שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כותבים מחוף אל חוף

     חובות / גד קינר קיסנגר

     

    מַּכּוֹלֶתְנִיק שֶׁלָּנוּ מַחְזוֹר 56 הָיָה עוֹשֶׂה

    חֶשְׁבּוֹנוֹת בְּעִפָּרוֹן פֶּחָם וְאֵפֶר עַל הַזְּרוֹעַ.

    וְכַמָּה קִנֵּאתִי

    בַּדּוֹדִים שֶׁהַחוֹבוֹת שֶׁלָּהֶם

    הָיוּ רְשׁוּמִים כְּבָר בְּמִסְפָּר אָרֹךְ בִּדְיוֹ

    כְּחֻלָּה יָפָה כָּזֹאת עַל הַזְּרוֹעַ, אֲבָל גַּם

    קְצָת רִחַמְתִּי עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חוֹב כָּל

    כָּךְ גָּדוֹל וּמֵאֵיפֹה יִהְיֶה לָהֶם כֶּסֶף לְהַחְזִיר?

    אָז פַּעַם שָׁאַלְתִּי דּוֹד נֶחְמָד כָּזֶה שֶׁהָיָה לוֹ

    בּוֹר כָּזֶה בָּרֹאשׁ קֶבֶר אֲחָיוֹת שֶׁל מַחְשָׁבוֹת

    כְּמוֹ שֶׁהַמּוֹרָה הֶרְאֲתָה לָנוּ. וְהוּא קְצָת

    הִתְרַגֵּז אֵבֶל אָז חִיֵּךְ מְאֹד מְאד אֲפִלּוּ קְצָת

    צָחַק וְנָתַן לִי מַסְטִיק בָּזוּקָה עִם הַבְטָחָה שֶׁלִּפְנֵי

    גִּיל 18 אַגִּיעַ לַיָּרֵחַ וְאָמַר לִי תָּבִין יֶלֶד יֵשׁ

    חוֹבוֹת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפָּרְעו וּמִהֵר לְהוֹרִיד אֶת

    הַשַּׁרְווּל שֶׁהַמַּכּוֹלֶתְנִיק לֹא יִרְאֶה אֶת הַחוֹב.

    וְשָׂמַחְתִּי שֶׁהוּא לֹא צָרִיךְ לְסָרֵק אֶת הַחוֹבוֹת

    הַפְּרוּעִים שֶׁלּוֹ לְעוֹלָם וְשֶׁוִּתְּרוּ לוֹ עַל הַחוֹב

    גַּם אִם לֹא הָיָה מַסְתִּיר אוֹתוֹ וְשֶׁאַגִּיעַ לַיָּרֵחַ

    שֶׁלְּשָׁם לָקְחוּ לוֹ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים בְּלִי מַסְטִיק

    בָּזוּקָה וְנוּכַל לְשַׂחֵק

     

    אלבטרוסים/ גד קינר קיסינגר

     

    וּבַשָּׁמַיִם צָוְחוּ עֲדַיִן שִׁיּוּרֵי אַלְבַּטְרוֹסִים

    שֶׁפָּרְחוּ מִסִּיּוּטֵי הָאֵימָה שֶׁל אִמִּי עִם מוֹנוֹקְל

    וְזָקָן וְדַשִּׁים מְשֻׁנָּנִים, צְלָבֵי בַּרְזֶל וְעֵינֵי פְּלָדָה

    מְשֻׁרְיָנוֹת לְרֶגֶשׁ. וְהִסְתַּגַּרְתִּי מִפְּנֵיהֶם

    בְּקִיתוֹן שֶׁנָּדַף אוֹדֶקוֹלוֹן שֶׁל זְקֵנִים וּמִזְוָדוֹת

    מִשָּׁם שֶׁלֹּא נִפְרְקוּ וְגֻבְּבוּ עַל הָאָרוֹן בִּקְרוֹן

    הַבְּהֵמוֹת שֶׁלִּי בְּדִירַת סַבָּסַבְתָּא פְרִישְמָן 26

    קוֹמָה שְׁלִישִׁית שֶׁשִּׁקְשֵׁק וְדָהַר לִטְרֶבְּלִינְקָה

    תַּחֲנָה רִאשׁוֹנָה סוֹבִּיבוֹר תַּחֲנָה שְׁנִיָּה הַיָּם

    שֶׁלְּיָדוֹ חִכִּינוּ שֶׁיָּבוֹאוּ לְהַשְׁלִיךְ אוֹתָנוּ כְּמוֹ

    שֶׁהִבְטִיחוּ וְלֹא בָּאוּ תַּחֲנָה שְׁלִישִׁית וּבְכָל

    תַּחֲנָה סִנֵּן קְרוֹן הָאוֹטוֹבּוּס שִׂין שְׂמָאלִית

    אֲרֻכָּה וְרָעָה

    וּפָתַח דֶּלֶת בְּחָפְזָה כְּלֹעוֹ שֶׁל מִי שֶׁחָשׁ בְּחִילָה

    וְעוֹצֵר בְּצַד הַדֶּרֶךְ לְהָקִיא

    וְלֹא יוֹצֵא לוֹ

    אֶלָּא אֲנִי.

    gkenar@tauex.tau.ac.il

     

    אחרי אוושויץ / אדית קובנסקי

     

    אני עורק הפרח

    ונבך החשיכה

    קשובה למלותי הבודדות

    ולמה שמאחורי המלים

    בתירגומן המדויק.

     

    הנרקיס עמוס מדי

    פורץ לא כיוון מוגדר

    כמו בשיר שיש לו חולשות שלי.

     

    לא היתה לי כל הרגשה שחסר כאן משהו להבנתי

    מטבע הדברים נגעתי בחושך

    עצבנית על מה שמתחת לשטח השיר

     

    והלילה קרוב

    ושארית היום צפה

    בין קירות מכוסים בגדים משומשים

    מצביעים על חולשתי הקיומית המובנת.

     

    edithpoet@aol.com

     

     

    כִּשְׁמָהּ כֵּן הִיא

    (מָקָאמָה לְזִכְרָהּ שֶׁל גְּאֻלָּה כֹּהֵן זַ"ל)

     

    מֵאֶת: שִׂמְחָה סִיאָנִי

     

    אֶת חַיֶּיהָ הֵחֵלָּה גְּאֻלָּה בְּתֵל-אָבִיב מִזְּמַן...

    בַּת לְתִפְאֶרֶת לְמִשְׁפָּחָה מִיּוֹצְאֵי תֵּימָן

    וּמִיּוֹצְאֵי מָרוֹקוֹ וְתוּרְכִּיָּה הָיְתָה

    מַסֶּכֶת חַיֶּיהָ בָּעִיר הָעַתִּיקָה תְּחִלָּתָהּ.

     

    אֶת תּוֹלְדוֹת חַיֵּי גְּאֻלָּה כֻּלְּכֶם מַכִּירִים

    וְלֹא תָּמִיד עִם דֵּעוֹתֶיהָ מַסְכִּימִים

    אַךְ אַתֶּם יוֹדְעִים בְּאֵיזוֹ אִשָּׁה מְדֻבָּר –

    גִּבּוֹרָה, לוֹחֶמֶת, עַקְשָׁנִית בְּכָל דָּבָר.

    אַמִּיצָה הָיְתָה לְלֹא חַת וְקַרְיָנִית

    בְּתַחֲנַת הָרַדְיוֹ שֶׁל לֶחִ"י הַמַּחְתַּרְתִּית.

    תְּפָסוּהָ הָאַנְגְּלִים בִּשְׁעַת שִׁדּוּר וְנֶאֶסְרָה

    "תֵּשֵׁב בְּמַאֲסָר שֶׁבַע שָׁנִים!" הַשּׁוֹפֵט קָרָא.

    אַךְ גְּאֻלָּה לֹא "יָשְׁבָה" וּבָרְחָה פַּעֲמַיִם

    וְעֶזְרָה מֵאַנְשֵׁי אַבּוּ גּוֹשׁ קִבְּלָה וְגַם מֵהַשָּׁמַיִם...

    הִיא לָמְדָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית וְזָכְתָה בִּפְרָסִים

    לַכְּנֶסֶת נִכְנְסָה, רָצְתָה שְׁאִיפוֹת לְהַגְשִׁים!

    בְּגָאוֹן הֶעֶלְתָה אֶת חֹק הַיְּסוֹד עַל יְרוּשָׁלַיִם

    שֶׁתִּהְיֶה בִּירַת יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, וּבֵינְתַיִם

    קֳבַל עַם וְעֵדָה פִּרְסְמָה אֶת דֵּעוֹתֶיהָ

    עַל מִפְלְגוֹת הָעֲרָבִים הַחוֹתְרִים תַּחְתֶּיהָ

    שֶׁל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לְלֹא רֶתַע,

    "הֵן שְׁלוּחוֹת שֶׁל אַשַׁ"ף – זֶה הַקֶּטַע!"

     

    בְּוַדַּאי שְׁמַעְתֶּם עַל כָּל תַּפְקִידֶיהָ

    בַּכְּנֶסֶת וּמִחוּצָה לָהּ וְלַהַט דְּבָרֶיהָ.

    גְּאֻלָּה זָּכְתָה לְקַבֵּל אֶת "פְּרַס יִשְׂרָאֵל"

    וּפְרַס "יַקִּירַת יְרוּשָׁלַיִם" בְּכָבוֹד וּבְהַלֵּל,

    אַף הֻכְתְּרָה כְּ"יַקִּירַת הַהִתְיַשְּׁבוּת",

    לְמַעֲנָם עָבְדָה הִיא לְלֹא לֵאוּת

    וְהִדְלִיקָה מַשּׂוּאָה בְּ"טֶקֶס הַדְלָקַת הַמַּשּׂוּאוֹת"

    וְצַחִי בְּנָהּ פּוֹסֵעַ בְּדַרְכָּהּ וְקוֹצֵר תְּשׁוּאוֹת!

     

    אֶת כָּל אֵלֶּה וְעוֹד, יוֹדְעִים אַתֶּם רֵעַי,

    אַךְ בְּשׁוֹנֶה מִכֶּם, יֵשׁ גְּאֻלָּה אַחֶרֶת בְּחַיַּי:

    הִכַּרְתִּיהָ פָּנִים בְּבֵיתָהּ שֶׁבִּרְחוֹב הַחַיִל

    שֵׁם הַמַּתְאִים לָהּ – לִגְאֻלָּה בַּת הַחַיִל!

    הָיְתָה מַזְמִינָה אוֹתִי אֶל בֵּיתָהּ הַצָּנוּעַ

    וּפוֹתַחַת דַּלְתָּהּ בְּפָנַי בְּחִיּוּךְ קָבוּעַ,

    לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלָה שְׁחוֹרָה, בְּרִקְמָה עֲטוּרָה

    וְעֵינֶיהָ הַשְּׁחוֹרוֹת שׁוֹפְעוֹת שִׂמְחָה וְאוֹרָה.

    מִיָּד הָיְתָה מַצִּיעָה לִי דְּבַר מָה לֶאֱכוֹל:

    "תֹּאכְלִי, יַקִּירָה, נִשְׁאַר לָנוּ אֹכֶל מֵאֶתְמוֹל,

    בּוֹאִי נְחַסֵּל אוֹתוֹ עַכְשָׁיו וְגַם חֲתִיכַת עוּגָה יֵשׁ

    נָכִין לָנוּ קָפֶה אוֹ תֵּה וּנְקַנֵּחַ בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ".

    כָּךְ אָמְרָה גְּאֻלָּה וְאַחֲרֵי הָאֲרוּחָה

    פִּנְּתָה הַשֻּׁלְחָן, הֵסִירָה הַכֵּלִים בִּמְנוּחָה,

    אַחַר כָּךְ יָשְׁבָה וּפָנְתָה אֵלַי בְּשִׂיחַ יְדִידִים:

    "סַפְּרִי לִי שִׂמְחָה מָה שְׁלוֹמֵךְ וּמָה שְׁלוֹם הַיְּלָדִים?"

    הָיִיתִי חוֹשֶׂפֶת צְפוּנוֹת לִבִּי בְּפָנֶיהָ בְּלִי דַּי

    וָהִיא הָיְתָה מַרְגִּיעָה אוֹתִי וּמוֹחָה דִּמְעוֹתַי.

    הָיִינוּ מַרְאוֹת זוֹ לָזוֹ אֶת כָּל הַסְּפָרִים שֶׁכָּתַבְנוּ:

    אֲנִי אֶת סִפְרֵי הַיְּלָדִים וְסִפּוּרֵי יַלְדוּת מִשְּׁכוּנָתֵנוּ

    וְהִיא כָּתְבָה שִׁירִים וְסִפּוּרִים עַל אוֹדוֹת חַיֶּיהָ...

    אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת סֶרֶט מְרַתֵּק מִכָּל עֲלִילוֹתֶיהָ.

    לֹא פַּעַם אָמְרָה: "בּוֹאִי, שִׂמְחָה, לְלֵיל סֵדֶר בְּבֵיתִי"

    וְהִזְמִינָה אוֹתִי עִם אִירִיס, בִּתִּי.

    "בּוֹאִי, יִהְיֶה נֶחְמָד, גַּם צַחִי יָבוֹא עִם הַמִּשְׁפָּחָה

    וְאַהֲרֹן אָחִי יַגִּיעַ – נַחְגּוֹג יַחְדָּיו בְּשִׂמְחָה!"

    וְאָכֵן, אִירִיס וַאֲנִי בָּאנוּ לְבוּשׁוֹת בְּהִדּוּר

    וְנֶהֱנֵינוּ מֵעֶרֶב שׁוֹפֵעַ בְּרָכוֹת, אֹכֶל וּבִדּוּר.

     

    אָהַבְתִּי אֶת גְּאֻלָּה "מֵרָחוֹק", כְּאִשָּׁה לוֹחֶמֶת

    וְנֶגֶד אוֹיְבֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תָּמִיד מִתְקוֹמֶמֶת...

    אַךְ יוֹתֵר אָהַבְתִּי אֶת גְּאֻלָּה "מִקָּרוֹב", כְּאָחוֹת,

    עַל כְּתֵפָהּ הָרֹאשׁ לְהַשְׁעִין וְהַשְּׁבָרִים לְאַחוֹת.

    כְּאִשָּׁה שֶׁנִּתַּן לְדַבֵּר עִמָּהּ עַל סִפְרוּת וְשִׁירָה,

    לְהַרְאוֹת לָהּ פֵּרוֹת כְּתִיבָתִי וּלְהַקְשִׁיב לְהֶעָרָה...

    לִוִּיתִי אוֹתָהּ לְאֹרֵךְ שָׁנִים, וְהִיא אוֹתִי כִּמְעוֹרֶרֶת

    לְהַמְשִׁיךְ וְלֵיהָנוֹת מֵחַיַּי בְּאֶמְצְעוּת כְּתִיבָה יוֹצֶרֶת;

    לִלְמוֹד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, אַף אִם הָיָה זֶה בְּגִיל מְבֻגָּר:

    "תִּרְאִי אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, מָתַי הִתְחִיל וְהֵיכָן הוּא גָּמַר!"

    כָּךְ אָמְרָה וְטָפְחָה עַל כְּתֵפִי כְּאוֹמֶרֶת: "נוּ, יַאלְלָּה"

    וְלָמַדְתִּי שְׁנֵי תְּאָרִים בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית בִּזְכוּת גְּאֻלָּה!

     

    אֶת מַתְּנוֹתַיִךְ הַקְּטַנּוֹת שֶׁאוֹתָן נָּתַתְּ לִי מִדֵּי פַּעַם

    אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עִמָּדִי, כִּי יֵשׁ בָּהֶן זִכָּרוֹן וְרֹב טַעַם.

    עֲבוּרִי לֹא מַתְּ, גְּאֻלָּה, וְאַתְּ תִּחְיִי בְּלִבִּי תָּמִיד

    וְאֶת זִכְרֵךְ הַיָּקָר אֶשְׁמֹר בַּהֹוֶה וְגַם בֶּעָתִיד!

    לְכִי, אֲהוּבָה, לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְנָעִים

    וְתִהְיֶה נִשְׁמָתֵךְ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים!

    simcharich@gmail.com

     

     

     

    בית חרדות / רותי ארטמן-בריינדלר

    (להורים ששרדו - והתפוררו)

     

    פותחת דלת

    לבית חרדות

    במפתח של בית הורי.

     

    נושמת

    נשימות שטחיות

    להמעיט

    ריח בואש

    נדחס באפי.

     

    תועה מחדר לחדר.

     

    הזה בית הורי?

    מחפשת את הורי

    את הורי אני רוצה

    רואה זוג זקנים

    לא מוכרים

    הנראים כהורי

    אוכלים בדומיה

    ארוחת-ערב קרה,

    מתפוררים לאיטם.

     

     

     

    מישל / ורדה הימן-גלעד

     

    את מישל פגשתי לראשונה כשיצאתי עם הילדים והכלב לסיור ברחוב החדש שלנו. הילדים פיטפטו בעברית, ומישל שצעדה עם הכלב שלה מאחורינו, מיהרה להשיגנו ואמרה בעברית עם מבטא אירופאי כבד: "שלום לכם! אתם בטח השכנים החדשים שלנו!" הילדים נהנו לשמוע עברית בניכר. ומיד קלחה לה שיחה עליזה. הייתה זו תחילתה של ידידות ארוכת שנים בין שתי המשפחות.

    מישל הייתה כבת 55, עיניה ירוקות ובשערה השחור מבצבצת השיבה. ניכר היה בה שבעבר הייתה עלמת חן. בת זוגה, ברברה, הייתה צעירה ממישל בעשר שנים, גבוהת קומה ודקת גזרה. מישל וברברה אימצו ילדת רחוב הודית, גיתה, שהייתה בת גילה של בתי הבכורה והייתה ילדה שקטה ונעימה ששבתה את ליבם של ילדי.

    התחלנו לצאת לטיולים ביחד, ארוחות משותפות ואפילו יצאנו יחד לחופשות שנתיות. בעלי ואני נהנינו מאד מחברתן של "הבנות". הן היו אינטלגנטיות, ובעלות חוש הומור. מצאנו שהשיחות אתן היו תמיד מעניינות ביותר.

    ערב אחד כשמישל ואני צעדנו ברחוב עם הכלבים, משוחחות וצוחקות, היא הרצינה לפתע ואמרה: "כבר הרבה זמן רציתי לשאול אותך, האם זה מפריע לך שברברה ואני לסביות?" נעצרתי. היתה זו הפעם הראשונה שהנושא עלה. חשבתי לרגע, ואז עניתי: "מישל, חיי המין שלך ושל ברברה הם לא מעניני. אני מקווה שגם את וברברה לא מתעניינות יותר מידי בחיי המין שלי ושל בעלי". היא הביטה בי ופרצה בצחוק משוחרר.

    בטיולי הכלבים שלאחר מכן, היא ספרה לי טיפין טיפין את קורות חייה.

    כשהייתה מישל בת חמש עשרה, הייתה בטוחה שהחיים מאירים לה פנים: היא הייתה נערה נאה וחיננית והייתה מאוהבת בז'ק, הנער השקט שהיה מביט בה בערגה. הם גרו בדירה מרווחת. אביה היה רופא, ואמה הייתה מורה לפסנתר.

    כשפרצה המלחמה כל עולמה התמים התהפך. בוקר אחד הודיעו להם לארוז מזוודה ולהתאסף בתחנת הרכבת. מישל ואחיה הקטן שאלו שאלות, אך אביה, שתמיד היו לו את כל התשובות, נראה נבוך ומודאג. הביט באשתו ושתק. באושוויץ הפרידו אותם. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את משפחתה.

    היא נלקחה במשאית מחוץ למחנה. לנאצים הייתה תוכנית מיוחדת לנערה היפה. הגיעה לחווילה מפוארת. באחד החדרים חיכתה לה אשה במדים, אלזה. היא לקחה אותה לחדר רחצה, שטפה וקירצפה אותה בכוח, כאילו ניסתה לקרצף מעליה את מוצאה הנחות. הגישה לה בגדי מלמלה תחתוניים. ולקחה אותה לאחד מחדרי השינה. מישל ישבה רועדת על מיטה רחבה המכוסה סדיני משי. מנורה אחת האירה את החדר באור אדום עמום. הדלת נפתחה ושני קציני אס. אס. נכנסו לחדר. הפשילו את מכנסיהם, צוחקים לדמעותיה, מביטים בה בהתנשאות. וכך החלה מסכת ההתעללויות שנמשכה עד סיום המלחמה.

    הייתי מזועזעת. לשאלתי, איך שרדה את הזוועה, ספרה שבהתחלה הייתה בוכה ומתחננת. אך כשראתה את הנאתם למראה חולשתה, פיתחה לעצמה מין אדישות. חשה את נשמתה פורחת מגופה המעונה ומתעופפת לדירת הוריה, לצלילי הפסנתר. הבטיחה לעצמה ליהיות חזקה. הרי יום אחד יבוא קץ לעינויים, היא תמצא אאת משפחתה, והחיים יחזרו להאיר לה פנים.

    עם סיום המלחמה, היא נשארה באירופה מחפשת את הוריה. הגרמנים, ללא שמץ של בושה, דאגו לתעד בשיטתיות את כל מעשיהם, וכך מצאה מישל שכל משפחתה נרצחה באושוויץ. היא הגיעה לארה"ב כשהיא שבורה, אדישה ונטולת רצון לחיים. משפחה יהודית מברוקלין אימצה אותה בחום. אצלהם מצאה שוב אהבה וחמלה.

    את חדרה בקולג' חילקה עם סוזן. סוזן הייתה נערה עגלגלה ועליזה, שלא אחת גרמה למישל לפרוץ בצחוק. מישל אהבה אותה בכל ליבה, ובשנה השניה הפכו לנאהבות. מישל מעולם לא ספרה לה למה היא נרתעת ממגעם של גברים, וסוזן לא שאלה.

    את ברברה פגשה בכנס של עובדים סוציאלים, ומאז הן יחד.

    במשך השנים, הצטרפה מישל לאירגונו של וויזנטל. היא אספה והעבירה לו חומר על פושעים נאציים בתקווה כי יום אחד ישלמו על מעשיהם. הרגישה שזו חובתה למשפחתה.

    השנים חלפו. משפחתנו עברה לגור במדינה אחרת, והקשר עם מישל וברברה קצת התרופף. יום אחד קבלתי שיחת טלפון ממישל. היא הייתה נסערת ובוכיה: ברברה התאהבה במזכירתה הצעירה, והן נפרדו. מישל הייתה שבורה. אמרה שחייה אינם חיים בלי ברברה. ניסיתי להרגיעה. ופתחתי בסידרת קלישאות. הרגשתי שאיני עוזרת לה הרבה, אבל ידעתי שהיא חזקה, ותשרוד גם את המשבר הזה.

    וכך היה. מישל השלימה עם הפרידה מברברה. היא הקדישה את כל זמנה לעבודתה, והמשיכה באיסוף עדויות ומסמכים על מעשי הזוועות של הנאצים.

    בשיחתנו הבאה ספרה לי בהתרגשות: "אני נוסעת לאירופה. הוזמנתי לקבל פרס ממר וויזנטל." התרגשתי בשבילה. ידעתי כמה זה חשוב לה והייתי גאה בה. ביקשתי דיווח מלא לכשתחזור.

    היא התקשרה כעבור שלושה חודשים. "לא תאמיני מה שאני עומדת לספר לך!" אמרה בקול עליז ומאושר. "בין מקבלי הפרס היה מורה, גם הוא מבוסטון. הוא לא יהודי, אך סיפור השואה נגע לליבו, וכבר חמש שנים שגם הוא עוזר באיסוף עדויות ומסמכים. באירופה בילינו הרבה זמן ביחד והמשכנו להתראות גם בבוסטון. ורדה, משהו נפלא קרה לי: אמנם קצת באיחור, אבל בגיל 60 פלוס, אחרי שנים שהייתי בטוחה שאני לסבית, התאהבתי מעל הראש בגבר! והוא, הוא אוהב אותי בכזו רכות ועדנה!"

    הייתי המומה.

    "ורדה, את עוד שם?" שמעתי את קולה.

    "כן, מישל, אני פשוט כל כך כל כך שמחה בשבילך.." השבתי בקול נחנק כשאני מתבוננת במסגרת העץ עם תמונת ילדי וחושבת אכן, קצת באיחור....

     

    ghvarda@gmail.com

     

     

     

     

     

     

     


    פורסם לראשונה 03/01/2020 23:29

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים