כשפלסטינים מפעילים BDS על פלסטינים אחרים
כמה התנשאות וזלזול: BDS48 פועל להחרים ערבים אזרחי ישראל שלשיטתו משתפים פעולה עם ציונים. למשל, נמצאים איתם בקשר מחוץ לעבודה או לימודים
בשנים האחרונות נפוצה בערים ובכפרים הערביים תופעת שוקי חג המולד ("כריסמס מרקט"). אחד הבולטים בהם נערך מזה שנתיים במימונה של המועצה המקומית כפר יאסיף שבגליל בהשתתפות עשרות אמנים ואמניות ערבים מהאזור. הצגות תיאטרון ומופעים לכל הגילאים מביאים לשם עשרות אלפי מבקרים מכל העדות ויוצרים אירוע משמח במיוחד. זוהי אנטיתזה תרבותית נהדרת לאווירה המנומנמת ששוררת לעיתים בכפרים, והאירוע גם מניב רווחים כלכליים נאים למשתתפים ולכל הכפר.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אבל יש מי שמבקש להכשיל את התופעה החיובית הזאת ותוקף אותה במיני טיעונים מגמתיים ומצוצים מהאצבע. השנה, למשל, ארגון שמתכנה "הוועדה הפלסטינית לחרם פנימי על ישראל (BDS48)" פרסם הודעת גינוי נגד האמן הירדני-פלסטיני עזיז מרקה, שהשתתף בפסטיבל. "הוא הפר את החרם התרבותי", נכתב שם, "והשתתף באירוע במימון גורמים ישראליים רשמיים: משרד התרבות והספורט וכן חברות ובנקים שיש להם יד בפשעים נגד העם הפלסטיני".
ההודעה הזאת עוררה גל של תגובות נזעמות, בין היתר לאחר שהתברר שהיא מבוססת על שקר: המופע של עזיז מרקה התקיים אך ורק בחסות המועצה המקומית כפר יאסיף. אולם גם מבלי להיכנס לפרטים האלה, יש להבהיר עניין עקרוני: שוב אנו ניצבים בפני מקרה שבו קבוצה קטנה מנסה לכפות את האג'נדה שלה על ציבור שלם, ובתואנה של "מאבק בנורמליזציה התרבותית של הכיבוש" היא רודפת עד כדי סחיטה אמנים ואנשי תרבות.
המאמר הזה לא עוסק בתנועות חרם עולמיות ולא במה שקורה בשטחים שנכבשו ב-1967. אני עוסק כאן רק במה שמוגדר כ"מאבק בנורמליזציה התרבותית" שאנחנו, האזרחים הערבים בישראל, נדרשים לקיים. יש לדון במאבק כזה באופן עמוק ויסודי. אם לא נעשה זאת, אם נקבל את החרם כמובן מאליו, אזי אנו נהיה היחידים שניפגע.
לישראל הוא לא יזיק, ואולי אף יועיל. כפי שניסחו זאת אנשי תנועת BDS48 עצמם במסמך ההקמה שלהם, "נשאלת השאלה כיצד יכולים הפלסטינים והפלסטיניות אזרחי המדינה להחרים את חיי המסחר, הכלכלה, התרבות שמתרחשים סביבם יום-יום". בתשובתם הם טוענים שהקריטריונים לחרם בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל שונים מאלה שבקרב אחיהם מעבר לקו הירוק ובפזורה הפלסטינית.
אינני מכיר את מי שעומדים מאחורי התנועה הזאת, ואני מאמין שזכותם לבחור קריטריונים לחרם על ישראל לפי רצונם. את טענותיי אני מפנה דווקא אל האליטות, המפלגות, הזרמים והארגונים שמובילים את ציבור הערבים אזרחי ישראל. הם שותקים, מתרשלים, מתעצלים ומתחסדים, ועמדתם הפסיבית מאפשרת לארגונים כמו BDS48 להרתיע ואף להפחיד את מתנגדיהם. בגלל שתיקת האליטות, מצליח ארגון קטן כזה לכפות את דעותיו על הכלל, הגם שהן מוּנעות מעקרונות אידיאולוגיים וכיתתיים צרים וממניעים אולטרה-רדיקליים.
הלכות "עשה ועל תעשה" מטעם 48BDS
לפי המסמך שפרסם הארגון, מותר לנו – אזרחי ישראל הערבים – לקיים שלושה סוגי קשרים שאינם נחשבים לנורמליזציה. תחילה, כאזרחים משלמי מסים מותר לנו לקבל תקציבי תרבות, אמנות, בריאות וכדומה ממשרדי הממשלה. שנית, מותר לנו לקיים קשרים יומיומיים עם יהודים ישראלים, בתנאי שהקשרים הללו אינם חורגים ממסגרת של עבודה, לימודים וכדומה. שלישית, מותר לנו לשתף פעולה עם כוחות ישראליים אנטי-ציוניים נגד הכיבוש והאפרטהייד.
רשימת ההיתרים המתנשאת הזאת משקפת זלזול בזכויות אזרחיה הערבים של ישראל, בהנהגתם, בזהות שלהם וגם בסמלים ובהיסטוריה של מאבקם הלאומי.
היא גם כוללת ניסוחים מעורפלים וסתירות פנימיות: אם מותר לקבל מימון לפעילויות תרבות ממשרדי ממשלה, מדוע אסור להשתתף באירועי תרבות? אם מותר לערבים לקיים קשרים עם יהודים במקומות העבודה והלימודים, מה לגבי קיום קשרים עם יהודים במקומות אחרים שמזמנים לנו חיי היומיום בישראל? אם בשביל לסיים את הכיבוש והאפרטהייד מותר לנו לשתף פעולה עם יהודים אנטי-ציונים, מדוע נאסר עלינו לשתף פעולה עם יהודים שמגדירים עצמם ציונים ובה בעת נאבקים נגד הכיבוש והאפרטהייד?
המסמך הזה לא יכול ולא צריך להיות "עשרת הדיברות" שלנו. מחבריו הכינו אותו לפי הסטנדרטים שלהם ושזרו בו אידאולוגיה שאינה פונה למכנה המשותף הרחב של הציבור. הם אמנם ביקשו למצוא דרך שבה ניתן יהיה לתרום לתנועת החרם מתוך מדינת ישראל, אך הצעותיהם מעורפלות ומוטות אידאולוגית.
כך או כך, הדרישה שהופנתה אל האמן עזיז מרקה להחרים את ההופעה בכפר יאסיף הייתה שגויה מן היסוד. טוב שהוא לא נענה לה. אילו היה עושה זאת, המרוויחה היחידה הייתה ישראל.
- עו"ד ג'וואד בולוס הוא פרשן פוליטי פלסטיני אזרח ישראל. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-קודס אל-ערבי" הרואה אור בלונדון. גרסה זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: איתי מלאך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
