"אחרי כמה חודשים של אהבה, הוא חזר הביתה": רומנים בין קיבוצניקיות למתנדבים

זה התחיל מאידיאולוגיה. הם הגיעו לכאן בשנות ה-60 כדי להתנסות בחיי שיתוף וסוציאליזם. חלקם היו יהודים, אחרים פשוט התעניינו בהמצאה הישראלית ששמה קיבוץ. קראו להם מתנדבים. ולמרות השם האצילי הזה, עבור רוב הקיבוצניקים הוא לא ממש מסמל סיוע וולונטרי אלא בעיקר חופש, בלונד, עורות צרובים היטב מהשמש ובירה. הרבה בירה.

כי המתנדבים, אותם אנשים שעבדו בעבודות שונות בקיבוצים וחיו בהם לתקופות קצרות, היו חבורות של צעירים. וממש כמו סטודנטים אמריקנים בחופשת האביב או ישראלים בהודו אחרי הצבא, הם רצו ליהנות. הם השתזפו בשמש, שתו ורקדו במועדונים של הקיבוץ וגם התערבבו עם המקומיים. 

כולם, גם מי שכף רגלו מעולם לא דרכה בקיבוץ, שמעו על "המתנדבות השבדיות", שם קוד גנרי לכל אותן נשים יפות שהסתובבו בביקיני על הדשא (גם בחורף) והפכו יעד נחשק לכיבוש. או כמו שקרא לזה קרמבו ב"מבצע סבתא" - "קאפ אוף קופי, פאק אוף טי". אבל למעשה זה היה הרבה יותר מזה. המתנדבים, עבור הרבה מאוד קיבוצניקיות, היו סיפור אהבה. 

הגרסה של "מבצע סבתא" 

"כשהייתי בת 18 התאהבתי בפעם הראשונה", סיפרה לאחרונה רונית (שם בדוי) בקבוצת פייסבוק. "הוא היה מתנדב מאנגליה, בן 22, אני הייתי די ילדה. הכול היה לי חדש. אחרי כמה חודשים של אהבה רבת תהפוכות הגיע הזמן שלו לחזור הביתה. אני הייתי אז בהתחלת השירות הצבאי שלי, ואנחנו נפרדנו בלילה רווי דמעות והבטחות לשמור על קשר. ומאז לא שמעתי ממנו מילה.

"כתבתי לו, איגרות אוויר כחלחלות כמו שהיו אז, גדושות במילים שכתבתי במאמץ גדול באנגלית תיכוניסטית בסיסית. לא זוכרת כמה כתבתי, עד שחדלתי. האחרונה, בדרמטיות אופיינית לי, הייתה רק סימן שאלה גדול ששורטט על הדף. נשבר לי הלב. ממש. לא הבנתי איך זה יכול להיות. איך הוא שמט אותי ככה בלי לטרוח אפילו בכמה מילים של הסבר".

הלב השבור עוד כאב למשך תקופה, שאחריה כבר פגשה אהוב אחר, ואפילו נסעה בעקבותיו לאמסטרדם אחרי השחרור, "ומשם אל החיים" כפי שהיא מנסחת את זה. כיום, כאישה בוגרת ואם לילדים שחיה בישראל, היא בכלל לא כועסת. פוסט בקבוצת הפייסבוק "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ", של נשים שגדלו בקיבוצים, הזכיר נשכחות ואפילו הביא ליצירת קשר. 

"החלטתי לחפש אותו בפייסבוק. שלחתי לו רק מסר קטן עם שאלה", כתבה. "בבוקר חיכתה לי בטלפון שיירה של הודעות. הוא כתב לי שהוא זוכר, הוא התרגש, הוא ביקש שאדבר איתו. הוא שלח לי הודעה קולית שבה הוא אומר שהוא רוצה לשמוע את קולי שוב, ואחרי פאוזה קצרה הוסיף שהוא מצטער על מה שזה לא יהיה שהוא עשה אז. הוא התקשר אליי במסנג'ר ודיברנו קצת. אולי נדבר שוב.

"זה כבר לא באמת משנה. עברו כל כך הרבה שנים, כבר מזמן אין שם שום רגש וגם לא כעס. אני כבר מזמן לא הנערה בת ה-18 שלא ידעה אם מישהו אי פעם יאהב אותה באמת. שנים חשבתי שאני זקוקה לקלוז'ר, הסבר של הסיפור הזה. עכשיו הבנתי שאין לי יותר שום צורך בזה. אני גאה באישה שהפכתי להיות. אני שמחה בחיי. אין קלוז'ר טוב מזה".

סיפור האהבה הקצר של רונית היה הסיפור של עוד המון קיבוצניקיות. המתנדבים היו אחרים, ובאו מהעולם החיצון שמחוץ לבועה הקטנה של הקיבוץ. חלק גדול מכוח המשיכה שלהם היה העובדה שהיו שונים וייצגו פתח לעולם חדש, בינלאומי שכזה. חלקם שברו לבבות צעירים וחזרו הביתה בשביל לשכוח, אחרים דווקא נשארו פה בשביל האהבה. במקרה של אורנה רוני הם היו מעין חבל הצלה.

אורנה, בת 57 מקיבוץ מסדה, פגשה את בן זוגה סטיוארט לפני 33 שנה בחדר האוכל של הקיבוץ – מקום מפגש פופולרי בימים שלפני תקופת ההפרטה. "המבטים הצטלבו", היא מספרת בחיוך. "אחר כך נפגשנו בדיסקוטק של הקיבוץ. הוא בכלל לא אוהב לרקוד, אבל הוא הגיע עם עוד כמה אנשים. רקדנו ביחד ואז יצאנו החוצה לדבר. ישבנו במגרש משחק של ילדים ודיברנו, ולאט-לאט התחילה להתפתח מערכת יחסים".

סטיוארט הגיע לישראל מרחוק, כמעט הכי רחוק שיש – ניו זילנד. בהתחלה התנדב במושב בערבה, אחר כך טס לאנגליה וחזר לישראל. בדרך פגש חבורה שהייתה בדרכה להתנדב בקיבוץ והחליט להצטרף. "הוא אמר בסדר, אני אגיע לחודש, ואז הוא פגש אותי", אומרת אורנה. 

כמישהי שנולדה עם שיתוק מוחין, היא מספרת שסבלה בצעירותה מדחייה חברתית, ודווקא המתנדבים היו אלה שהפכו קודם כל לידידיה. "בשבילי המתנדבים היו הצלה. כשגדלתי לא הייתי מקובלת כל כך בקבוצה שלי, הייתי די דחויה. המתנדבים היו מקור לתמיכה וחברה". 

בגיל ההתבגרות היא מצאה בהם לראשונה את התמיכה הזו. "רק דיברתי איתם ורקדתי איתם בדיסקו, זה הכול. עדיין לא עשיתי איתם שום דבר אחר". בגיל 19, כשכבר שירתה בצבא, הפך אחד מהם לחבר הראשון שלה. גם בן הזוג השני היה מתנדב. "עם ישראלים זה לא הצליח לי". 

את סטיוארט פגשה כשהייתה בת 24; הוא היה אז בן 22. "אני הייתי בשנה האחרונה של לימודי האמנות שלי בתל אביב. לקיבוץ הייתי מגיעה בסופי השבוע. הוא חזר למושב בערבה אבל היה בא לראות אותי, ואחרי זה עבר למושב קרוב יותר לתל אביב כדי להיות קרוב אליי. בחודש האחרון של הלימודים הוא כבר עבר לגור איתי בדירה שלי בתל אביב. כשחזרנו לקיבוץ הוא כבר לא היה מתנדב, הוא היה איתי. הוא התחיל במסלול של מועמדות, ומאז הוא נשאר".

הם התחתנו ב-1989. שלושה חודשים לאחר מכן נולדה בתם הגדולה. מאז ועד היום הם חיים במסדה, החלטה שקיבלו יחד. "נסענו לניו זילנד כמה שנים אחרי זה, כדי לנסות. כשהיינו שם ראינו שזה לא מסתדר, ומוטב לנו לחזור לארץ. אני הייתי קרובה מאוד למשפחה שלי, וגם הוא כבר קשר מערכות יחסים עם המשפחה שלי. חשבנו שהקיבוץ יהיה המקום הכי בטוח לחיות בו כאישה עם צרכים מיוחדים. חזרנו ב-92' ואחרי עשרה חודשים כבר נולד הבן השני שלנו, והיינו משפחה".

הרגשת בשלב כלשהו שיש איזו התנגדות לקשר?

"כשהתחלתי לצאת עם סטיוארט היה ברור שזה הולך להיות רציני, לקראת חתונה. במשפחה שלי אמרו שהכי חשוב זה האושר שלי. אפילו סבתא שלי מאוד אהבה אותו. כשסיפרתי לה שאני בהיריון עוד לפני שהיינו נשואים, היא אמרה שמבחינתה אנחנו כבר נשואים. היא אמרה 'תהיו ביחד ותהיו מאושרים, אתם לא יודעים מה יהיה מחר'".

והמשפחה שלו?

"היה להם קשה. הם באו לבקר פה רק פעם אחת. היחסים איתם לא התפתחו יפה כמו היחסים עם המשפחה שלי".

לקיבוץ, כמו לכל חברה סגורה, לא תמיד קל לקבל את האחר. צעירות שניהלו מערכות יחסים עם מתנדבים נאלצו לא פעם להתמודד עם ביקורת מסביב. בהחלט ייתכן שהיא גם נבעה מקנאה מסוימת. אורנה דווקא לא זוכרת שום יחס שכזה: "יכול להיות שהייתה קנאה, זה לא העסיק אותי אז. אני זוכרת שהיו בנות שהיו שוכבות עם המתנדבים, ועליהן הייתה הביקורת. אני בגיל ההתבגרות עדיין לא עשיתי איתם שום דבר, עד שכבר הייתי מבוגרת יותר". 

את חושבת שסטיוארט מצטער לפעמים על הניתוק מהמולדת שלו?

"הוא לא אוהב את הקיבוץ ואת ישראל, אבל הוא לא נשאר בארץ בגלל שהוא אוהב את ישראל. עשינו את הבחירה הזו ביחד בשביל שנינו. הוא החליט גם להתגייר כדי שלילדים יהיה יותר קל. גם אם לא טוב לו בקיבוץ – טוב לו איתי ועם המשפחה שלנו. זה בטוח. אחרי 33 שנים ביחד אנחנו רק פורחים ביחד. להחזיק אהבה במשך כל כך הרבה זמן זה לא מובן מאליו".

סיפורה של אורנה אינו נדיר. בני ובנות קיבוץ רבים נישאו למתנדבים. חלק נשארו בישראל ויצרו משפחה כמוה, אחרים נדדו בעקבות האהבה. מירב, בת 34 ואם לשניים, מצאה עצמה מקימה בית בקנדה, ואפילו נשארה שם גם לאחר שנפרדה מבעלה בשנים האחרונות. "אני אוהבת את החיים פה, אפשר לומר שהתרגלתי", היא מספרת. "כן היו בעבר מחשבות על חזרה לארץ, אבל ברגע שהילדים נולדו המחשבות השתנו".

מירב הכירה את בעלה לשעבר אחרי השירות בצה"ל. "הוא היה מתנדב בקיבוץ שכן, אני בדיוק סיימתי את הצבא, ועשיתי עבודה מועדפת במפעל בקיבוץ. הכרנו דרך חברים משותפים. בהתחלה זה לא היה שום דבר רומנטי. היינו רק ידידים טובים. עם הזמן התחילו להתפתח רגשות, היה לי מאוד אכפת ממנו ובגלל שמתנדבים בקיבוץ הם בדרך כלל לבד, בלי משפחה, התחלתי להזמין אותו למשפחתי לארוחות שישי. וככה, עם הזמן, נהיינו יותר ויותר קרובים.

מה אמרו ההורים, המשפחה?

"אמא שלי, זיכרונה לברכה, התאהבה בו ממבט ראשון. אני באה ממשפחה מאוד מקבלת ואכפתית, וישר הוא התקבל כמו בן בית. הוא בעצמו הרגיש מאוד נוח, תמיד עזר להורים שלי, היה איתם מאוד פתוח. אמא שלי הייתה לו כאמא, בכל המובנים. תמיד דאגה, עזרה, שיחות נפש וכל המסביב. עד היום יש קשר חזק, גם עם אבא שלי והאחים". 

למרות הקשר החם עם המשפחה החליטו השניים לבסוף לחיות במדינה שלו. בתחילה עבדו בה וחסכו לטיול במזרח ובאירופה, ואחריו אפילו חזרו לקיבוץ למשך תקופה – אבל לבסוף השתקעו בקנדה והקימו משפחה. 

את חושבת לפעמים איך זה היה נראה אם לא הייתם נפגשים?

"החיים פה הרבה יותר רגועים, האנשים ברובם מנומסים. הקנדים הם אנשים רגועים ואדישים, במובן הטוב של המילה. בתור ישראלית עם דם חם למדתי להשתלב בתרבות הקנדית. אבל אני תמיד אשאר ישראלית, לא תמיד יש לי הסבלנות להיות נחמדה לכולם, אני באופי שלי תמיד על קוצים וממהרת ממקום למקום, ישירה ועניינית. לפעמים הקנדים יסתכלו על זה כ'חצופה' או לא מנומסת, אבל זה גם מה שמבליט אותי מאחרים, וכמובן גם המבטא הכבד... בסך הכול, חוץ מהחורף הכבד והקר, אני יכולה לומר שטוב לי פה. מבחינה פוליטית, ביטחונית, מבחינת חינוך, השכלה ושכר. כל המסביב פה יותר קל.

"לא יצא לי עדיין לחשוב על 'מה אם', אבל כנראה שהייתי נשארת בקיבוץ, עובדת, אולי מתישהו יוצאת משם לראות עולם, ובטח מתחתנת עם איזה ישראלי".

לא רק סיפורי אהבה צמחו בין בנות קיבוץ למתנדבים. היו גם הרבה סטוצים וסקס, כמו בכל קבוצת צעירים, ולפעמים המפגש בין אוכלוסייה מתבגרת לכמה בני עשרים פרועים הוליד מצבים קשים יותר. מבחינת שני (שם בדוי), מערכת היחסים הקצרה שניהלה עם מתנדב נצרבה כזיכרון כואב ומצלק. היא הייתה אז בת 15, הוא היה בן עשרים פלוס, וכיום היא סבורה שבגלל פער הגילים זו הייתה בעיקר טעות.

"לא באמת היינו בזוגיות. אני אהבתי לחשוב שהיינו בזוגיות, אבל לא באמת היינו", היא אומרת בכנות. "התאהבתי בו... אם הוא היה בגילי, זה היה יכול להיות אחלה רומן לכתוב עליו לילדים. אבל הוא היה שמוק, ואני הייתי צעירה סקרנית ונטולת הדרכה נשית בוגרת ואחראית, ועשיתי שטויות! גיליתי את המיניות ואת עצמי, והיה לי נורא משעמם בחברת הילדים בני גילי. המתנדבים היו משהו חדש ואחר וחתיכי כזה ומגניב, ואני הייתי בתחילת דרכי המינית. ואם הייתה הדרכה בוגרת בחיי, סביר להניח שלא הייתי נכנסת להרבה מהסיטואציות שהייתי בהן". 

איזו הדרכה נשית למשל הייתה חסרה לך?

"בקיבוץ לא היינו הרבה עם ההורים. במקרה שלי זה לצערי, יש אחרים שממש מודים על זה שהם לא היו בבית... אבל לא הייתה הדרכה. גם מי שהייתה אז מדריכת הנוער שלנו, כביכול, הייתה בחורה מבולבלת בעצמה". 

לדבריה, המפגש בין אוכלוסייה מבחוץ - כזו שלא חשה אחריות כלפי הקהילה המקומית - לבין צעירי הקיבוץ שגדלו "בתוך סביבה נטולת גבולות ברורים" היה "אדמה פורייה להרבה טראומות".

מבחינתך הוא היה טראומה?

"אני חושבת שהכנסתי את עצמי למקומות שלא היו לי הכלים להתמודד איתם בתוך קהילה שלא ידעה להכיל, להכווין ולהוביל את הגוף הצעיר שלה בצורות ראויות. בקיבוץ יש לך אפשרויות לפגוש אנשים בצורה חופשית יותר, אין פיקוח, אין אחריות. בלינה המשותפת ואחר כך במוסד החינוכי הייתה מעט מאוד 'עין טובה' עלינו. נערות בגילים האלה זקוקות להדרכה ולא להנמכה. אני הרגשתי שאני נדחית על ידי הסביבה הקיבוצית בגלל שאני סקרנית ונועזת, ולא היה אף מבוגר שיכול היה לבוא ולומר 'היי את, בואי ואני אראה לך איך כן, כי מה שיש לך בין הרגליים הוא יקר מפז'. כי יש איך, אפשר לחקור מיניות בגיל 16-15, אבל בצורה מפוקחת, בצורה מודרכת וראויה. ובמקום הזה, השוני בין המתנדבים לבין הגברים המקומיים היה שפשוט לא היה אכפת להם. הם באו לכמה חודשים, שנה והלכו. מה אכפת להם אם הם זיינו אחת, שתיים, חמש, וכמה מהן נפגעו ואם אחת מהן נכנסה להיריון. מה אכפת להם? זה לא שהגברים בקיבוץ היו כאלה מתחשבים, כן? אבל לפחות היה העניין של 'ההוא היה בכיתה עם אחות שלי, עם אח שלי'... משהו קהילתי".

כיום, כאם לשניים, היא משתדלת להתרחק ככל האפשר מהמודלים הקיבוציים שבהם גדלה. "אני רוצה להעניק לילדה שלי חוויה אחרת. החוויות הקשות האלה לימדו אותי מה לא, ועוד 20 שנה לקח לי להבין מה כן. החוויות האלה חספסו אותי, והייתי צריכה לעשות המון עבודה עצמית".

במהלך השנים שהקדישה לעבודה שכזו, פגשה גם את המתנדב ההוא: "באתי לבקר את החבורה שהייתה אצלנו בקיבוץ, ואמרתי לו שהוא אפס ולוזר". 

בסוף, גם הם היו צעירים.

"נכון, גם הם לא ידעו יותר מדי. אין בי כעס עליו. הכעס שלי הוא בעיקר על הקיבוץ, על חוסר ההדרכה שהפך לפוטנציאל לכאוס ובלגן". 

"אף פעם לא נאנסתי, אף פעם שום דבר לא נכפה עליי", היא מבהירה, "אבל נפגעתי. הכנסתי את עצמי למקומות לא ראויים ועברתי שם חוויות מחוספסות מדי לגילי. לנשים אחרות אולי לא היה המזל הזה. עם האופי שהיה לי אז, יכולתי להיכנס למקומות מסוכנים יותר".