"ישראל מעודדת ילודה אך לא מעודדת זקנה"

בחודש שעבר הודיעו חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה על התקדמות במחקרם, שבעקבותיה בתוך חמש עד עשר שנים ניתן יהיה למדוד רמות חלבונים מסוימים בדם, שיהוו אינדיקטורים לקצב הזדקנות הגוף. לפי המחקר, הגוף אינו מזדקן בקצב קבוע וקיימות שלוש נקודות זמן ייחודיות, בגיל 34, 60 ו-78, המציינות שלוש תקופות בחיי אדם: בגרות צעירה, תקופת ביניים מאוחרת וזקנה. באמצעות בדיקת הדם ניתן יהיה, לדבריהם, לא רק לזהות את האנשים המזדקנים במהירות, אלה אשר מצויים בסיכון למחלות זקנה כמו אלצהיימר או בעיות לב וכלי דם, אלא גם לזהות תרופות ומזונות המאטים או מאיצים את קצב ההזדקנות. 

הבשורה הטובה: יש מקום לאופטימיות. הבשורה הפחות טובה, לפי ד"ר יעל בנבנישתי, גרונטולוגית וחוקרת זקנה, היא שהרפואה אמנם מתקדמת ללא הרף ומחפשת עוד ועוד דרכים למניעת מחלות זקנה, אך כל המערכות האחרות, החברתיות והכלכליות, אינן מוכנות לקליטה ולטיפול באוכלוסייה שתוחלת החיים שלה ארוכה. 

ד"ר בנבנישתי, 45, המשמשת מנכ"לית קרן ההשקעות של מגדלי הים התיכון ventures, מתארת בהתלהבות את ההתקדמות הרבה בתחום, אך דואגת כל הזמן למתן את המסר. "יש יותר מ-300 תיאוריות שונות על הזדקנות, ואף אחת אינה מלאה", היא אומרת. "מחקרים אחרונים זיהו תשעה תהליכים מרכזיים, שחלקם מובנים בתא, כלומר, קשורים ביכולת החלוקה שלו, וחלקם מושפעים מנזקים מצטברים, כמו סיבות סביבתיות, ירידה בפעילות ועוד. הבעיה המרכזית היא שהאינטראקציה בין המנגנונים השונים מורכבת מאוד ולא מובנת עדיין לגמרי. בכל פעם כשמתקדמים בתחום אחד, נסוגים בתחום אחר".

בנבנישתי הגיעה לתחום הגרונטולוגי בשל סיפור אישי כואב. סבתה, שהייתה מאושפזת במחלקה סיעודית, נפלה ממיטתה לאחר שהצוות הרפואי שכח לסגור את מעקה המיטה. הנפילה והחבלה שבעקבותיה גרמו לה שטף דם במוח שהביא למותה. בנבנישתי, אז פיזיותרפיסטית צעירה בקופת החולים מכבי, החליטה לעשות שינוי והחלה לעבוד במסגרות גריאטריות ולהתמחות במדעי הזקנה. משיכתה לתחום הטכנולוגי הביאה אותה במקביל להתמחות גם בתחום זה, והיא משמשת כיום גם יו"ר החוג לטכנולוגיות הגיל השלישי בהתאגדות המהנדסים. "אני מאמינה שבתחום הזקנה המענה הטכנולוגי הוא מחויב המציאות", היא אומרת, "והיזמות בתחום זה היא מפתח לשינוי".

חקר הטלומרים (קצה הכרומוזום המכיל את החומר התורשתי שבגרעין התא), נחשב לאחד התחומים המרכזיים במחקר הזקנה. "הטלומרים מגינים על החומר הגנטי – הם מתקצרים בכל פעם שהתא מתחלק. כשהם מגיעים לגודל מסוים והתא כבר אינו מסוגל להתחלק, יש לו שתי אפשרויות: להפוך לתא זומבי או למות", אומרת ד"ר בנבנישתי. "כיום מבינים שזה הבסיס, וכל השאר משיק לכך. מחקרי ההנדסה הגנטית מנסים לעכב או להגדיל בחזרה את אורך הטלומרים, והראו שגורמים סביבתיים, כמו פעילות גופנית, מחלות, תאונות קשות, לחץ נפשי וחברתי ואפילו תחושת הביטחון האישי בסביבת המגורים, משפיעים על קצב קיצור הטלומרים, לטובה או לרעה, דבר שמשפיע על קצב ההזדקנות של תאים ושל הגוף כולו". 

מה הם הסיכונים הכרוכים בתהליך?

"אם נהנדס גנטית אדם שהטלומרים שלו לא יתקצרו – תאיו יוכלו להתחלק בלי הגבלה, הוא יהיה פגיע מאוד לסרטן. יש כאן טרייד־אוף מאוד עדין בין הדברים".

האם יש דרך טבעית להאריך את הטלומרים?

"נטען שתוסף המזון TA-65, המופק מצמח המרפא הסיני אסטרגלוס, מסייע בהפעלת המנגנון המאריך את הטלומרים בבני אדם, אבל דרושים מחקרים נוספים לאימות הטענה".

ליז פאריש (49), מנכ"לית BioViva, חברת ביוטכנולוגיה הפועלת בארצות-הברית בתחום הטיפולים הגנטיים לשם הארכת חיים, החליטה להפוך בעצמה ל"עכבר מעבדה" בתחום הטלומרים. בספטמבר 2015 הוסיפה פאריש שורה מעניינת לרזומה המקצועי שלה: 'לקוחה מספר 0' של הטיפולים הגנטיים שהחברה שלה חוקרת, וקיבלה לצורך כך סט של זריקות. הניסוי התבצע בקולומביה, שבה אין צורך לקבל אישורים רפואיים לניסויים בבני אדם. כבר באפריל 2016 פרסמה החברה הודעה לעיתונות שבה תיארה תוצאה מפתיעה – ובלתי מאושרת מחקרית – שלפיה הטלומרים בדמה של פאריש, שהיו בתחילת הניסוי קצרים לעומת המצב הנורמלי לגילה, התארכו כבר אחרי שישה חודשים של טיפול, כך שהשעון הביולוגי שלה חזר כ־20 שנה אחורה.

הפרסום ספג ביקורות מצד חוקרים בולטים בתחום, החולקים על מהימנות הבדיקות והשלכותיהן. עם זאת, פאריש ממשיכה לשמור על אופטימיות רבה ולתאר את המעשה כשליחות. בריאיון שנערך איתה במגזין Discover האמריקאי היא תיארה זאת כך: "אנחנו מתייחסים להזדקנות הביולוגית כאל מגפה ומתמקדים בדבר הבסיסי ביותר שגורם לרוב האוכלוסייה לחלות ועומדים ב־100% מאחורי המוצר שלנו – אנחנו משתמשים בו! אנחנו לא רק חברת מחקר, אנחנו מצילים חיים".

כשנשאלה על אודות סיכוני הסרטן הכרוכים בטיפול, ענתה: "הטלומרים אינם אחראים בלעדית לסרטן. לא בכל סוגי הסרטן הם מעורבים. תאים סרטניים יכולים להתפתח יומיומית בגופך מגיל צעיר מאוד והמערכת החיסונית שומרת מפני התפרצות. הבלבול בין מחקר הארכת חיים למחקר הסרטן נובע מתפיסה מוטעית לגמרי".

דרך נוספת להאט את הזדקנות הגוף היא נטרול הרדיקלים החופשיים, שהם תוצר לוואי רעיל של חילוף חומרים בתא. "קיימות שיטות שמנסות לנטרל את הנזק שנגרם על ידי הרדיקלים החופשיים, אך אין להן עדיין ביסוס מדעי", מסבירה ד"ר בנבנישתי. "תיאוריה אחת מנסה לצמצם את המספר הכולל של הקלוריות הנצרכות, להפחית את חילוף החומרים בתאים ואת מספר הרדיקלים החופשיים שנוצרים. חלק מהמחקרים תומכים ברעיון שצריכת מזון המכיל נוגדי חמצון תסייע בחיסול הרדיקלים החופשיים בגוף. שוק נוגדי החמצון כתוספי מזון מגלגל 500 מיליון דולר בשנה, למרות העובדה שאין לזה גיבוי מדעי ויש אפילו עדויות שמראות שתוספים נוגדי חמצון עלולים להעלות את הסיכון למחלות".

המחקר בתחום הגרונטולוגי מתמקד במניעה או בהאטה של התפתחות מחלות הזקנה, אומרת ד"ר בנבנישתי. "לא מדברים מפורשות על הארכת חיים, בשל עניינים אתיים הכרוכים בכך. במקום זאת, מתמקדים בחקר מחלות הזקנה, כשהאלצהיימר עומדת בראש בתור המגפה הבאה של העולם. הבעיה היא שרוב המחקרים מסתמכים על פילנתרופיה ולא על מימון ממוסד וזה כמובן אינו מספיק".

בעיית המימון מחדדת בעייתיות עמוקה הרבה יותר. "כשאומרים למדינה, בואו תשקיעו כסף במה שיגרום לאנשים לחיות יותר, היא נמצאת בניגוד אינטרסים. המדינות וחברות הביטוח לא מוכנות מבחינת המערך שלהן להתמודד עם מצב של אוכלוסייה מאריכת חיים. קיים פער מובנה בין הפוטנציאל המדעי והרצון האנושי להאריך חיים ובין היכולת הכלכלית של החברה לעמוד בכך. כבר כיום המערך הפנסיוני והשירותים הציבוריים בבעיה, אז מדוע שישקיעו כספים בהחמרתה? איך אנחנו יוצרים עולם שיכול להכיל את זה ולא לקרוס כלכלית?"

מעבר לעניין הכלכלי, קיימות גם סוגיות חברתיות ומוסריות. "אני מאמינה שהמחקר המדעי יביא בסופו למציאת תרופות ממוקדות מחלה שיאפשרו הארכת החיים עד גבול מסוים", אומרת ד"ר בנבנישתי. "לא נגיע לחיי נצח, כי ישנה מגבלה של בריאות טובה, ואנו עלולים גם לעורר מחלות לא מוכרות, אולם נוכל להגיע לגיל של 130-120 שנה באיכות בריאות טובה. אך אז תתעורר השאלה לגבי המערכים החברתיים העוטפים את האדם. מעבר לצורך בהעלאת גיל הפנסיה – לא ניתן לפרוש כשעוד 60 שנה לפניך – איך יוצרים חיים בעלי משמעות? מה זה אומר על חיי המשפחה – האם לא נרצה להחליף משפחה באמצע החיים אם חיים כל כך הרבה שנים? ומה לגבי מערכת המשפט – כשמענישים מישהו ב־20 שנות מאסר, האם זה מספיק מרתיע? ובצד התעסוקתי – כמה קריירות יהיו לאדם? ומדוע בעצם לעשות עכשיו משהו משמעותי, אם אפשר אחר כך?".

המסר של בנבנישתי ברור ונוקב. "חייבים שילוב מערכות. אי־אפשר לקחת רק את הצד המדעי ולפתח אותו. היום מעודדים מאוד את מדעי הטבע והטכנולוגיה ושוכחים שגם מדעי החברה והרוח חייבים להיות באותו מקום. זה יד ביד. אסור לתת לפיצול הזה לקרות. דווקא האוניברסיטאות מבינות את זה – ומאפשרות שילוב חוגים כמו טכנולוגיה ופסיכולוגיה. אם אתה יוצר אימפקט על העולם, אז תחשוב על זה עד הסוף. חייבים לחשוב כבר עכשיו על המנגנונים הנוספים שצריכים להיכנס לכאן. הטכנולוגיה צריכה לשרת אותנו ולא להציב אותנו בפני קיר שלא נוכל לטפס עליו. המדע והטכנולוגיה מקדימים את כולם, אך ללא חשיבה מערכתית כוללת, השינוי לא יגיע".

מחקר שערכה ד"ר יעל בנבנישתי יחד עם פרופ' ארז כהן מאוניברסיטת אריאל, בחן את המצב בישראל וגילה כי בעוד שבעולם המערבי מתחילות מדינות ליישם מדיניות ציבורית לתמיכה כספית ותעסוקתית בבני משפחה מטפלים, בישראל רחוקים מכך ונדרש גיבוש של מדיניות הולמת. 

ההטבות לבני משפחה מטפלים בעולם המערבי כוללות תמיכות כספיות ישירות, הנחות והקלות במס, אישור חופשה לצורך טיפול בבן משפחה, פתיחת קבוצות תמיכה ועוד. בישראל, לעומת זאת, מדיניות התמיכה מוגבלת מאוד: מספר ימי החופשה המותרים לבן המשפחה לטובת טיפול בקרוב זקן נמוך משמעותית ממספר ימי החופשה המותרים במדינות מערביות. בנוסף, ההטבות הכספיות הקשורות להקלות מס ולמענקים כספיים מוגבלות למדי ומותנות ברמת הכנסתו של הזקן ובת זוגו וללא כל קשר לרמת ההכנסה של המטפל עצמו.

"חייבים להכיר בזה שיש עומס ענקי על בני המשפחה המטפלים, ולסייע להם הן כלכלית והן באמצעי תמיכה אחרים", אומרת ד"ר בנבנישתי. "ישראל היא מדינה מעודדת ילודה אך לא מעודדת זקנה. על בני המשפחה המטפלים לקבל סל זכויות מוגדר ולהכיר אותו לעומק כדי שיוכלו לסייע ולתמוך בהוריהם ועדיין להישאר בתפקוד מלא וטוב".