שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות

      מה חסר כדי להגיע לטורניר גדול? / תוכן גולשים

      התשובה היא גאווה לאומית. לנו קהל משוגע, חסרים לנו אולטראס לנבחרת. ואפילו יש לי רעיון איך לטפל בבעיה הזו. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il

      אני מאמין שהרבה כמוני יושבים בבית מתוסכלים, הרבה אוהדי כדורגל שהיו רוצים לראות את הנבחרת הלאומית שלנו מגיעה סוף סוף לטורניר גדול. אז יותר מחודשיים לפני משחק הפלייאוף בסקוטלנד, ועל מנת אולי לתת עוד שביב של תקווה שלרוב מתנפץ לנו בפנים כבר בדקה ה-15, החלטתי להתעסק בשאלה: "אז מה באמת חסר לנו?"

       

      כשאתה שואל אנשים שמבינים בספורט וכדורגל את השאלה הזאת, לרוב תקבל את התשובה שכל עוד לא נשקיע בתשתיות ובקבוצות ילדים אז אין סיכוי שנתקדם. האמת? יש הרבה היגיון בתשובה הזאת, אבל כולם מכירים אותה. המאמן של הבן שלי טוען שפשוט לא מאמנים נכון, מגיל קטן מחפשים רק לנצח ולא חשובה הדרך, ולכן אפשר לראות הרבה שחקנים שמצליחים בגילים נמוכים, אך כשמתבגרים רואים שחסרים להם יסודות. וגם זה אולי נכון, ועדיין, לא בשביל זה החלטתי לכתוב.

       

      נבחרת ישראל (צילום: ראובן שוורץ)
      נבחרת ישראל(צילום: ראובן שוורץ)

       

      אז מהי התשובה בכל זאת? היא רצה לי בראש זמן רב, אך ערב אחד זה ממש היכה בי. 16.11.19, לקחתי את הבן שלי למשחק של הנבחרת מול פולין בטדי. הבן שלי זיו, בן 8, שחקן כדורגל שאוהד ומעריץ את לבנדובסקי ובאיירן מינכן, לא מתעניין כ"כ בכדורגל בארץ. באותו ערב, וכבר לפני תחילת המשחק, נפל לי האסימון. חסר לנו דבר משמעותי אחד גדול, חסרה לנו גאווה לאומית. וכדי לא לדבר בסיסמאות אפשט לפרקטיקה: חסר לנו קהל משוגע, חסרים לנו אולטראס לנבחרת.

       

      אתה עומד בקור הירושלמי, בא כדי לעודד את הנבחרת עם עוד 10 אלפים איש, עטוף במעיל, צעיף וכובע צמר - ומנגד עומדים כ-1,500 פולנים, חלקם ללא

      חולצות, כולם צבועים דומה ובשירה אדירה מרעידים את האצטדיון. כששחקני הנבחרת הפולנית עולים למגרש הם מרגישים בבית, מבינים שאסור להם לאכזב והם הולכים להתאבד על המגרש. מנגד עולה נבחרת ישראל למגרשה הביתי לקול "תשואות" הקהל המנומנם, שכל מה שהוא יודע לשיר זה "אל אל ישראל" ו"ישראל מלחמה". שום כלום יותר. אה, היה גם איזה "קמע" שרץ על הקווים. יותר מהרגשה של איבוד ביתיות, ישנה גם הרגשה של בושה. אני זוכר שאמרתי לחבר שהיה איתנו במשחק שאני ממש מרגיש השפלה, הפעם לא על המגרש אלא מחוצה לו, ביציעים. איך אצלך בבית 1,500 אוהדים של נבחרת יריבה גורמים לך לשבת בשקט, להתבייש ובעיקר לקנא?!

       

      ואז הבנתי שלפני השקעה בכל תשתית כזאת או אחרת, אנו צריכים להחזיר לעצמנו את הגאווה הלאומית, אנחנו צריכים לגרום למגרש הביתי של הנבחרת להיות מבצר שלא כיף להיכנס אליו. כמו ששחקני בית"ר מרגישים בטדי, כמו ששחקני מכבי חיפה מרגישים בסמי עופר ומכבי תל אביב בבלומפילד. אנחנו צריכים לתת לשחקנים שלנו את התמיכה המלאה ואת השאגה הגדולה, שמרגע שיעלו למשחק יבינו שאין שום דבר אחר חוץ מניצחון.

       

      אז איך עושים את זה? המלצתי להתאחדות לכדורגל לכנס את כל נציגי קבוצות האוהדים הגדולות בארץ, ולבקש מהם להרכיב גרעין אחד של 4,000 איש שמחויבים להגיע לכל משחק נבחרת בתמורה למינוי חינם. 300 מובילים יקבלו שכר של 5000 שקל בשנה (כסף קטן בשביל ההתאחדות), ומשימתם תהיה אחת - להרעיד את האצטדיון במהלך כל המשחק. הם אלו שיהיו אמונים על השירים, על התפאורה, על השאגה. הם יהיו השחקן ה-12 והמאוד משמעותי שלנו. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, לשחקנים, לספורט ולדגל. היידה ישראל!

       

      רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. 

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים