"אבא היה פצוע ומבולבל, ורק שאל כל הזמן איפה אמא. ברגע הזה קיבלנו החלטה, אנחנו טסים לתאילנד לחפש אותה"
הצונאמי הקטלני ששטף את תאילנד בדצמבר 2004 היכה גם אלפי קילומטרים משם, בביתם של אסתר ז"ל ואהרון לוי ברעננה | חופשת החלומות של בני הזוג הפכה באחת למערבולת שוצפת של אימה וחוסר ודאות, שהתגברו כשהתברר שאסתר נעדרת | הבנים אבישי ואסף עלו מיד על מטוס לתאילנד לעזור בחיפושים, עברו בין גופות ופצועים וניסו לשמור על שביב של תקווה - עד שהגיע הזיהוי | 15 שנים אחר כך הם חוזרים לרגע שהונצח על שער "ידיעות אחרונות" ומספרים על החיים בצל האסון | "אנחנו מאד מגובשים, אין בינינו ויכוח או ביקורת, רק הכלה והבנה. זו המורשת של אמא"
תקופה ארוכה חלמה אסתר לוי ז"ל על תאילנד. בגיל 57, לראשונה בחייה, יצאה לשם עם בעלה בטיול מאורגן. ארזה מזוודה ומצלמה והייתה מאושרת. "אמא כל הזמן אמרה, אני נוסעת לגן עדן", דומע בנה הקטן אסף. "ורק אחרי הצונאמי, כשמצאנו את הגופה שלה, הבנו שהיא צדקה".
כנראה שהרגישה משהו, כי דווקא בפעם ההיא, שלא כהרגלה, נפרדה מהילדים באריכות. "בדרך לשדה התעופה אמא אמרה, חבל שלא הבאת גם את הנכדה שלי, רציתי לראות אותה בפעם האחרונה", נזכר אבישי, בנה הבכור. "ואני לא הבנתי. אמרתי לה, אמא, מה פתאום בפעם האחרונה, הרי את נוסעת וחוזרת".
שבועיים הייתה אמורה לטייל בחופים הקסומים והספיקה רק חצי. בסרטון שצילמו חברים למסע, ערב לפני שנחשול המים האדיר שטף את קופיפי, רואים אותה שמחה ומחייכת במסיבת טרום סילבסטר. מפזזת בנעליים אדומות. על אמת ידה השמאלית בוהקת טבעת עם אבן שחורה. אלה יהיו הפריטים שיעזרו לשני בניה לזהות את גופתה בין אלפי המתים שהתנפחו מהמים והושחתו בחום. "כשהראו לי את הנעליים והטבעת, באתי לאבישי, חיבקתי אותו מאחור ואמרתי לו, 'מצאנו את אמא' ושנינו בכינו", אומר אסף. "היו המון צלמים מסביב אבל בכלל לא הרגשנו בהם, כי היינו כל כך שקועים בכאב". הרגע הזה, שצער והקלה התמזגו בו בערבובייה נוראה, הונצח במצלמתה של אביגיל עוזי, שליחת "ידיעות אחרונות" לתאילנד, התפרסם בשער העיתון, והפך לסמל האסון.
15 שנה חלפו מאז, ושלושת הבנים - אבישי (51), מנהל מערכות מידע; אסף (40), איש תכנות ובקרה; ודוד (47), עורך וידיאו - זוכרים ומתגעגעים. "שנתיים אחרי האסון, כשהגעתי למקום עבודה חדש, אנשים זיהו אותי מהתמונה וסיפרו לי שעקבו במיוחד אחרי המקרה שלנו”, אומר אסף. “אבל אנחנו היינו מרוכזים בצער, לא בתמונה ולא בלהיות סמל". "גם לא הרגשנו שעשינו משהו מיוחד", מחדד אבישי. "היה ברור שצריך להחזיר את אמא הביתה. פעלנו באופן הכי טבעי, כמו שאמא חינכה אותנו, כמו שהייתה מצפה מאיתנו, כמו שהיא הייתה נוהגת אם היינו במקומה".
הגלים מחקו הכל
זה היה אחד מאירועי הטבע הקשים שידע העולם. בדצמבר 2004, ימים אחדים לפני הסילבסטר, התחוללה רעידת אדמה באוקיינוס ההודי. צונאמי אדיר שנגרם בעקבותיה שטף את חופי מזרח אסיה והביא למותם של כרבע מיליון בני אדם. חמישה מהם היו מישראל: שרון חליאל ז"ל, בן 22 מגן יבנה; חמדה כהן ז"ל, בת 53 מראשון־לציון; זוהר אלוני ז"ל, בת 24 מרחובות; מרי פוליטי ז"ל, בת 42 מהוד־השרון; ואסתר לוי ז"ל מרעננה, בת 57 במותה. נחשולי הענק מחקו עיירות שלמות. בתי מלון וכפרי נופש כוסו במפולות בוץ, וכבר בימים הראשונים ניתן היה לזהות את הגופות שחולצו מההריסות רק על פי מידות וסימני היכר. גם חלקם של הניצולים לא שפר. מאות אלפים איבדו את בתיהם באסון ונזקקו למים, מזון ותרופות.
לא כך תיכננו אסתר לוי ובעלה אהרון את חופשתם הראשונה בתאילנד. "אמא שמעה המון סיפורים על תאילנד מחברים שכבר ביקרו בה, ועוד לפני שהגיעה לשם האמינה שזה המקום היפה ביותר בעולם", אומר אבישי. "במשך שלוש שנים היא לא נסעה לחו"ל ועבדה בכמה עבודות במקביל כדי לממן את הנסיעה. היא הייתה מסוג האנשים שמחליטים על יעד ומשיגים אותו".
אם הייתה בחיים בזמן האסון, אומרים הבנים, היא הייתה עוזרת למצוא את הנעדרים. "היא הייתה מסוגלת להזיז הרים", אומר דוד, "שום דבר לא עמד בדרכה. הייתי מתייעץ איתה בכל מה שעובר עליי. עד היום, ברגעי משבר, אני מגיע לקבר שלה ומשתף. אני כותב לה מכתבים ומבקש את העצה שלה".
אבל דווקא בנסיעה לתאילנד החליטו ההורים להתנתק ולהתמסר לחוויה. "כשההורים הגיעו לתאילנד הם שלחו מדי פעם הודעות", אומר אבישי. "בתאריך הצונאמי חל יום ההולדת של הבת שלי, ובגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שלא חגגנו עם אמא, היא שלחה לי הודעה ובירכה את הילדה. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו ממנה".
ביום שהצונאמי תקף הקבוצה בכלל הייתה אמורה להיות בפוקט, אבל בבוקר ההוא הם קמו מוקדם ועשו את דרכם במעבורת לקופיפי. על הסיפון אנשים שרו וצחקו, הייתה מוזיקה רועשת. איש לא שיער שכדור הארץ יבעט. "ולכן בהתחלה, כשהודיעו על הצונאמי בחדשות, הסתכלתי על הלו"ז שאמא השאירה וראיתי שזה לא קרה באזור שהיא הייתה אמורה להיות בו", נזכר אסף. "לא ידעתי שברגע האחרון הם שינו את התוכניות, אז ממש לא דאגתי ויצאתי לעבודה כרגיל".
אבא שלכם סיפר איך הכל התחיל?
"אבא ואמא ראו שפל לא טבעי. הים הלך אחורנית והמון דגים נפלטו על החול. אנשים רצו לאסוף אותם. הם לא הבינו שזה סימן לצונאמי ושצריך לברוח".
דוד: "הגל תקף כשהם התקרבו למלון. אנשים רצו לעלות לקומות הגבוהות במלון ונוצר תור בכניסה. אז אמא אמרה לאבא, בוא נלך מסביב ונעלה במדרגות החירום. הם רצו עם עוד זוג חברים אבל לא הספיקו. הגל שטף אותם בעוצמה. החבר נתפס בעץ ונפצע. אשתו יצאה ללא פגע למרות שהיא לא ידעה לשחות, אבא נסחף ללב ים, קילומטר וחצי משם. ואמא נעלמה".
אבישי: "נסעתי בבוקר לעבודה ושמעתי ברדיו את ניסים משעל מספר על צונאמי בתאילנד. התחילו טלפונים מבני משפחה מודאגים, מה קורה עם אבא ואמא, למה הם לא יצרו קשר. אבל בהתחלה לא דאגתי, כי הם לא היו אמורים להיות באזור. אחרי כמה שעות הבת של החברים שהיו איתם בקבוצה התקשרה וסיפרה שהוריה ניצלו ויצרו קשר. שם ירד לי האסימון".
אסף: "בצהריים כבר לא יכולתי להתרכז בלימודים וחזרתי הביתה. יחד עם אבישי ודוד התחלנו לחפש מידע ולבדוק באינטרנט מספרי טלפון של בתי חולים בתאילנד. לקראת הערב הבת של החברים הצליחה לקשר אותנו עם ההורים שלה בבית החולים בתאילנד ששכבו ליד אבא, והם סיפרו שאבא נסחף לים, דייגים משו אותו והעבירו מסירה לסירה עד שהגיע לבית החולים. ושהם לא מוצאים את אמא".
באיזה מצב הוא היה?
"אבא היה פצוע ומבולבל, לא מסוגל לדבר, ורק שאל כל הזמן איפה אמא", משחזר אבישי. "ברגע הזה קיבלתי החלטה, אני טס לתאילנד לחפש אותה. התקשרתי לאסף והוא מיד אמר, אני בא איתך, אין בכלל שאלה. החברים מהעבודה עזרו לנו לארגן שני כרטיסים וציידו אותנו בטלפון לווייני כדי שנוכל להיות בקשר עם דוד, שנשאר בארץ וניהל את חמ"ל החיפושים מפה".
מרוץ נגד הזמן
הם נחתו בתאילנד ומיד נסעו אל בית החולים. "רצינו להגיע לאבא", מספר אבישי, "ומצאנו בן אדם שבור. הוא ישב על כיסא גלגלים והיה במצב מאוד לא טוב נפשית ופיזית. היה חשוב להחזיר אותו במהירות האפשרית הביתה".
אסף: "והבטחנו לו שנחזיר גם את אמא".
אביך האמין שימצאו אותה בחיים?
"לא. מהרגע הראשון בשדה התעופה הוא אמר לי, אני לא מאמין שהיא בחיים ואני גם לא מאמין שימצאו את הגופה שלה".
גם בתאילנד ניסו גורמים נוספים לרמוז לבנים שככל הנראה אימם אינה בין החיים. אבל אבישי ואסף התעקשו להתחיל את החיפוש דווקא בין הניצולים בבתי החולים המקומיים והמאולתרים שהוקמו בן־לילה בפוקט, קופיפי והאיים המרוחקים יותר.
מרבית הגופות הובאו למקדש סיני מקומי בקראבי, שהפכה בן־לילה לעיר המוות. קרובי משפחה שוטטו בין הפצועים והמתים. המאבק היה בעיקר נגד הזמן, כי הריח, הזבובים והחשש ממגפות זירזו את השלטונות לערום את הגופות שטרם זוהו בקברי אחים.
"אחד הכתבים מישראל אירגן לנו נהג תאילנדי שליווה אותנו כל אותו שבוע", מספר אבישי. "נסענו לפוקט, פגשנו את קרובי המשפחה של שרון חליאל והחלטנו לאחד כוחות ולהתחיל לחפש יחד. הרשויות המקומיות ואנשי המשלחת מישראל אמרו לנו, כדאי לכם לנסוע לקראבי כדי לעבור על הגופות. אבל אנחנו לא היינו מוכנים לחפש גופה. בדרך לקראבי עצרנו בכל הפינות האפשריות. חשבנו שאולי היא שוכבת בין השיחים, ליד החוף, בתוך בקתה".
בקראבי התמקמו במלון "מארי טיים" בסמוך לחמ"ל שהקימה משלחת זק"א. משם יצאו למסע המייסר בעקבות האם הנעדרת. "החלטנו לעבור על צילומי הגופות רק כדי לשלול את האפשרות שאמא בין ההרוגים", אומר אסף. "תמונות פני ההרוגים היו מודבקות על קירות האוהלים. עברנו תמונה־תמונה ולא זיהינו את אמא. זה היה גיהינום. חום, זבובים, קרובי משפחה בוכים, ריח של מוות בכל מקום. הסתובבנו שם עם כיסוי אף על הפנים, וכשלא מצאנו את אמא הרגשנו רווחה. רק מאוחר יותר הבנו שראינו את התמונה שלה כמה פעמים בין הצילומים של ההרוגים ופשוט לא זיהינו אותה".
כשסיימו לעבור על הצילומים בקראבי, החליטו לחזור לאיים הסמוכים. "עצרנו בכל בית חולים", מספר אסף. "הנהג התאילנדי עזר לנו קצת בתרגום. עברנו בין הפצועים הקשים והקלים. מסרנו את הפרטים של אמא וכולם אמרו אין לכם מה לחפש, היא לא בחיים. אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשמוע".
ביום הרביעי סיימו ושבו לקראבי. "המשלחת הישראלית הייתה מאוד פעילה", נזכר אבישי. "לצערנו, יש לנו ניסיון עם אירועי אסון, ואני זוכר שהמשלחת עזרה להרבה מאוד אנשים ממדינות אחרות. גם הרשויות והרופאים הפנו למשלחת שלנו".
בשלב הזה נותרו רק תצלומי גופות שהמשיכו לזרום אל המקדש, "ואני עברתי עליהם דרך הראש, לא דרך הלב, רק כדי לעשות וי", אומר אסף, "כי באופן מוזר הרגשתי שאמא בסדר. אבל ככל שהזמן עבר גם האופטימיות נגמרה".
המקומיים עזרו לכם?
"כן. עוד במטוס חששתי מהכאוס, אבל כשהגענו מצאנו סדר ותיעוד מרשימים. זה מאוד עזר".
בסוף השבוע הבינו הבנים שאפסה התקווה למצוא את האם בין החיים. "בקראבי פגשנו את המשפחה של חמדה כהן, היא הייתה הראשונה שזוהתה בעזרת תליון השרשרת שלה", מספר אבישי. "ואז זיהו גם את שרון חליאל בעזרת צמיד שהיה על הרגל. זה היה השלב שבו הבנתי שאנחנו מחפשים גופה. נציגי זק"א ביקשו פרטי די־אן־איי של אמא, שערות, מברשת שיניים. התקשרתי לדוד וביקשתי שיאסוף כל פרט שיעזור לזהות את אמא וישלח אלינו".
דוד: "שלחתי מסרק עם כמה שערות. חיפשתי מברשת שיניים. מאוחר יותר קיבלנו את הקלטת של צילום המסיבה בלילה שלפני האסון. בגלל שהגופות כוסו בבוץ, היה צריך לחפש סימני זיהוי שלה לפי הסרטון. ישבתי מול הסרט וראיתי גם את הנעליים האדומות ואת הטבעת הגדולה. ישבתי מול הסרט ובכיתי".
בקראבי עברו הבנים מחדש על תמונות הנספים. הרשימות הלכו והצטמצמו. "עברנו על התמונה של אמא שוב ושוב, ובכל פעם אמרנו זו לא היא", נזכר אבישי. "כשנפרדנו מאבא של שרון חליאל, הוא חיבק אותי ואמר: אנחנו רק מקווים שלפחות תמצאו אותה, גם אם בין ההרוגים. זה הדליק לי מתג. אמרנו, אם חמדה ז"ל הייתה בסדרת התמונות הראשונה, צריך להתמקד במספרים הראשונים ולא להתעכב על הרוגים שהגיעו מאוחר יותר".
אסף: "זה היה בשישי בערב. קיבלנו את הפרטים של הנעל והטבעת. ופתאום עצרנו מול התמונה שלה. לא היינו בטוחים כמובן, אבל הסתכלנו בעיון. אחד מהנציגים התאילנדים הוציא את הפרטים של התמונה שבדקנו. הוא אמר, יש לנו פה נעליים אדומות וטבעת גדולה שחורה. זה היה כמו בום בלב. ידעתי. הלכתי לאבישי. הוא עוד ישב על המחשב וחיפש פרטים. חיבקתי אותו ואמרתי לו, מצאנו".
אבישי: "הלכנו לרופאה של זק"א ונתנו לה את הפרטים. לא היינו צריכים לחכות לזיהוי כי ידענו שזאת אמא. זה היה ב־31 בדצמבר, שעתיים לפני כניסת השנה החדשה. הרופאה חזרה, לקחה אותנו לצד ואמרה לנו, זאת היא".
אמא עדיין איתנו
השנה החדשה נכנסה, וכל מי שהיה בקראבי בלילה ההוא הדליק נרות. מאות נורות היבהבו בחצות על רקע השמיים השחורים והצחנה הכבדה. "ואנחנו הרגשנו שזה טקס אזכרה לאמא", דומע אבישי. "זה היה שיא הקיץ בתאילנד, חום אימים, אבל פתאום ירד גשם, כאילו השמיים בכו איתנו. חזרנו למלון והתפרקתי בבכי גדול. אחר כך התקשרתי לדוד, ביקשתי שיודיע לאבא, נשכבתי על המיטה ובפעם הראשונה מאז שהגענו לתאילנד נרדמתי וישנתי באמת".
"ואני הרגשתי הקלה", אומר אסף בפשטות, "שמצאנו את אמא, שהמשימה הושלמה ונוכל להביא אותה לקבר ישראל".
למחרת שבו הבנים לישראל, ובערב הייתה ההלוויה. "כל אותו היום היה גשם מטורף, מבול ושיטפונות", נזכר אסף. "רק כשהתחילה ההלוויה של אמא הגשם פסק. סיימנו את הקבורה וחזר הגשם".
השנים הראשונות היו קשות. סבתא שולה, אמא של אסתר לוי, שהייתה בת 74 בעת האסון, הפכה לשבר כלי והלכה לעולמה ארבע שנים אחרי בתה. "אמא מאוד רצתה שאתחתן", מספר אסף. "אחרי ההלוויה הבטחתי לעצמי למצוא את האחת שלי ולהתחתן איתה עד האזכרה הבאה. בנובמבר אותה שנה, חודש לפני המועד שהקצבתי לעצמי, פגשתי את אביבה, אשתי לעתיד."
לכל אורך השנה הראשונה עסק דוד בהנצחה. "עשיתי סרט לזכר אמא, אספתי חומרים וערכתי אותם, וביום השנה הראשון לאסון נסעתי לתאילנד לטקס האזכרה הממלכתי. צילמתי את כל המקומות שבהם אמא טיילה עם אבא. ראיתי איפה היא הייתה ושמחתי שלפני שנהרגה היא הספיקה לראות כל כך הרבה יופי".
הזמן חיבר וליכד את שלושת האחים. "אנחנו מאוד מגובשים, אין בינינו ויכוח או ביקורת, רק הכלה והבנה", אומר אבישי, "זו המורשת של אמא". האבל עליה עדיין נוכח, רק משנה פנים. "למרות הזמן שעבר משהו בתוכי מסרב עדיין להבין שאמא לא פה. לכן עד היום לא התאבלתי עליה עד הסוף. אני מרגיש שהיא עדיין כאן, מלווה אותי ומשגיחה עליי".
חזרתם מאז לתאילנד?
"לא. התמונה האחרונה שלה ממקדש הגופות חקוקה אצלי".
"ואני", אומר אסף, "דווקא חי את החיים. למדתי שצריך לעשות הכל עכשיו. בכל יום אני אומר לאשתי שאני אוהב אותה. המוות של אמא לימד אותי להספיק כמה שיותר, כי אין לדעת מה יקרה מחר".
