צילום: יעל אלעד

רק בשביל לקבל חיבוק: כך הפכו הכרבולים לטרנד הכי חם

עשרות גברים ונשים מתכנסים בחלל אחד, נשכבים על הרצפה, מניחים את הראש זו על זה ו... מתכרבלים. זה קורה באירועים פרטיים בלבוש מלא, שנועדו במיוחד עבור קאדלינג. ליאת רוטנר יצאה לבדוק מקרוב אם מדובר בחיבור קוסמי או בעוד מרחב שמאפשר הטרדות


"מסיבת כרבולים!", צדה את עיניי כותרת של אירוע רשמי כלשהו, עם כניסה בתשלום ועם הקפדה על איזון מגדרי, שמדריכת סדנאות מגע מיומנת פרסמה בפייסבוק שלה. זה כבר נהיה קטע, הכרבולים הקבוצתיים האלה, חשבתי. מצד אחד הרגשתי רתיעה, כי למסיבות כרבולים שפתוחות לציבור הרחב ובהרשמה מראש מעולם לא חשתי רצון ללכת, אבל מצד שני נזכרתי בחום בכרבולים שכן מהווים חלק מחיי העכשוויים, והם לא אירוע בהרשמה והם לא בתשלום, והם לא נעשים למטרות מיניות ואפילו לא ארוטיות.

 

בשנתיים שעברו מאז שהגעתי, ציניקנית וחשדנית ועדיין חושבת כמו רווקה דתית לאומית, לליבה של קהילה חילונית בתל אביב, הכרתי כל כך הרבה תופעות חברתיות שנורא קל לתייג מראש את העוסקים בהן כ"אבודים" או "כאלה שרוצים רק סקס" או "חילונים חסרי ערכים", כשלמעשה מדובר בחבר'ה שלא סקס, לא התפרקות ואפילו לא חיפוש עצמי הוא מה שמניע אותם, אלא דווקא הצורך במשפחתיות ובחברות. בין התופעות הללו נמצאת גם ההתכרבלות או ה"קאדל".

 

שלא תבינו לא נכון: הקאדל עשוי - במקומות מסוימים, אצל אנשים מסוימים ובהגדרה מראש - למלא גם צורך מיני או לפחות ארוטי, כמו שאירוע עם חברים או סופ"ש זוגי יכולים למלא צורך מיני. אבל הוא גם עשוי למלא צורך של התפרקות או חיבור ליקום, או את כל הדברים ההיפיים האחרים שיכולים לעלות לכם בראש כשאתם מדמיינים חבורת אנשים רובצים יחד בערימה אחת, יד על רגל ורגל על חזה, כשהם מעורבבים ושוכחים היכן האחד מתחיל והיכן השנייה מסתיימת. 

 

הקסם האמיתי קורה ברגע שמישהו מתחיל לדבר, ואת שומעת את קולו מאחורי הראש שלך או מעבר לכתף, או כשכולם צוחקים פתאום ביחד והצחוק מדביק מהר את כל הגופים המחוברים זה לזה בחיבוק מרובה המשתתפים הזה, שמזכיר קצת מסיבת פיג'מות ברגע של אפיסת כוחות אחרי מלחמת כריות, כשכולם צונחים זה על זה על אותו מזרן ענק.

 

"קאדל זה החיים", מספרת רונית וייסמן, חובבת קאדלינג נלהבת. "אני מקפידה להתקדל כל יום עם החבר ועם החתולים. אני ממש מרגישה שזה צורך מסוים שיש לי לקרבה גופנית. בהיבט של קבוצה יש לי חברים שמאוד אוהבים להתכרבל ביחד, וכשאנחנו נפגשים אנחנו תמיד נהפוך מתישהו למעין גוש כרבול אחד גדול".

 

"כרבולים הם כמו מרבד אנושי. אני רק מדמיינת את זה ונהיה לי חמים ונעים בכל הגוף", מעידה גם יעל אלעד, שנמצאת איתי באותו מעגל חברים מתקדל ואוהב. "מדובר בהרבה אנשים שמתמסרים למגע ומוכנים לבטוח מספיק האחד בשני כדי לשחרר שליטה ביחד. זה מקום מאוד אינטימי להיות בו. לכל כרבול גם יש אופי משלו. כשזה עם חברים שמכירים אפשר ללכת הרבה יותר רחוק, לשחק עם זה, להתגלגל על כולם, לגעת יותר בחופשיות, לחקור לעומק. כשזה עם מישהו שרק הכרנו, צריך לבנות את הביטחון לאט".

 

איך היית מתארת את ההרגשה הזאת? 

"ואוו! זה הדבר הכי נעים וטוב בעולם. אני מרגישה בפנים אהובה ומוערכת. זה כמו סטלה טבעית של חום גוף וקרבה. לקאדל היה חלק חשוב בבנייה של הביטחון העצמי שלי".

 

צילום: יעל אלעד

 

למה הכוונה?

"פיזית תמיד הייתי בחורה מלאה, ובמציאות שלנו להיות שמנמנה זה כמעט פשע. בעשור האחרון, כשהרבה מהמפגשים החברתיים שלי מלווים בכרבולים, פתאום גיליתי שמבחינה פיזית, אנשים תופסים אותי בתור הדבר הכי נעים שיש. העברתי ערבים שלמים כשחברים מתמוגגים מכמה שאני רכה ונעימה, מעריכים את הגוף שלי מהמקום הכי אוהב שיש, מרימים ומפרגנים לי. עם השנים הדימוי העצמי שלי השתנה מ'שמנה' ל'עסיסית'. זה השתנה מחיסרון ליתרון, ולקבל כל כך הרבה אהבה בקאדלים פתח לי את העיניים לכמה מעריכים אותי ונמשכים אליי בעוד מרחבים", היא אומרת.

 

אנשים רבים נוטים לבלבל ולראות בקאדל משהו בהכרח מיני, כמו שלב אחד לפני אורגיה, כמו משהו שאמור להוביל לאיזשהו סקס קבוצתי או התלטפות המונית חסרת גבולות. בתור מי שהגיעה לעולם החילוני כשהיא יחסית סגורה ומרוחקת, אני יכולה להעיד על עצמי שהיה לי המזל להיחשף לראשונה לקאדל במסגרת חברית ונעימה, מוכרת ואינטימית, כך שמלכתחילה יכולתי להרשות לעצמי ליהנות מהחיבוקים והכרבולים ללא רתיעה. לעומת זאת, מי שנחשף לעולם הזה כאדם זר עשוי לבוא עם חששות או ציפיות, כי התופעה הזו לא מוכרת מספיק במיינסטרים.

 

"ב-2011 היינו באירוע ממש קטן ומתוק של קהילת מידברן בחוף הבונים. היה מזרן ענק שמישהו הביא לחוף, ורבצנו עליו הרבה חברים מכורבלים", נזכרת יעל. "היינו גם אנשים שאני מכירה וגם כאלה חדשים, ואני זוכרת שהיה חם ומעיף ומלטף. וכמו שאמרתי, לפעמים גם מבלבל... במגע כל כך אינטימי יכולה לעלות אנרגיה מינית, ואף אחד לא דיבר איתי על זה. לא הייתי בטוחה מה אמורים לעשות עם התחושות האלה ואם הסיטואציה הזאת אמורה להפוך למשהו, אבל היא נשארה חברית, נעימה ואוהבת".

 

בדרך כלל, במצבים של קאדל אצל חברים מנוסים יש מודעות גבוהה מאוד לגבולות, ולתקשורת על איפה לשים קו אדום ומתי פחות נעים לגעת. שמתי לב שזה מתרחש סביבי לא מעט, והייתי פשוט מוקסמת. אני, שכעיתונאית וסופרת מקבלת כל כך הרבה סיפורים ומידע על הטרדות מיניות שברוב המקרים מקורן בבלבול, חוסר מודעות ואי-תקשורת לגבי הגבולות הכי דקים שלנו - פשוט נפעמתי מעוצמת הרגישות שעשויה להיות אצל אלה שמנוסים בקאדל. זה ברמה של זהירות על זרת כף היד שנוגעת בזרת של מישהו אחר.

 

אבל מהצד השני, כמו עם כל דבר, אנשים יכולים לחוות גם את ההפך המוחלט. "יש שני מצבים שמעוררים אי-נוחות מבחינתי בקאדלים", מספרת יעל. "למשל כשמגיעים אנשים שאין להם אינטליגנציה רגשית וכישורים חברתיים כדי להבין איך להתנהל בתוך הדבר הזה - והם מנסים להסתיר את זה ופשוט להצטרף. בדרך כלל הם גם יהיו אנשים זרים יחסית, שמצטרפים לקאדל של חברים שמכירים אחד את השני טוב יותר".

 

צילום: יעל אלעד

 

"ברור לי שאין להם כוונות רעות", היא מסייגת, "אבל הם אבודים במרחב הזה ומנסים להתנהג קול וזה לא תמיד עובר. פעם הנוכחות שלהם הייתה מאוד מרתיעה אותי, כי ידעתי פחות טוב לתקשר את עצמי, ואם אדם כזה היה מניח עליי ראש מיד הייתי משתתקת או מפחדת. היום אני יודעת שזה ממש בסדר להגיד שלא מתאים לי להיות במגע עם אותו אדם, לקום וללכת, או להגיד לו שלא מתאים לי להצטרף.

 

"אגב, דווקא בזכות העובדה שיש לי גבולות ושאני יודעת להגיד לא, הלב שלי מתרחב כלפי האנשים האלה", אומרת יעל. "יכול מאוד להיות שהיום מול אדם כזה אני אתקשר ספציפית, למשל אני אגיד לו, 'אתה מוזמן להניח עליי ראש אבל אנחנו לא מכירים, אז יהיה לי לא נוח אם תלטף אותי'. או אם זה מישהו שאני כן מכירה ומתקשה להיות איתו בסיטואציות כאלה, אני אזמין אותו להצטרף ואעזור לו למצוא מקום או אפילו אדבר איתו קצת על גבולות, תקשורת ומרחבים בטוחים, כדי לתת לו כלים להתנהל במרחב כזה. יש לי אמפתיה לכמה שזה שונה מהחיים של רוב האנשים".

 

למה בעצם?

"אני חושבת שכולנו נמצאים במצב של חוסר משווע במגע, לכן אפשר להתבלבל בקאדל כשאנשים פתאום רוצים יותר. אבל כל עוד הלב במקום הנכון ואני מרגישה שיש כוונות טובות, אז אני אשתדל להיות מזמינה, אבל לא על חשבון דברים ששמים אותי במקום לא נוח.

 

"המצב השני", מוסיפה יעל, "הוא אנשים שמגיעים לקאדלים באנרגיה של טורף. קשה לי להגדיר את זה מראש, אבל בואי נגיד שאני מרגישה את זה בבטן עוד לפני שהוא בכלל נוגע בי. זה מקרה קיצון של מישהו שבא לנצל את ההזדמנות כדי לגעת בלי לראות מה הצד השני רוצה, שלא מתרפק ומתמסר אלא מחפש לשלוח ידיים.

 

"בעיניי, לגמרי יש מקום לאנרגיה מינית בכרבולים ספציפיים, אבל זה אדם שבא מוכוון מטרה באופן שהוא לא מותאם לסביבה שלו. זאת סיטואציה מורכבת, כי הרבה פעמים זה אדם שלא יעבור לחלוטין את הגבול אלא רק ירחיב אותו לאט-לאט, ובאופן שמקשה לשים לו גבול. היום אני סומכת על האינסטינקטים שלי, ואני ברורה ופועלת מיד".

 

איך באמת מגיבים למצב שבו מישהו שלא בא לך בטוב נוגע בך בקאדל, ולא ממקום של חוסר הבנה כמו הראשון שהזכרת אלא ממקום של טורף?

"אם אנחנו בבית שבו הקאדל קורה, אז אני אפנה למארח.ת, לברר מיהו אותו אדם ולבקש שיתקשרו מולי את הסיטואציה. אם אנחנו באירוע או פסטיבל - לפעמים יש אנשים שזהו תפקידם לשמור על המרחב. גם הרבה פעמים אני אדבר איתו בעצמי. זה כל כך רגיש ועדין וחשוף להתמסר למגע אנושי, וזה מאוד קשה כשמישהו מנצל את זה ועובר את הגבול.

 

"זכורה לי פעם אחת במיוחד", היא נזכרת. "הלכתי לשיעור קונטקט (ריקוד שמבוסס על מגע - ל"ר), והיה בחור שבמהלך כל השיעור התחמקתי ממנו. משהו באנרגיה שלו היה של 'לקחת'. בסוף השיעור קרסנו כולנו לתוך קאדל גדול, ובגלל שאנחנו שעתיים רוקדים ביחד, הייתה המון נוחות וחופש בקרב אנשים שלא מכירים הכי טוב האחד את השני. הידיים שלי היו פרוסות לצדדים והונח לי ראש על כל כתף. ואז הוא הגיע, הבחור הזה, ושם לי ראש על הבטן. ישר נדרכתי, אבל לא חשבתי שמותר לי להגיד משהו כי הוא עדיין לא עשה כלום.

 

"ואז היד שלו התחילה ללטף אותי, ובראש ניסיתי לתכנן מה אני הולכת להגיד לו ואיך אני יוצאת מהסיטואציה, ואז הוא פשוט התחיל ללטף לי את החזה! הייתי בשוק וישר אמרתי לו להוריד את היד, והוא עשה את זה מיד אבל הרגשתי לא טוב, הרגשתי שנחצה כאן גבול. בערב שלחתי לו הודעה ממקום מאוד אמפתי, שאני בטוחה שהכוונות שלו היו טובות אבל שהוא צריך להיות יותר רגיש כשהוא מתכרבל עם אנשים שהוא עוד לא מכיר".

 

הוא הבין ולמד?

"הוא יצא עליי על מאתיים, ושלח לי אלף הודעות על זה שאני סתם עושה סרט ושהוא כולה נגע לי בחזה, ושזאת בעיה שלי שהייתי שם".

 

יעל לא לבד. נשים רבות, וגם גברים האמת, שרוצים לאפשר את המרחב החופשי והבטוח של נגיעה, נתקלים ביחס מזלזל עם משפטים כמו: "אם את עושה ככה אז את רוצה את זה"; "שנינו כבר כאן אז שנינו בטוח רוצים לגעת" או "מה הבעיה?", אך בחברה כזו, שבה הגבולות והתקשורת מדוברים ללא הרף, אנשים אלה מודרים מאוד-מאוד מהר, כמו אש בשדה קוצים. רוב הסיכויים שלא תמצאו אותם בקאדלים החברתיים שחוזרים שוב ושוב עם אותם פרצופים חייכנים. רוב הסיכויים שלא תמצאו אותם בקאדל אמיתי לאורך זמן בכלל.

 

"אצלי לא יצא שחצו את הגבול. אני מתקדללת רק עם מי שאני מכירה ומרגיש לי בנוח איתו", מספרת רונית, שלדבריה הצורך שלה להשתתף בקאדל נולד ממחסור במגע. "זה היה הדרגתי. לפני זה לא קיבלתי הרבה מגע פיזי. בבית של ההורים כמעט בכלל לא", היא אומרת. "כיום אני גם מבינה שיש לזה המון אפקטים שהם חיוביים לגוף ולנפש. קודם כל, זה משחרר הורמונים כיפיים למיניהם, אז הגוף נהיה יותר נינוח. ובכללי אני מרגישה שזה יותר מחבר אותנו האחד לשני".

 

צילום: יעל אלעד

 

מבחינה טכנית, זה לא כזה קל להתחיל קאדל או להצטרף לאחד. יש מונח בקאדל שנקרא "להנדס", למשל כשאתם יושבים על מזרנים וכריות ומנסים להבין איך להשתרע, או כשאתה מגיע וכבר כולם מכורבלים ואתה אמור להשתחל פנימה איכשהו. "להתקדלל זה די קל", מעידה רונית, "אבל לכל אחד ישנן התנוחות שנוח לו יותר בהן. גם יש כאלה שיותר נמעכים לכרבול ולא זזים הרבה, יש כאלה שאוהבים להציק תוך כדי, ויש כאלה שמלטפים".

 

"זאת אמנות לייצר את הנוחות הזאת באופן זמני עבור אנשים שרק הכירו", מעידה יעל. "הדרך לשם עוברת בשיחה על גבולות, בללמוד איך להגיד לא ואיך לבקש מה כן. מדהים לעבור כזה תהליך וכמה ריפוי יש בזה... אני זוכרת למשל גבר בסדנת מגע שהיה מוכן לראשונה בחייו להיות במגע עם עוד גבר. מגע אוהב, חברי, פשוט. כמה פחד יש לגברים כשזה מגיע ללגעת האחד בשני! ופתאום זה משתחרר ומגלים שדווקא ממש נעים וחם וקרוב. או למשל זוגות שהגיעו בפחד מלחוות קנאה גדולה, והצליחו לשחרר וליהנות בתוך הדבר הזה. א.נשים יוצאים מזה כשהם שיכורים מאוקסיטוצין ומבינים שהם הולכים להכניס יותר מגע לחיים שלהם. מישהי שבפעם הראשונה בחייה מעיזה לבקש בדיוק את המגע שיהיה לה נעים לקבל, או מישהו ששם גבול וזה מתקבל באהבה. זה באמת מרגש".

 

למה בעצם זה כל כך מבלבל, הרעיון הזה של להתכרבל עם אנשים שהם לא בן/ת הזוג שלך? למה העולם שלנו נרתע מהרעיון הזה?

"אני חושבת שבעולם שלנו לא קיים הרבה מרחב שבו יש חופש לגעת בגופים אנושיים שאינם הפרטנר המיני שלנו או בן משפחה, ואנשים לא כל כך מבינים מה לעשות", אומרת יעל. "הם נמצאים בקאדל ותוהים: 'זה מיני? מותר לגעת? יש גבולות?'. אבל גם אם עולה אנרגיה מינית - זה בסדר, זה משהו שעלול לקרות. עליי רק לשאול את עצמי מה קורה בסביבה, ואם האנשים סביבי מאפשרים מיניות או משהו אחר.

 

"בסופו של דבר, גם פה, תקשורת היא המפתח. לקרוא שפת גוף, להשתמש במילים, לוודא שלמי שמסביבי יהיה נעים, לשים גבול אם צריך, וגם לזכור שזה בסדר אם לא הצלחנו לשים גבול כשרצינו. למצוא מישהי לדבר איתו על זה ולחשוב איך להתנהל להבא".

 

הכותבת היא סופרת, מנחת סדנאות ומרצה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון




premuim_image

כתבה זו זמינה רק למנויי +ynet - שנהנים מגישה מלאה לפרשנויות, לראיונות בלעדיים, לכתבות ולטורים של מיטב כותבי ynet ו"ידיעות אחרונות"

כבר יש לכם מינוי? התחברו

הצטרפו עכשיו - החודש הראשון עלינו
רוצים לראות מה יש לנו להציע?