלא עשור, ולנסות לברור את הנושאים, ההחלטות, התמונות, שתפסו את מרב תשומת הלב והובילו לשינוי. אבל כשמדובר בתחום איכות הסביבה, ברור שאותם הנושאים שהעסיקו את השיח הגלובלי בעשור האחרון, וביתר שאת בשנה האחרונה, ימשיכו להעסיק אותנו גם בעשור הקרוב, וכך גם ברמה המקומית. אולם מה שבולט עוד יותר, והתחדד משנה לשנה, הוא דווקא הפער בין השניים, בין השיח הגלובלי לשיח המקומי.
אין ספק שברמה הגלובלית הנושא הסביבתי החם ביותר בעשור האחרון, תרתי משמע, היה ההתחממות הגלובלית ומשבר האקלים. כבר לפני תחילת העשור, בסוף דצמבר 2009, התקיימה ועידת האקלים בקופנהגן, והניבה מסמך בינלאומי שהגדיר לראשונה את שינוי האקלים כאחד האתגרים הגדולים של האנושות. המסמך גם כלל את ההבנה שיש לנקוט פעולות משותפות כדי להבטיח שהעלייה בטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ עד שנת 2100, ביחס לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית (סוף המאה ה-19), לא תהיה גבוה יותר מ-2 מעלות.
ועידת קופנהגן סימנה את הדרך, אך לקחו עוד כמה שנים, עד שנת 2015 בוועידת פריז, לגיבוש הסכם אקלים בינלאומי שעליו חתמו כ-200 מדינות, לרבות ארה"ב וסין, וגם מדינת ישראל. ההסכם אימץ את היעד של עלייה עד 2 מעלות עד לשנת 2100, והגדיר באופן פרטני את יעדי הפחתת פליטות גזי החממה של כל מדינה ומדינה. בינתיים עברו השנים, והשינויים במזג האוויר הובילו לאירועים קיצוניים של גלי חום, שריפות, בצורות, הצפות, המסת קרחונים והכחדה של מינים רבים.
אלה גם גרמו לעלייה במודעות ולעצרות והפגנות שהתקיימו בעולם כולו, והבשילו באוגוסט 2018 למחאה של ילדה אחת, גרטה טונברג, מול הפרלמנט השבדי, וליציאה מחודשת של מיליוני ילדים ומבוגרים בעולם לרחובות בקריאה להכריז על מצב חירום אקלימי. במקביל, אלפי מדענים מכל העולם קבעו כי ההתחממות הגלובלית היא עובדה קיימת והיא מעשה ידי אדם, והזהירו שיש לאנושות חלון זמנים קצר של כעשור למנוע קטסטרופה. אך חרף כל המודעות והידע שנצבר והוצג בתחום, ממש בסוף העשור, הודיעה ארה"ב בראשות הנשיא טראמפ על פרישה מהסכם פריז, וועידת האקלים שהתקיימה בדצמבר האחרון במדריד הסתיימה בכישלון חרוץ.
ההקצנה בדרך
כל אלה מעלים שאלות רבות ותהיות גדולות לקראת העשור הבא. אך מה שברור כבר עתה הוא שהעשור הבא יהיה קיצוני יותר מבחינת השינויים שנחווה, וכנראה שיהיו יותר הפגנות ואולי אפילו יותר החלטות אמיצות. האם נצליח להציל את עצמנו מעצמנו? ימים יגידו.
במקביל להבנה הבינלאומית בנוגע לצורך להפחית פליטות גזי חממה ולעבור מאנרגיות פוסילייות לאנרגיות מתחדשות, התגלו בעשור האחרון במים הכלכליים של מדינת ישראל מאגרי גז טבעי גדולים: מאגר תמר בשנת 2009, מאגר לוויתן בשנת 2010, מאגר תנין בשנת 2011 ומאגר כריש בשנת 2013. בד בבד התחיל מחול שדים של ועדות מוועדות שונות, שעסקו במיסוי ותמלוגים מהפקת הגז, בהיקף יצוא הגז ובמחיר הגז ועוד. בוא בזמן החל פיתוח המאגרים, כאשר מאגר תמר התחיל להזרים גז למדינה כבר בשנת 2013, מאגר לוויתן בצעדים הראשונים, והוצאת הגז ממאגרי כריש-תנין צפויה בשנים הקרובות.
מעבר לסוגיות פוליטיות, כלכליות ובינלאומיות הקשורות בפיתוח המאגרים, ולאפשרות של ישראל לזכות בעצמאות אנרגטית, המעבר לשימוש בגז טבעי במקום פחם וסולר בתחנות הכוח מאפשר להפחית משמעותית את זיהום האוויר. מעבר זה צפוי גם להתחיל ולהשפיע בעשור הבא על שוק התחבורה, עם הכניסה של כלי רכב מונעי חשמל או גז. המעבר לגז טבעי הוא גם זה שמאפשר את הדיון שמתקיים בשנתיים האחרונות לגבי עתיד בית הזיקוק והתעשייה הפטרוכימית המזהמת במפרץ חיפה. אבל לצד כל אלה, כניסת הגז טבעי למשק מעוררת גם לא מעט שאלות, ובעיקר בהקשר להתחממות הגלובלית, והמחויבות של ישראל לתהליך הבינלאומי.
ראשית, גז טבעי, או בשמו הכימי מתאן, הוא בעצמו גז חממה, אך הרבה יותר אגרסיבי מפחמן דו-חמצני שנוצר בעת שריפתו. לכן עולה השאלה האם תהליך ההפקה והשינוע שלו לא יוביל לפליטות מוגברות של גזי חממה? אבל הסיפור האמיתי של המאגרים הוא דווקא התזמון, והשאלה האם לא איחרנו את הרכבת, והאם הגז הטבעי שהיה דלק מעבר של העשור הקודם יכול להיות הדלק העיקרי שלנו בעשור הבא ובאלו שאחריו? יתרה מכך, האם בימים שבכל העולם מדברים על אנרגיה מתחדשת, מדינת ישראל, שהיא מדינה שטופת שמש, יכולה להרשות לעצמה להתמכר לגז טבעי, ולהמשיך ולהוציא רישיונות לחיפוש מאגרי גז ונפט בים וביבשה? והאם הגז הטבעי לא מעכב ודוחק את קידום ויישום האנרגיה הסולארית בישראל? בהקשר זה, ברור שהעשור הקרוב יספק אפשרויות מתקדמות וריאליות יותר למערכות אגירה של אנרגיה סולארית, ויצריך את מדינה ישראל לחשב מסלול מחדש.
בחיבור לכל אלה, אי אפשר שלא להזכיר את המאבק הסביבתי הגדול ביותר בעשור האחרון, ואולי בכלל בתולדות מדינת ישראל, המאבק נגד המיקום של אסדת לוויתן. בעוד שהמאבק בתחילתו התמקד בעיקר בזיהום האוויר מתהליכי ההפקה, השינוע והאחסון של הגז והקונדנסט (דלק נוזלי שמופרד מהגז על האסדה), בהמשך הוא עסק גם בנושא פליטות גזי חממה ובעתיד האנרגיה המתחדשת בישראל. המאבק הזה עוד ימשיך כנראה גם בעשור הבא, בווריאציה כזו או אחרת. אך עם המשך הקידום של משק הגז המקומי, יעלו מאבקים נוספים, שהחלו כבר לצוץ לאחרונה, נגד הכוונה להקים תחנות כוח מונעות גז טבעי במקומות שונים בארץ.
פרט למשבר האקלים ולסוגיית הגז הטבעי, יש עוד הרבה נושאים סביבתיים שיעסיקו אותנו בעשור הקרוב, ובעיקר נוכח המשך גידול האוכלוסין ופיתוח התשתיות בישראל. סוגיות של תחבורה ציבורית כנגד תחבורה פרטית, סוגיות של בנייה לגובה, סוגיות של חקלאות מקומית, סוגיות של ניהול פסולת ושריפת פסולת ועוד ועוד. מה שבטוח הוא שמחכה לנו עשור לא פחות מעניין ומאתגר מהעשור החולף, ושיש לכל אחת ואחד מאיתנו הרבה מה לעשות ולשנות.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
