שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    נתוני ההשתמטות ו"העשור הטוב בתולדותינו"

    הצורך בצבא חזק אמור לאחד ימין ושמאל: אלה משום שלתפיסתם נחיה על חרבנו לנצח ואלה משום שבלי גיבוי ביטחוני לא נוכל ללכת להסדר

     

     (צילום: אביהו שפירא) (צילום: אביהו שפירא)
    (צילום: אביהו שפירא)

    בראשית השבוע נחשפו ב"ידיעות אחרונות" נתונים שלפיהם בעשור האחרון אחד מכל שלושה צעירים יהודים משתמט מצה"ל, ישנה ירידה במוטיבציה לשירות קרבי ועלייה בנשר במהלך השירות. זו בשורה מדאיגה למחויבים לעתיד המדינה ולאוהביה, ובשורה משמחת לאויבי ישראל. כאשר חסן נסראללה דיבר על "קורי עכביש" הוא כנראה התכוון להלוך הרוח הזה מבלי שהיה בפניו מסד נתונים. מאז דברי השטנה שלו, המצב החמיר עד מאוד.

     

     

    מאגף כוח אדם בצה"ל נשמעו הצעות שנועדו להתמודד עם התופעה. למשל, לתגמל את החיילים, בעיקר את הלוחמים, בהטבות כלכליות ב"שער היציאה" מהצבא. למשל, לפעול בקרב תלמידי בתי הספר התיכוניים ב"שער הכניסה" לצבא. הבעיה כמובן איננה של הצבא אלא של החברה כולה, ולא בשערי הכניסה והיציאה, אלא בהוויה הקיומית. אם לאמץ מונחים צבאיים לתוך שיח אזרחי ולנסות לפענח את פשר הנשר, ניתן לומר שמדובר בשתי חזיתות. הראשונה והמרכזית – על מה אנחנו נדרשים להיהרג. השנייה והמשנית – עד מתי ובאילו משאבים נממן את הנהרגים באוהלה של תורה.

     

    יכולת צבאית מחייבת הסכמה לאומית, אי-אפשר לנתק אותן זו מזו. עד מלחמת ששת הימים – אכן, כן, עד הכיבוש – שירות צבאי היה מובן מאליו. תחושת המצור, הפנמת הסכנה, הידיעה שאנו מגינים על חפירות חיינו, יצרו מוטיבציה בלתי מעורערת. הכורח, ההכרח, הוא אבי המוטיבציה.

     

    מאז מלחמת 67' שוב איננו נדרשים להגן על מדינתנו בלבד אלא בראש ובראשונה על מדינת יהודה ושומרון. לא על הגבולות ועל יישובי הספר אלא על ההתנחלויות ועל המאחזים הבלתי מורשים. עד 67' דיברו על התכוננות (למלחמה) ועל מוכנות (ביטחון שוטף), מאז ועד עתה נספחה ונספגה ההתכוננות לתוך המוכנות. צבא שפקודת היום שלו במשך עשרות שנים היא לוודא שליטה על עם אחר, אינו יכול להיות צבא מאומן ותחרותי. מצב הדברים, הנמשך כחמישה עשורים, כפה על צה"ל מיליטריזם, שפירושו התמציתי הוא: פתרון כוחני לבעיה מדינית.

     

    החרדים, חוק הגיוס ומשבריו העונתיים הם סוגיה משנית. השתתפות החרדים בשוק העבודה חשובה משירותם בצבא. אפשר להניח להם להשתמט אך לא לממן את ההשתמטות. אסור לוותר להם על לימודי ליבה ולא לתגמלם על בטלה ולתמרצם לשבות ממלאכה. כל זה נעשה בעבר למען מה שנקרא בפוליטיקה, "קואליציה", וכעת נקרא, "בלוק", המתוגמל בממון רב ומסיבה פלילית-פרטית יותר מאשר פוליטית-מפלגתית.

     

    לפני כחודשיים, באחת ההפגנות בזכות נתניהו ובגנות מערכות האכיפה והמשפט, נאם אחד בשם ארז תדמור, הוגה דעות שטוח ועילג. דבריו נבלעו אז בתוך המולת קסם הקונספירציה של נואם אחר, ד"ר מרדכי קידר, שקבע שיגאל עמיר לא רצח את רבין. תדמור, ששימש דובר הליכוד וכותב נאומיו של ראש הממשלה, שובץ על ידו בעשיריה הרביעית של הליכוד לכנסת. הוא אמר משהו כמו: השמאלנים לא משרתים עוד ביחידות קרביות.

     

    הדברים כמובן חסרו שחר והביוגרפיה הצבאית של הדובר העידה שהוא חסר בושה. הבחור הנ"ל, שהתיימר ללמד את בני יהודה קשת, הורשע בגניבת אמצעי לחימה ותחמושת, עף לכלא והורד בדרגה, ואת שירותו בצה"ל אפשר בהחלט להגדיר כעברייני וקלוני.

     

    היישובים שבהם האחוז הגבוה ביותר של מתגייסים לצבא, ליחידות קרביות, שהולכים לקצונה הם: מודיעין-מכבים-רעות, גבעתיים, רמת השרון, הוד השרון, גבעת שמואל, רעננה. תוצאות ההצבעה לכנסת ביישובים הללו מעידות, ששמאלנים מתפרפרים הרבה פחות מימניים.

     

    ערב בחירות מנסים למכור לנו שהעשור האחרון הוא הטוב בתולדות המדינה. המספרים מראים בדיוק הפוך: בעשור האחרון גבר האיום האסטרטגי, הואצה בריחת המוחות, עלתה הבקשה לדרכונים זרים, הידרדרה רמת המחקר המדעי, מערכת הבריאות מתקשה לנשום, ונרשמה כאמור עלייה דרמטית בהשתמטות מהצבא.

     

    הצורך בצבא חזק ומוצק אמור לאחד ימין ושמאל: אלה משום שלתפיסתם נחיה על חרבנו לנצח ואלה משום שבלי גיבוי ביטחוני לא נוכל להעז ללכת להסדר מדיני.

     

    • אמנון אברמוביץ' הוא עיתונאי חברת החדשות

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים