המפלצת תמיד שם

בשבוע שעבר פגשתי אישה שאני אוהבת מאוד. עוקבת אחריה כבר שנים בהתפעלות, גם קצת בהערצה. תמיד היא האדם הכי חכם ושנון בחדר. יפה, מוכשרת, רגישה, מצליחה, בקיצור – כוכבת. בשיחה חטופה על ענייני היום הגענו גם לנושא הזה. הנושא שאלפים רבים של מילים נכתבו עליו רק בעיתון זה, אבל מתברר שהוא עדיין המפלצת שמתחת למיטה. זו שאף אחד לא באמת רוצה להאמין שהיא שם. אלימות במשפחה.

אין לי מושג איך דווקא זה צף, אבל במשפט השני צל חלף בעיניה. היא עברה לדבר מהר. מהר וברור. ופשוט הקיאה את זה. "מה את חושבת? שאני לא יודעת איך זה כשתליין מסתובב אצלך בבית?" אחרי דקה כבר כל הסיפור היה שם. מוכר להחריד. ועדיין השאלה הראשונה שצועקת לי בראש היא "איך לעזאזל זה הגיוני?" פה יש סוף כביכול טוב. גירושים, חיים חדשים, אהבה חדשה. אבל הפצע, גם אחרי כל השנים, עוד לגמרי שם. גם הסוד.

הסוף של ילנה היה אחר. היא נורתה למוות. כמוה שאדיה אבו־סריחאן, רק בשבוע שעבר. החברים, השכנים, הסרטונים, מספרים על אהבה גדולה. על אומן מצליח. על איש אהוב וחם. אז איפה הסתתרה המפלצת? התשובה העגומה היא שלמרות המאמצים האדירים להעלאת המודעות, למרות הקמפיינים, למרות הדרך המשמעותית שכבר עברנו בתחום – הנושא הזה הוא עדיין טאבו מוחלט. הנגע לא מבדיל במעמד, גיל, מוצא או אזור מחיה. כמו פצצה מתקתקת, כדור בוער, ברגע שזה מתקרב אל הטריטוריה שלנו, אנחנו שומטים את הנושא. זורקים אותו לזירה אחרת. זה תמיד מישהו אחר, לא משלנו, לא מפה.

עוד יום, עוד יומיים, נראה שגם בסיפור הזה הכתובת הייתה על הקיר. ככה זה. אלימות זה עסק סדרתי. גם האקדח היה על השולחן, והפך את המלאכה לקלה בהרבה. תוכנית חירום אמיתית היא תוכנית שרואה שנים רבות קדימה. שמבינה שמקלטים הם פתרון רע, עונש שמגולגל על הקורבן. שדורשת שנשק לא יהיה זמין ונגיש. שמשנה תודעה באמצעות חינוך, באמצעות ייעול של מערכות תמיכה ורווחה, באמצעות שיקום אמיתי – לגברים ונשים כאחד.

לצערנו, גם הפעם מחקרים וניירות עמדה ייגרסו אל תוך הוואקום שמציע לנו השלטון בישראל. כל שנותר לנו זה להמשיך ולצעוק, לנפץ את מחסום השתיקה, להבטיח לבנות ולבנים שלנו שנעשה הכל בשביל שלא יהיו יותר מפלצות מתחת למיטה.