שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: אלבום פרטי

    האם לומר לילדים תמיד את האמת?

    הילד אוהב לשחק כדורסל והחלום שלו להגיע לנבחרות המובילות בעולם אבל אתם מזהים שאין לו את היכולות הנדרשות - תגידו לו משהו? שלומית בן ג'ויה ניסתה למצוא תשובה לדילמה המורכבת

    "אמא, אני יכול לקפוץ מהחומה?" הוא שואל אותי. אני מסתכלת עליו, בן שלוש הפספוס, ועומד על חומה של כמטר בגן השעשועים, לא רחוק כל כך מהגובה שלו עצמו. אני מתחילה לחשב חישובים, ואומרת לעצמי שאין לי כוח לממרח-פספוס בטעם בכי קורע לב, אבל מנגד – גם ממש לא רוצה סתם להוריד לו את הביטחון, ויש סיכוי סביר בהחלט שהוא עושה את זה בקלות.

     

    "מה אתה חושב, אתה יכול?" אני מעבירה אליו את האחריות. הוא מסתכל עלי די מאוכזב מהתשובה, אחרי הכל הוא ציפה שאמא שלו תחליט עבורו, ועכשיו הוא צריך ממש לחשוב ולחשב בדיוק כמוני. "אני חושב שאני יכול", הוא אומר בהחלטיות, וכל שפת הגוף שלו אומרת בדיוק הפוך. הרגליים שלו מתקפלות לתנועת זינוק, הידיים שלו מונפות לאחור ו"נו, אמא, תגידי לי, אני יכול?" הוא פונה אלי בניסיון נוסף.

     

    ילד (צילום: shutterstock)
    לקבל החלטה(צילום: shutterstock)

    אני צוחקת, ואומרת לו - "את זה רק אתה יודע". אם הוא היה גדול יותר ובעל אוצר מילים נרחב יותר, יש מצב שהוא היה אומר לי שאני אמא ממש מעצבנת, ושכל ההתחכמויות האלו שלי לא יובילו אותי לשום מקום, ובטח גם לא אותו. כנראה שהוא גם היה אומר שאני ממש בלתי נסבלת, וחבל, כי אחרי הכל אני אמא שלו וזה מה שאימהות אמורות לעשות - לענות על שאלות פשוטות כששואלים אותן. איזה מזל שכל הנאום הזה נחסך ממני, וכל מה שקיבלתי זה "אוף!" אחד וזהו. לא סתם אני אוהבת מינימליזם.

     

    לטורים הקודמים:

    כשהילד חוזר הביתה עם דמעות בעיניים

    הגשמה והתפתחות - לא רק בזכות הקריירה

    "יצאתי לחפש את הייעוד שלי"

     

    אז מה אתם אומרים - קפץ או לא קפץ? האמת היא שאני ממש לא זוכרת, ובינינו, זה גם ממש לא משנה. מה שבטוח זה ששום דבר נורא לא קרה (אחרת הייתי בטח זוכרת), אחרי הכל הייתי לידו והסיכון היה מגודר, תרתי משמע. מה שאני כן זוכרת זה את הסיטואציה עצמה, שקרתה המון פעמים חוץ מהפעם הזאת, ושהיו פעמים שהוא ויתר על הניסיון, גם במקרים שזה ממש היה מסוכן וגם במקרים אחרים שאני די חותמת עליהם ששום דבר לא היה קורה.

     

    "חמוד, ל-NBA אתה לא תגיע"

    הסיפור הזה עלה אצלי בזיכרון אחרי כמה דיונים, שלא נאמר ויכוחים קשים ומייגעים שניהלתי עם כמה אנשים לגבי השאלה - האם לומר לילד מה הוא יכול ומה לא? דוגמה שחזרה בכמה מהוויכוחים הייתה - למשל ילד או נער מסויים אוהב כדורסל, והוא רוצה להתמקצע בתחום כדי להגיע ל-NBA.

     

    ההורים לא מזהים כישרון מזהיר בתחום, בטח לא כזה שישים את הילד בשורה הראשונה של הכדורסלנים, כי הוא לא גבוה מספיק, אין לו קאורדינציה מספקת או כל דבר אחר. האם לתמוך בילד או לומר לו פשוט את האמת שלנו - "חמוד, ל-NBA אתה לא תגיע, בוא תנסה משהו אחר".

     

     

    ברור לי שכל ההורים איתם דיברתי וחשבו ש"אין טעם להוליך את הילד שולל" וש"חלק מהתפקיד ההורי הוא להכווין את הילד" דיברו מתוך אהבה אמיתית לילד שלהם ואמונה אמיתית בצדקת הדרך, בלי טיפת ציניות. אחרי הכל, מבחינתם, אם הם מזהים שהילד לא בכיוון הנכון, ושהוא עתיד להיכשל, מוטב לחסוך את כל הדרך הזאת ולכוון אותו למשהו שהוא באמת יכול להיות מצויין בו כבר מגיל צעיר.

     

    אני חייבת להודות שהטיעון שלהם לא מופרך מהיסוד וגם אני מאמינה בלעזור לילד למצוא את התחומים שהוא טוב בהם ומאמינה גדולה בלכוון את הילד כבר בגילאים הצעירים. זה לגמרי חלק מהתפקיד שלנו בעיני.

     

    לומדים מטעויות

    "יופי, אז אנחנו מסכימים?" שאל אותי אחד מנפגעי הוויכוחים איתי. "לא!". עניתי. "קודם כל אתה לא יכול לדעת בוודאות אם הילד שלך יכול או לא יכול משהו כי נדמה לי שהרבה מהאלופים 'הפתיעו' את ההורים שלהם וגם את עצמם, כלומר - דברים משתנים ומתפתחים.

     

    "דבר שני, אני מאד בעד הכוונה אבל כזאת שמחדדת לילד בינו לבין עצמו מה הוא רוצה ולמה הוא באמת מסוגל. נראה לי שאם הילד שלך באמת לא כישרוני, ושאין לו סיכוי אמיתי להגיע לNBA, אז הוא יבין את זה לבד, הוא הרי לא טיפש. עצם זה שאתה אומר לו מה הוא יכול ומה הוא לא שם אותו בפוזיציה כזאת של אחד שלא יכול לקבל החלטות לגבי עצמו לבד כי יש את אבא ואמא שיחליטו עבורו. נראה לי שיותר חשוב לפתח אצלו את היכולת להבין לבד מה טוב עבורו".

     

    "אוי נו, באמת שלומית, אז איפה האחריות ההורית שלי? לתת לו סתם לבזבז את הזמן?"

     

    "לבזבז? מה זה אומר לבזבז את הזמן? ומה זה משדר לילד שלך? שאסור לטעות? הלא כל החיים אנחנו לומדים, ובעיקר מהטעויות. ובכלל, הדרך היא העיקר, פשוט הפכנו לתרבות של תוצאות. היית מעדיף שיהיה אלוף אבל שלא הוא זה שיבחר לעצמו את הדרך (ולכן יש סיכוי שלא יהיה שלם עם הדרך כל החיים או שבגיל 40 יזכר שהוא בכלל רצה לעשות משהו אחר)? או שיבחר לעצמו את הדרך ויהיה שלם עם עצמו?

     

    ילד (צילום: shutterstock)
    מבזבז את הזמן?(צילום: shutterstock)

    הייתי רוצה לומר לכם שהצלחתי לשכנע את כל מי שעמד מולי בוויכוח הזה, אבל זה יהיה שקר מוחלט. הקו הדק הזה שבין לשמור על הילד ולהכווין אותו לבין לבחור עבורו הוא כל כך דק עד שהוא כמעט בלתי נראה. קל לנו, ההורים, ליפול למלכודות האלו כי הן ניצבות מולנו ללא הרף ומתחפשות לשאלות תמימות, בדיוק כמו זאת שנשאלתי בגן השעשועים על ידי הבן שלי. מה שבטוח זה שלאורך כל הדרך רוב העולם הולך לשכנע את הבן שלי שהוא בעיקר לא יכול המון דברים, אז למה אני, אמא שלו, אתן לדבר הזה יד? את ה"לא" כבר יש לו, אז נשאר לי לחזק רק את ה"כן".

     

    כְּשֶׁאִמָּא וְאַבָּא אוֹמְרִים לִי/ שְׁלוֹמִית בֶּן-גּ'וֹיָה

    כְּשֶׁאִמָּא וְאַבָּא אוֹמְרִים לִי שֶׁאֲנִי לְגַמְרֵי יָכוֹל

    אֲנִי מִיַּד חוֹשֵׁב שְׁהֶם טוֹעִים כִּי אנ'לא מַסְפִּיק גָּדוֹל

    וַאֲפִילּוּ שֶׁאֲנִי קָטַן, אֲנִי מִיַּד חוֹשֵׁד

    שֹׁהַם רַק מְנַסִּים אוֹתִי לְעוֹדֵד

    וַעֲדַיִין עָמוֹק בַּלֵּב, יֵשׁ בִּי מִין תִּקְוָוה

    שֶׁאוּלַי בְּכָל זֹאת אַצְלִיחַ, וְאָבִיא קְצַת גַאֲוָוה.

     

    אָבַל...

    כְּשֶׁהַהוֹרִים שֶׁלִּי אוֹמְרִים שאנ'לא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דְּבַר מָה

    אֲנִי מִיָּד מַאֲמִין לָהֶם, וְנֶעְלָב עַד לַנְּשַׁמָּהּ

    עָמוֹק בְּפָנִים אֲנִי מֵבִין שֶׁלְּהַצְלִיחַ לֹא אוּכַל

    אָז אֶת רֹאשִׁי אֲנִי מַרְכִּין, וּסְתַם בּוֹהֶה לִי בַּסַּנְדָּל

    אִם הֵם אוֹמְרִים אָז הֵם יוֹדְעִים, זֶה בָּטוּחַ!

    כְּמוֹ שֶׁכַּדּוּר הָאָרֶץ הוּא עָגוֹל וּבֶטַח לֹא שָׁטוּחַ.

     

    רַק דָּבָר אֶחָד מְבַלְבֵּל אוֹתִי מַמָּשׁ,

    לָמָּה כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר "אנ'לא יָכוֹל", הֵם נוֹתְנִים בִּי מִין פַּרְצוּף כָּזֶה נוֹאָשׁ

    וְאוֹמְרִים שֶׁזֶּה מַמָּשׁ, אֵבֶל מַמָּשׁ-מַמָּשׁ חָבַל

    שֶׁאִיֵּן לִי אֲמוּנָה עַצְמִית וֶאֱמוּנָהּ בִּכְלָל

    "עִם גִּישָׁה כְּזֹאת חֲמוּדִי, יִהְיֶה לְךָ קָשֶׁה

    וְלִשְׁלִילִיּוּת כָּזֹאת אֲנַחְנוּ לֹא נַרְשֶׁה,

    תָּמִיד תֹּאמַר 'אֲנִי יָכוֹל', זֶה עִנְיָן שֶׁל עִיקָּרוֹן!"

    וְהוֹפּ, אֲנִי חוֹזֵר...לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן.

     

    הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    כל החיים אנחנו לומדים
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים