את אירוע ההשקה לספר השירים החדש שלה, מיטל נסים מתכננת לעשות בקריון. ממש באותה הרחבה שבה עמדה קרועת עיניים לפני שני עשורים, כדי לראות את דנה אינטרנשיונל מופיעה מול קהל הקונים של הקריות. "תחשבי על זה - סוף שנות ה־90, אמצע היום בקריון, כשהחנויות פתוחות, והבורגראנץ' ליד, וכולם היו שם, כל מי שהכרתי, כולנו עם הלסת למטה מול הרקדנים בלי החולצה. דנה אינטרנשיונל הייתה אז משהו שקורה בחוץ לארץ, וזה היה השער שלנו לעולם שהתהווה. אז אולי הפעם אני זו שתעמוד על הבמה ברחבה המרכזית כשכולם יעברו עם שקיות. אמנם לא יהיה קהל כמו בהופעה של דנה, אף אחד לא יעצור מלכת בשביל להקשיב לשירה באמצע היום, אבל אולי אנשים כן ישתהו, יסתכלו, וימשיכו הלאה".

הקריון, קניון־העל של הקריות, הניצב בקריית־ביאליק בואכה מוצקין, הוא גיבור ספרה השלישי של נסים, 'לא אבודה בקריון' (הוצאת עם עובד) - ככל הנראה ספר השירה הראשון שמוקדש כולו למרכז קניות. "הקריון הוא לוייתן", היא כותבת, "הקניון הוא ברבור". "רחם מבטון" היא קוראת לו באחד משירי הספר הבהירים והחדים. "הבמבי שגדל להיות מפלצת האיילה".

נסים גדלה ממול, מן הצד השני של כביש דרך עכו, היא והקריון כמעט בני אותו מחזור. "הקריון נפתח בפברואר 89', על חורבות מפעל אתא, על סף מלחמת המפרץ. הייתי בת שש, כיתה א'. גדלתי והקריון גדל איתי. הוסיפו קומה, אגפים הורחבו, איפה שפעם היו הטלפונים הציבוריים יש היום סניף של H&M".

מה עושים בקריון? נסים מנסחת את השאלה הזאת אחרת: "מה לא עושים בקריון? עושים בו הכל. קונים ציוד לבית הספר, קניות הביתה, מתנות לילדים מהכיתה. יוצאים אליו ביום שישי בערב, כל יום שישי, כל הכיתה, כל הכיתות, בכל בתי הספר, בכל הקריות. אחר כך הולכים לדיסקו של הקריון, אחר כך לסרט. מתים מעצב בקריון, ומתאהבים בו. לי היה קראש על המוכר הכי יפה בזארה. במשך חודשים הייתי מגיעה, קונה משהו, רק בשביל לראות אותו. היה לי דייט כושל ב'שרק 3' בגלובוס מקס - שיברונות לב ואכזבות, הכל קרה שם. אפילו כשרבין נרצח הייתי בקריון".

נסים ואחיה בילדותם, על רקע הקריון

אם כולם בקריון, מה הוא משאיר לשכנים?

"לפני הקריון היה לנו במוצקין את הרבמד. גם הוא מקום נפלא, אפילו יותר מהקריון. במוצאי שבת היינו אוכלים שם פיצה, אבל באיזשהו שלב הרבמד התרוקן, זה כבר לא עבד. אז התחלנו לאכול פיצה בקריון. לא רק אנחנו, הקריון הוא אבן שואבת לכל הצפון. מגיעים מחיפה, מעפולה, מנהריה. הגרנד קניון בחיפה, למשל, די שומם. אפילו הבני דודים שלי מאחוזה, שמולם היינו תמיד אלה שנדפקו - 'הקרייתים' - גם הם הבינו באיזשהו שלב שאין חדש בגרנד. וזה שאנחנו, מהקריות, הצלחנו להיות אבן שואבת לחיפאים, זה שהחיפאים שתמיד זילזלו בנו שמים את הכסף שלהם כאן ולא שם - זה נתן המון למקום, לַהיות שלו, לאגו שלנו. הוא נתן לנו כוח כאוכלוסייה. בהמון מובנים, זה שאנחנו לא מפגרים תרבותית זה בזכות הקריון. אז אפשר להסתכל על זה כתרבות צריכה ולהגיד, 'תחזרו לשחק בבלוק', אבל איפה הבן שלי יקנה משחקים לפלייסטיישן? הקריון מביא לי את העולם".

לא מעט מהשורות הקצוצות בספרה הקודם, 'מורה עובדת קבלן', עוסקות בתלאות הפרנסה. "מכרנו את נשמתנו לתלוש המשכורת", היא כותבת ב'לאן נלך עם הרעב'. בשיר אחר נסים מתארת ארוחה זוגית "במסעדה הזאת שהייתה פעם מסעדה יפנית, ולפני כן פיצרייה, ולפני לפני כן מסעדה סינית... הזמנו שתי ארוחות עסקיות... ובראשנו כבר ויתרנו על הרעיון לסגור את המינוס, ופעלנו מתוך ניסיון לחיות טוב מבלי לקבל טלפון מהבנק".

בגיל 37, נסים מתפרנסת כמורה לספרות בתיכון גשר הזיו. בעלה איל עובד ברפאל, לפני כן התפרנס כטבח, בין השאר בחיקו החמים של הקריון. "הייתה תקופה שהוא עבד ב־BBB. כולם עזבו את הבורגראנץ' ואכלו שם. ותמיד כשאיל היה שם הרגשתי כאילו הפכנו להיות חלק מהגוף של הקריון, הפעלנו אותו, נטמענו בו עד כדי כך שכבר היינו אחראים על פעולת המעיים שלו".

כמו הילדים שלהם, בת שש ובן ארבע, גם נסים ואיל נולדו וגדלו בקריית־מוצקין. "לכל קריה יש את העניין שלה. קריית חיים הכי סוציאליסטית, אדומה. קריית־ביאליק היא האמצע. קריית־אתא הכי גדולה. קריית־ים היא אחת הערים שקלטו הכי הרבה עלייה, ויש בה משהו רומנטי, מלא דיונות. אף אחד לא מטשטש את הנוף עם איזו כיכר פינגווינים. ומוצקין, איפה שאני גרה, נחשבת הכי נוחה, הכי עשירה, הכי מגונדרת. היא לא מתמסרת לפרובינציאליות, לא נענית לנישה. זה מעצבן אותי, שהיא שומרת על פאסון, על ניקיון כפיים מזויף. כאילו, תהיי מי שאת".

מי היא קריית־מוצקין?

"זה בכל זאת קריות, בואי. עדיין מקום קטן שהאנשים בו כולם הולכים לאותו מקום, כולם תקועים באותו לופ, שבויים באותו דבר".

ובכל זאת בחרת להישאר שם. לחיות שם.

"אני ילידת המקום, אמא שלי שם, ההורים של איל. לפעמים יש מחשבות לעבור למקום יותר כפרי, למושב - אבל לא. אנחנו מהקריות. בלעבור לכפר יש משהו בורגני ומתנשא בעיניי. כי בעצם זה שאת פורשת זה אומר שיש לך ביקורת, וביקורת שלילית, על דבר שאת חלק ממנו.

"היה לי פעם ויכוח עם איזו משוררת. הייתה לה בעיה עם שיר שכתבתי על בתי הזיקוק, שיש בו גם מבט אוהד. היא כינתה אותי, לגנאי, 'משוררת הזיהום'. אני דווקא אוהבת את התואר הזה, הוא פואטי. הוא קושר אותי למרחב מסוים, ספציפי. הרי אני ושכמותי, כשאנחנו מסתובבים בקריון, אנחנו לא תופסים את עצמנו כאוכלוסייה מוכת הזיהום, כמקום שבו ראשים של תינוקות קטנים או גדולים מדי, אנחנו בתוך קבוצת שווים של אנשים שנחרצו לאותו הדבר. יש לי ביקורת על המפעלים ועל בתי הזיקוק, אבל אני גם יודעת שבמפעלים האלה עובדים לא מעט אנשים שאני מכירה. אז באיזשהו מובן הזיהום הוא גם מקור חיים, מקור פרנסה. זה הסיפור של הפרובינציה - אנחנו, בקריות רבתי, לכודים בגזרה שנגזרה מראש והיא אחת. לאן כולם הולכים, מה כולם קונים, מה כולם לובשים".

מי גזר? מי החליט?

"טייקונים. משפחת עופר. ואנחנו משחקים לפניהם. אבל בתוך הדבר הזה יש רזולוציות. ויש את הרזולוציה שלי, שמספרת סיפור של חניכה. של אמא ובת".

עמוד אחד לפני שהיא מניחה מוטו פותח מתוך 'הקוסם מארץ עוץ', נסים מקדישה את ספרה ל"רבקה (בקי) נסים. אמא שלי". זו שהיא מזכירה שוב ושוב כ"חברה הכי טובה", כאדם הכי קרוב לה, הכי משמעותי. "היא הייתה חוזרת מהעבודה בסניף בנק דיסקונט בעיר התחתית חיפה, והייתי מחכה לה שתסיים את ענייני הבית ונלך. היו דברים לעשות - שיעורי בית, מבחנים, חוגים - אבל היא הייתה אומרת, 'אם נסיים את הכל נלך לקריון'. ובגלל שהקריון הוא העולם, היה בזה היבט של חניכה, במובן הכי טוב שלה. זה היה לצאת לעולם עם אמא, יד ביד. שם למדתי איך קונים, מה קונים, איך משלמים, מה אוכלים, מה שותים".

מה קונים? ואיך?

"כשקונים מצעים קונים כותנה לציפה ולסדין קונים ג'רזי. כי ג'רזי זה בד נמתח, ואם את קונה ציפה־ג'רזי השמיכה בורחת. לא יוצאים לקריון בפיג'מה, מתלבשים יפה, מאופרים קצת. אבל זה לא רק קניות ומנגו, גולף אנד קו, זארה. זה הלהיות יחד. זה אמא ואני יחד נגד הזמן, כמה חישיותר להחיספיק, כמה שיותר לחוות. זה המרחב שבו נחשפנו אחת לשנייה, שבו נחשף עבורי המבט שלה, הרצון שלה להעניק, התשוקה שלה לראות אותי לבושה הכי יפה, להספיק כמה שיותר מזה לפני 11 בלילה, כשהקריון נסגר. היא קנתה לי, נתנה לי, הציבה אותי כמרכז החלל הגדול והמרשים הזה. בגלל זה הקריון הוא בשבילי המקום הכי בטוח בעולם. הוא רחם. המקום שבו דאגו שלא יהיה לי קר, שאהיה שבעה, וגם שאיחשף לקולנוע, לתרבות. זה המקום שבו אמא שלי הרעיפה עליי".

והיו פעמים ששמו לכן גבול. באחד השירים את מתארת רגע מעליב שבו אמא שלך מוציאה פנקס צ'קים, אבל המוכרת בקופה מסרבת לקבל. מה שעבד בחנות של הגרוזינית בקניון הישן, את כותבת, "לא עבד בזארה, מנגו, פוקס".

"הצ'קים מגלמים את עלבון המעבר. המעבר מעולם ישן לעולם חדש. הייתי אז בחטיבת ביניים, וביסודי עוד היה אפשר לשלם בצ'ק. המעמד מול המוכרת בקופה, עם פנקס צ'קים פתוח, הוא כמו מעמד מול שער החוק של קפקא. את רוצה להיכנס ואומרים לך, 'לא, את לא יכולה'. נעלבתי בשבילה. נעלבתי מהתמימות של שתינו שמניחות שמה שעבד יעבוד. אבל החוקים הישנים לא חלים במקום החדש. פעם, פעמיים, שלוש - בסוף את מבינה, אבל זה תהליך מכמיר לב".

בתהליך החניכה הזה היו גם החוקים שהופנמו. כמה משירי הספר הראשון של נסים, 'פרובינציאלית', עוסקים בהפרעת האנרוקסיה שסבלה ממנה. בספר החדש היא נוכחת בין השורות. "בשדרה על שם עופר בגד הים שלא־עלה־שכן־עלה־שלא־עלה שנים".

"גם זה קרה לי בקריון", היא אומרת. "כל אישה מכירה את החוויה הזאת של הימצאות לבד עם בגד בתא הלבשה. את המדידה שלו, את ההתעקשות עליו. תאי ההלבשה שלי הם תאי ההלבשה של הקריון. הרצון להתאים את עצמי, המאמצים הפיזיים, האכזבות, הייאוש - כל אלה קרו לי שם. בשביל אמא שלי זו הייתה תקופה קשה. בשביל שתינו. לא הגעתי אף פעם למצב שהייתי צריכה אשפוז, אבל היא ניסתה לחלץ אותי מזה, לעשות מה שצריך כדי לעזור לי - פסיכולוגית, תזונאית קלינית. אחרי זה גם הייתי במערכות יחסים לא טובות שהעמיקו את זה מאוד. עם השנים זה התמתן, ורק בנישואים עם איל השתחררתי סופית".

היום הן הולכות לשם פחות. "זה כבר לא יכול לקרות. התחתנתי, אני גרה בבית אחר, זה תמיד עם הילדים או בשבילם. אין כבר היא ואני לבד מול העולם. היא קונה לנכדים. לא זארה, קדס".

את מתארת את האינטימיות ואת החניכה, ובו בזמן, מן הצד האחר, את מתארת אתכן "חוזרות כמו אישה מוכה הביתה עם הקניות".

"כי בכל זאת, למרות הרחם, הנתינה, העניין עם תרבות הצריכה הוא הפיתוי. לקנות, להוציא עוד כסף. כרטיס חבר לפוקס שתופס גם למנגו ולאמריקן איגל. מבצע של שניים ועוד שניים במתנה. זה ממכר. הקריון הוא ארץ עוץ. דורותי עושה מסע מפרך עד שהיא נכנסת לעוץ, וכשהיא מגיעה היא מסתנוורת, היא צריכה לשים משקפיים שיגנו עליה. והקוסם, האיש הזה שהיא מאמינה שיש לו כוחות, כל הזמן מחליף תחפושות, עד שבסוף מתגלה האיש הקטן, הקירח, הלא־אלוהי הזה. אין לו ניסים, אין לו קסמים, בלוף".

ובמשל הזה עופר הוא העוץ?

"כן, הבמבי של משפחת עופר ושל קניוני עופר. ואמא שלי ואני, שתינו דורותי, דורותי הכפולה, דורותי שתמיד הייתה לה היכולת לחזור הביתה, שלכל אורך הדרך היו לה הנעליים שבהן היא יכלה להקיש ולהגיע לכל מקום שהיא מבקשת. זה בידיים שלה".

פעם בשבוע היא מגיעה לתל־אביב, לאוני־ברסיטה, שם היא כותבת דוקטורט בספרות - מחקר שמתמקד בחבורות הספרותיות של סוף שנות ה־60. בחירה כמעט אירונית לאור העובדה שנסים, מכור מחצבתה שבמוצקין, היא כמעט ההפך המוחלט מחבורה ספרותית, מיחסי הגומלין של הסצנה התל־אביבית. גם הדוקטורט היה תקוע לא מעט שנים עד שחזרה אליו, כמו שהיא מתארת ב'כבר לא דוקטורנטית', שיר קינה מספרה הקודם: "מפאת קוצר הזמן לחיות כשהקריירה של איל נוסקת אל מול זו שלי המתרסקת, בקרוב בלייב בחדר הלידה, מופע אור קולי!..."

"קשה לעשות את הכל. להיות דוקטורנטית, ואמא, ומורה, וגם להוציא ספר שירה ולהתמסר אליו. הרי יונה וולך הפילה את אבשלום כי הוא איים על המלכות שלה. אימהות צריכה זמן, שירה צריכה זמן. לפני כמה שנים, כשהיו הפגנות המשוררים, רציתי לבוא, אבל היו לי עניינים אחרים".

בקריות מתעניינים בזה שאת משוררת?

"לא מזמן היה פרויקט כזה של מפעל הפיס, 'משורר בעירו'. תולים שירים של משוררים מקומיים במרחב הציבורי. עיריית חיפה אישרה וכבר היו אמורים לתלות שיר שלי, אבל אני התעקשתי להגיד שאני לא מחיפה אלא מהקריות, למרות שידעתי שאולי אני אפסיד מזה. ובאמת, כשמפעל הפיס העבירו שירים שלי לעיריית מוצקין, היה להם לא פשוט, בלשון המעטה".

מי זה הם?

"עד היום אני לא יודעת. אבל כל פעם שצילצלתי אמרה לי המזכירה: 'זה דיכאוני מדי, נראה לך שזה מתאים למרחב הציבורי?' ו'מה זה 'עם הספר בין רגליי'? יש עולים חדשים, אמהות שכולות, צריך להתחשב'. לקח המון זמן ובסוף התייאשתי, אבל אחרי שעשיתי תערוכה בחיפה הם התקשרו. השיר שהם בחרו תלוי עדיין ליד המתנ"ס, אבל כשחשפו את השלט ההיא מהעירייה עוד אמרה לי, 'את תראי איזה תגובות נקבל על זה'".

את נלחמת להיות בקריה והקריה לא מצליחה להכיל אותך, לא כמשוררת.

"הרבה פעמים אני מסתכלת על עצמי ואני לא יודעת מי זאת. אני באה ממשפחה של אנשים שמתעסקים בבנק, בכסף ובסטטיסטיקה. להורים שלי היה חשוב שנלמד ונצליח, אבל אני לא חושבת שהם דמיינו את הכיוון שהחיים שלי קיבלו, הם לא העלו על דעתם בת משוררת. ובאיזשהו מקום גם אני לא מעלה את זה על דעתי. מצד אחד, השירה הצילה אותי. היא חיברה אותי לאנשים שיכולתי לדבר איתם על דברים שמעניינים אותי. אבל השירה היא גם תיק מאוד כבד. את אומרת על עצמך שאת משוררת, או שאומרים עלייך, וזה שם אותך באיזו פינה בעולם שלאף אחד אין סבלנות אליה. העולם לא קורא שירים. אז אני כותבת על הקריון בין השאר כי הוא מנגיש את מי שאני לאנשים. לאנשים שאני פוגשת בקופת חולים, בחנות, לקהילה שלי. וגם ככה, למרות שאני כותבת על הקריון, אני עדיין מסתכלת על עצמי מהצד ואומרת, בחייאת ראבק מיטל נסים, מי את?"

מי את מיטל נסים?

"אני קרייתית. קרייתית שקוראת שירה ברחבה המרכזית בקריון. כמו בתמונות הילדות שלי, שאח שלי ואני עומדים לפני הכביש הראשי, דרך עכו, ליד האאודי הלבנה של אבא שלי, ומאחורינו הקריון (ראו תמונה מימין). יש את השיר הזה של לאה גולדברג, 'גבנו לברושים', והברושים הם לא רק הנוף הם גם הגב, הטבע שנותן גב. אז אצלי גבנו לקריון. בסדר גמור. זה אולי גם ההבדל בין לאה גולדברג למיטל נסים - גבי לקריון".

-

בְּגִלְגּוּל אַחֵר, הַחוֹלוֹת וּשְׂדוֹת הַבּוּר

שְׁאֵרִיּוֹת מִפְעַל טֶקְסְטִיל אָתָא.

חָצִיתִי אֶת הַכְּבִישׁ עַל גְּדֵרוֹת

עִם שַׁקִּיּוֹת בְּתוֹךְ שַׁקִּיּוֹת

עִם קָסֵטָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל נֹעַר שׁוּלַיִם

שַׂעֲרוֹתַי נִמְשְׁכוּ עַד הַסּוּפֶּר פָארְם, כְּשֶׁיָּדַי

מְלַהַטְטוֹת אַחַר אֲרוּחַת יְלָדִים וּבְגָדִים

וְעֵינַי עֲצוּמוֹת כְּשֶׁעוֹשִׂים לִי נָעִים

מוֹכְרִים וּמוֹכְרוֹת יָפוֹת,

אַחַר כָּךְ עָשׂוּ לִי צַמּוֹת וְקַשְׁרוּ מִסָּבִיב עִם קוּפּוֹנִים

שְׁתֵי אֶתְיוֹפִּיּוֹת שֶׁגָּרוֹת בְּדֶרֶךְ עַכּוֹ כָּמוֹנִי.

-

שֶׁמַּקְסִימוּם אִם לֹא יִסְתַּדֵּר בְּתֵל אָבִיב

נעֲבֹד בַּקִּרְיוֹן

אִם לֹא נַצְלִיחַ בַּבְּחִינָה נִקַּח זַכְיָנוּת

נִפְתַּח דּוכָן לְסִיגַרְיָה אֵלֶקְטְרוֹנִית

בָּרְחָבָה הַמֶּרְכָּזִית,

נְיַבֵּא.

נֵלֵך אֶל הַקִּרְיוֹן כִּי אֵין לָנוּ מָקוֹם אַחֵר אֲנַחְנוּ

הַפַּרְצוּף שֶׁלָּנוּ לֹא לִשְׁמוֹת פַּרְפָּרִים

לַעֲלֵי תִּלְתָּן בַּעֲשׂבִים, תָּבִין

יֵשׁ שֶׁיֹּאמְרוּ עָלֵינוּ עֲשָׂבִים שׁוֹטִים

עַל שְׂדוֹת ווּלְקָן בֵּין לְבֵין, עַל הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי

עָשׂוּ אוֹתָנוּ אֲנָשִׁים לֹא רוֹמַנְטִיִּים, עַיוּנִי

לֹא רוֹמַנְטִיִּים. לֹא חֵיפָאִים נֶחְמָדִים.