שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שנתיים מאז שאמא שלי נפטרה

    מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו? איזה ילדים הם היו, מה הם חלמו להיות, איך החיים עיצבו את האישיות שלהם, אבל רק אחרי שהם כבר אינם, אנחנו מגלים איזה חיים באמת היו להם. גאיה קורן מתגעגעת

    כשאמא שלי הייתה על ערש דווי, הרופא קרא לנו להיפרד. הסרטן הכריע אותה אחרי שנה וחצי שבהם היא היתה גיבורה ומלכה ונלחמה בו כמו לביאה. היא היתה מונשמת, ואבא שלי, אחותי ואחי, עמדנו מסביב למיטה שלה באונקולוגית. רכנתי מעליה כדי לחבק אותה בפעם האחרונה. הייתי צריכה לטפס על קצות האצבעות וממש להישען עליה כי המיטה היתה מוגבהת. חיבקתי אותה ולחשתי לה באוזן, אולי בפעם הראשונה בחיי ובמותה, "אמא, אני אוהבת אותך".

     

    אמא שלי, מורדמת ומונשמת, פערה את העיניים, התרוממה, קרעה מעליה את מסיכת החמצן והתיישבה. אבא שלי מרוב הלם צעק: "מה עשית? החזרת אותה לחיים!", הבדיחה הפרטית תוצרת פולניה מספרת, שאמא שלי כנראה לא האמינה למשמע אוזניה והיתה חייבת לבדוק שהכל בסדר, שהילדה שלה בריאה בנפשה.

     

    למחרת בבוקר היא נפטרה.

     

    מבול מטורף ירד באותו בוקר. דמעות גדולות נשטפו מהשמיים והתפוצצו על האדמה הרטובה. כשהתקבצנו סביב האבן הלבנה ששמה של אמי נחרת עליה, הפסיק הגשם, כאילו הוא נותן כבוד לדמעות של אחרים.

     

    והנה, חלפו שנתיים, ואנחנו שוב עומדים מעל אבן שמגוללת סיפור חיים נטול מילים. כמה קשה היא הפרידה וכמה אנחנו לא מעריכים את שקיים. אני חושבת כמה היינו שונות, ואיך סמוך למותה גיליתי כמה אנחנו בעצם דומות. הבנתי שלא היתה קשוחה אלא לא החצינה רגשות, וכמה חזקה היתה בכך ששמרה שלא ניקח קשה מדי את מה שהיא עוברת.

     

    אני חושבת כמה מעט ידעתי עליה כי היא שמרה הכל בפנים, ואיך הבן שלי אמר לי לא מזמן "אמא, אני לא יודע עלייך הרבה דברים".

     

    דברו עם ההורים שלכם - כל עוד אתם יכולים

    מה אנחנו באמת יודעים על ההורים שלנו? איזה ילדים הם היו, מה הם חלמו להיות, איך החיים עיצבו את האישיות שלהם. רק בשבעה, כשאנשים נהרו והמטירו שבחים, גיליתי כמה מעט ידעתי. פתאום התברר שאמא שלי מנחה סדנאות בודהיסטיות, שהיא מלכת המדיטציות לתוך הכאב, שהיא היתה מטפלת מופלאה ונדירה.

     

    רציתי להקים אותה לתחייה, לנער אותה ולצעוק עליה: איך לא ידעתי את כל זה? למה לא סיפרת לי? יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר! אבל כל שיכולתי זה להרכין ראש ולהצטער שלא יזמתי יותר מפגשים ושיחות וחיבוקים ולהגיד לה "אמא אני אוהבת אותך".

     

    מאז שהתעופפה ונעשתה מלאכית, אני ואבא אומרים זה לזו "אני אוהב.ת אותך" וזה לגמרי בזכותה. גם נעשיתי יותר רגשנית (יחסית, בכל זאת יש גנטיקה).

     

    אני מסתכלת על הבת שלי, שלא מנשקת אלא רק נותנת את הלחי לנשיקה, כמו שאני תמיד הייתי עושה, וחושבת שאני מנסה להיות שונה מאמא שלי אבל כנראה אני יותר מדי כמוה. אני אומרת לעצמי שמעכשיו אתפוס ואנשק בכוח את הילדה שלי, גם אם היא תרטון ותנגב את הלחי ותתמרד, כדי שתהיה דגם משופר לבת העתידית שלה.

     

    שנתיים ללכתה של אמא. כמה אני מתגעגעת.

    אמא, אני אהבת אותך.

     

    לזכרה של נילי קורן ז"ל ת.נ.צ.ב.ה

     

     

    גאיה קורן,

    מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה ועיתונאית בידיעות אחרונות

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים