אני מרגוט וולק, טועמת האוכל של היטלר

האוכל הוכן בקפדנות וחולק בשפע. קערות מלאות של שעועית ירוקה ברוטב חמאה, פלפלים מתוקים קלויים, אורז עם אפונה, אספרגוס טרי ושטרודל תפוחים לקינוח. בבוקר היה קפה אמיתי עם חלב, דייסת קוואקר, יוגורט ופירות אקזוטיים כמו בננות, אגסים וקיווי. לפחות מבחינת התפריט, המפקדה של היטלר בעיירה קראונסדורף בפרוסיה המזרחית הייתה מקום לא רע להעביר בו את תקופת המלחמה, בטח כששאר אזרחי הרייך נאלצו להסתפק בקפה מבלוטי עץ אלון, אבקת ביצים ולפת. אבל מרגוט וולק והנשים ששירתו איתה שם לא היו מסוגלות ליהנות מהאוכל שהוגש להן. הן ידעו כי כל ארוחה שלהן עלולה להיות גם האחרונה.

וולק, ילידת 1917, הייתה אחת מ־15 טועמות המזון של היטלר ב'מאורת הזאב' - המפקדה שממנה ניהלו המנהיג הנאצי והגנרלים שלו את הקרבות בחזית המזרחית. המשפחה שלה תיעבה את המשטר החדש. אביה סירב להצטרף למפלגה הנאצית וכילדה היא בחרה לשמור מרחק מ'ליגת הנערות הגרמניות' - תנועת הנוער הנשית המקבילה להיטלר יוגנד. עם פרוץ המלחמה היא עבדה כמזכירה. בעלה קארל גויס לוורמאכט אחרי שנת נישואים אחת והיא לא שמעה ממנו במשך שנתיים. וכך, ב־1941 נאלצה לעזוב את דירת הוריה בברלין שנחרבה בהפצצות של בעלות הברית, ועברה להתגורר עם הורי בעלה בכפר גרוס־פארץ' בפרוסיה המזרחית (היום בפולין) ששכן במרחק שלושה קילומטרים ממאורת הזאב.

קצת אחרי שהגיעה לגרוס־פארץ' בחר בה ראש העיר המקומי, עם 14 נשים נוספות, לשמש כטועמות המזון של היטלר. ראשי המשטר הנאצי חששו כי סוכנים של האויב יסתננו למקום וירעילו את מזונו של הפיהרר, והטועמות זכו בתפקיד המפוקפק שחייב אותן למות עבור מנהיג הרייך במקרה שסטריכנין יוחדר לקרטופלך שלו. כולן גויסו מתוקף של צו "שירות אזרחי", שלא איפשר להן לסרב.

מדי יום, לקראת מועד שלוש הארוחות שהוגשו להיטלר, היו הנשים עולות על אוטובוס שעבר בין הבתים והוביל אותן למפקדה. ב־11 הוגשה ארוחת הצהריים. הן אכלו על שולחן עץ גדול בחדר האוכל הצמוד למטבח, שהיה מרוחק כמה עשרות מטרים מבניין המפקדה הראשי. אנשי אס־אס חמושים השגיחו שיבלעו את כל מה שהוגש להן ויעכלו את המזון כנדרש. בתום הארוחה, הטועמות היו צריכות לחכות שעה. אם לא הופיעו אצלן סימפטומים גופניים חשודים, המזון הוכרז ראוי לשימוש והובל בקונטיינרים גדולים לחדר האוכל של המנהיג, ששכן במתחם מגודר ושמור בתוך הבסיס.

"אף פעם לא קיבלנו בשר כי נאמר לנו שהיטלר היה צמחוני", סיפרה וולק בראיון. זה קרה בדצמבר 2012. היא חגגה יום הולדת 95 ועיתונאי של ה'ברלינר צייטונג' ביקר אותה בדירתה. אחרי שנים שבהן לא שיתפה אף אחד במה שעבר עליה במלחמה, וולק שברה שתיקה וסיפרה על הג'וב המוזר, מסכן החיים שמילאה בשירותו של היטלר ותמורתו קיבלה — נוסף לתפריט הגורמה בעל הפוטנציאל הקטלני — גם 200 מארק לחודש. "זו הייתה התקופה הכי רעה בחיי", סיפרה. "האוכל היה טוב, ממש טוב, אבל לא יכולנו ליהנות ממנו כי ידענו שהוא עלול להרוג אותנו. אם מישהו היה באמת מרעיל את המזון לא הייתי כאן היום". שנתיים אחרי הראיון ההוא היא נפטרה.

בין הטועמות היו נאציות פנאטיות שהאמינו שזו זכות גדולה לבדוק את המזון של היטלר ואחרות ששנאו את המשטר ואת מה שעשה לגרמניה. הלחץ היומיומי בחדר האוכל גבה מחיר מהנשים האלה, שלרובן היו בעלים בחזית וילדים קטנים בבית. לעיתים קרובות הן סבלו מהקאות ותופעות גופניות אחרות שניתן לייחס להרעלה, אבל נגרמו בעיקר בגלל פחד מוות. בכל פעם שמי מהן הלכה לשירותים היא נזקקה לליווי של איש אס־אס. כל הפרה של הכללים — מנה שלא נאכלה עד הסוף, איחור בהשכמה או סתם הסתודדות חשודה במסדרון — הייתה עלולה לגרור עונש.

חלק מהנשים היו מייבבות כל זמן הארוחה. "יום אחרי יום, בשעה שבה חיכינו לראות אם האוכל היה מורעל, היינו מפחדות שאנחנו הולכות להקיא. והיינו בוכות כמו כלבים בכל פעם שהתברר ששרדנו עוד ארוחה", סיפרה וולק. "עכשיו סוף־סוף רציתי שכל העולם יידע שהיטלר היה איש מגעיל, חזיר".

כשוולק הגיעה לגרוס־פארץ' הסיטואציה המלחמתית התהפכה לרעתה של גרמניה. הצבא האדום הביס את הוורמאכט אחרי חודשים ארוכים של מערכה מדממת בסטלינגרד, החורף הרוסי גבה מאות קורבנות ביום ובעלות הברית ניצחו את הגייסות של הגנרל רומל בקרב אל־עלמיין. מדי יום הגיעו חדשות מדכדכות מהחזית. היטלר כבר לא סמך על המפקדים הבכירים שלו וניהל את המלחמה בעצמו ממאורת הזאב. הוא סבל מכאבי בטן ועצירות כרונית ומחרדה יומיומית (שאכן התממשה) שקצינים בצבא ינסו למרוד בו.

וולק וחברותיה לא זכו לפגוש את היטלר עצמו, אבל הצליחו לצפות בכלבת הזאב האהובה שלו, בלונדי, שרצה להנאתה בחצר. במסמכים שהתגלו אחרי המלחמה, אין שום אזכור של הפיהרר לטועמות המזון, אבל ברור שגורלן של 15 נשים צעירות לא ממש הטריד אותו בזמן שמיליוני יהודים נשלחו אל מותם וחיילים גרמנים נפלו כמו זבובים בשדות השלג של ברית־המועצות.

וולק ושאר הטועמות היו שם ברגע ההתנקשות הכושלת שביצע הקולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג בחייו של היטלר. בערב 20 ביולי 1944 הזמינו כמה חיילים נשים מקומיות להקרנה של סרט באוהל שהוקם במיוחד סמוך לבניין המפקדה הראשי במאורת הזאב. וולק הייתה ביניהן. "קול הפיצוץ הקפיץ אותנו מספסלי העץ שעליהם ישבנו", סיפרה, "ואז מישהו צעק 'היטלר נהרג'". אבל היטלר בסך הכל נפצע באורח קל, ופון שטאופנברג נתפס ונורה למוות. אחרי אותו הערב הוחמרו אמצעי הביטחון במחנה. הנשים לא הורשו לשוב לבתיהן והועברו לבניין נטוש של בית ספר שעמד בסמוך. בשלב זה, סוף המלחמה, כשהרוסים כבר היו קרובים, היטלר חילק את זמנו בין מאורת הזאב לבין הבונקר שלו בברלין והן נקראו לטעום את המזון שלו רק כשהפציע במפקדה. "גם כשהוא לא היה שם, הם שמרו עלינו כמו על חיות בכלוב", סיפרה וולק.

הזיכרונות של וולק וחברותיה מאשרות את הצמחונות של היטלר, שנחשבת לאחד המאפיינים האובססיביים — והתמוהים — ביותר באישיותו הפסיכופתית. יש עדויות לכך שעד 1937 או 1938 היטלר לא נמנע מבשר, אבל בשלב מסוים הפכה הצמחונות לסעיף רשמי בפרסונה הציבורית שלו. אלברט שפאר, האדריכל שהפך לשר החימוש הנאצי, סיפר כי היטלר השתמש לא פעם בשפה גרפית כדי לתאר את הסבל של בעלי החיים תוך כדי השחיטה, ובזמן ארוחות ערב רשמיות היה מנסה לשכנע את הכפופים לו לוותר על בשר תוך שהוא משבח את נפלאות הסויה כחלבון חלופי. מדענים צרפתים שבדקו את שרידי גופתו של היטלר ב־2017 לא מצאו שום שאריות של בשר בין שיניו.

נראה שהבחירה של היטלר להתנזר מבשר נבעה מסיבות בריאותיות אבל ייצגה גם את אידיאל הטוהר הגופני הארי. היסטוריונים שנדרשו למניעים הפסיכולוגיים של הדיקטטור הנאצי טענו שהוויתור על בשר מן החי היה גם תגובה גופנית להתאבדותה של אחייניתו האהובה גלי ראובל. מה שבטוח, בזמן ששלח מיליוני בני אדם אל מותם, היטלר התמלא זעם בכל פעם שנתקל בתמונות שהראו בעלי חיים סובלים. הוא גם נהג ללגלג על אהובתו אווה בראון בגלל החיבה שלה למרק צבים.

"ידוע שהיטלר הוא צמחוני וגם נמנע מאלכוהול ומטבק", טענה כתבה ב'ניו יורק טיימס' ב־1937. "ארוחת הצהריים שלו כוללת בדרך כלל מרק, ביצים, ירקות ומים מינרליים, אף כי מדי פעם הוא מרשה לעצמו להפר את הדיאטה הזאת עם קוויאר". על פי עדות אחרת, המאכלים האהובים עליו היו ספגטי, תפוחי אדמה אפויים עם גבינת קוטג', דייסת קוואקר, ירקות מאודים ולפתן פירות.

פילוסופיית התזונה של היטלר רוכזה בחוברת שנשאה את השם Hitler's table talk, שמזכירו האישי מרטין בורמן ערך בעצמו. באחד הקטעים שם הפיהרר מצוטט כמי שאומר: "קשה לחזות איך ייראה העולם בעתיד, אבל יש דבר אחד שאני כן יכול לנבא: עולם העתיד יהיה צמחוני". באפריל 1942, חודשים ספורים אחרי ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי, כתב גבלס ביומנו: "חלק גדול מהשיחה בארוחת הערב הוקדש לנושא הצמחונות. היטלר מאמין יותר מאי פעם שאכילת בשר מזיקה לאנושות. כמובן שהוא יודע שבזמן מלחמה אנחנו לא יכולים לשנות לגמרי את כל מערכת המזון שלנו, אבל אחרי המלחמה הוא מתכון לעסוק בבעיה הזאת. אין ספק שהנימוקים שלו בעד צמחונות בהחלט משכנעים".

לצד כל אלה יש עדויות שטוענות שאפילו היטלר, הקנאי לרווחתן של חיות, הרשה לעצמו מדי פעם לרמות בדיאטה הקשוחה שגזר על עצמו. אליזה הס, אשתו של סגנו רודולף הס, טענה שראתה אותו נהנה מכופתאות ממולאות בכבד ושהוא גם לא נמנע מנקניקיות בוואריות או מסנדוויץ' מזדמן עם האם. וכשנתקף מצב רוח נוסטלגי, הוא היה זולל מנה אוסטרית של יונים ממולאות שהכיר מילדותו. עם זאת, היטלר היה מגיב בזעם וגוער בטבחים שלו אם גילה שהשתמשו בציר בשר להכנת רטבים, ומתלונן על כאבי בטן. בסוף ימיו הוא אכל רק מרק צח ופירה.

בספטמבר 2014 נתקלה הסופרת האיטלקייה רוזלה פוסטורינו בכתבה קצרה על מרגוט וולק. "הסיפור שלה הפך לאובססיה מבחינתי, ושאלתי את עצמי למה", היא מספרת השבוע בראיון טלפוני מדירתה ברומא. "וולק תיארה את מה שעבר עליה כסיוט. היא אמרה שהיטלר הוא האדם שהרס את חייה, ועם זה הדגישה שהאוכל היה טוב. חשבתי שזה ניגוד מרתק — סיוט מול עונג. הסיפור שלה שיקף דילמה מוסרית. היא לא הייתה נאצית, אבל עבדה בשירותו של היטלר, האיש הכי נורא בהיסטוריה האנושית, סיכנה את חייה עבורו. בתור שכזאת היא גם נושאת חלק באשמה וגם מהווה קורבן. הקונפליקט הזה מראה כמה קל להסכין עם רשע גם כשאתה לא ממש בוחר בו או תומך בו, וזו תובנה שנכונה לכל אדם, בכל תקופה".

אבל לא בדיוק הייתה לה אפשרות בחירה. היא למעשה הייתה אסירה של האס־אס.

"זה כמובן נכון, אבל מישהו יכול לטעון שאם היא הייתה גיבורה אמיתית היא הייתה מסרבת ומשלמת בחייה. לאורך ההיסטוריה היו אנשים שסיכנו את עצמם בעבור עיקרון מוסרי. ברור לי שאנחנו לא יכולים לדרוש מכל אדם להיות גיבור. פרימו לוי, הסופר האיטלקי־יהודי ששרד את אושוויץ, אמר שאיש לא יכול לדעת מראש מה הוא יעשה בסיטואציה קיצונית כזאת של סכנת מוות. ובכל זאת, כשהתחלתי לכתוב שאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה לו הייתי בנעליה. הבנתי שלעיתים חייבים להתפשר עם הרוע בשביל לשרוד".

פוסטורינו ניסתה לאתר את וולק, אפילו השיגה את כתובתה בברלין, רק כדי לגלות שכבר הלכה לעולמה. לקח זמן עד שהחליטה לכתוב רומן בדיוני שמבוסס על האירועים האמיתיים. "כשגיליתי שהיא מתה, חשבתי שלא אוכל לכתוב את הספר. מצאתי את עצמי בדילמה. אני לא גרמנייה, לא עברתי מלחמה, לא חייתי בדיקטטורה, אבל עם זאת הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה. אז קראתי הרבה על ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, על מלחמה בכלל, והתחלתי לדמיין שזו העבודה של סופר. החלטתי לתת לגיבורה את השם שאיתו נולדתי, רוזה".

הרומן של פוסטורינו, 'אל שולחנו של הזאב', יוצא עכשיו בעברית (הוצאת ידיעות ספרים, תרגום מאיטלקית: מונה גודאר). הסיטואציה הבסיסית שבמרכזו היא אמיתית ומתועדת, אבל פוסטורינו הוסיפה לה רכיבים עלילתיים שהעלתה בדמיונה. יחד עם תיאור שגרת האכילה היומיומית, הרומן עוסק בפירוט ביחסים בין הנשים, כולל מריבות קטנוניות בסגנון 'האח הגדול' ודיבורים על איפור ושמלות וגברים. "גם בגיהינום הכי נורא אנשים מפתחים שגרה כלשהי. אלה נשים צעירות ונורמליות שצריכות חברות, אהבה ותשומת לב", אומרת המחברת.

וכחלק מהצורך באהבה ותשומת לב, פוסטורינו המציאה לגיבורה שלה רומן עם קצין האס־אס שמלווה את הנשים, דואג שיבלעו עד הביס האחרון ומעניש אותן כאשר הן מקיאות בניגוד להנחיות. לפי המחברת, סיפור האהבה בין רוזה לקצין, אלברט זיגלר, הוא גם אמצעי להעמיק את הזוועה וגם דרך להעניש את עצמה על התפקיד שהיא ממלאת בשירותו של היטלר, בעוד בעלה נעדר בחזית. פוסטורינו מעניקה ליחסים ביניהם איכות ארוטית רבת־עוצמה, אפילו מסדרת לרוזה התקף קנאה בזמן שזיגלר מודיע לה שהוא נוסע לבוואריה כדי לבלות חופשה עם אשתו והילדים.

הגיבורה שלך מתאהבת בקצין הנאצי, לא חששת מהתגובה של הקוראים לרומן ביניהם?

"החיים הם דבר מורכב ויחסים כאלה הם גם סוג של מרד, של המאבק לשרוד. כשהיא עושה איתו אהבה היא גם הופכת לאישה, והוא הופך לגבר. שניהם נעשים אנושיים בתוך הגיהינום שבו הם נמצאים. וזה חשוב שנזכור שהם אנושיים. חשוב שנדע שבני אדם הם אלה שאחראים לזוועות הכי נוראות. רוזה יודעת שהיא בוגדת בכל מה שיקר לה — בבעלה, בחברות שלה, בזיכרון של אביה האנטי־נאצי, אבל עבורה זו גם דרך לשרוד בתוך הגיהינום".

במציאות, למרגוט וולק לא היה שום סיפור אהבה במאורת הזאב. למעשה, היא נאנסה באכזריות על ידי אחד מקציני האס־אס שפיקד על קבוצת הטועמות. באחד הלילות הוא הציב סולם ליד קיר החדר שבו ישנה, נכנס דרך החלון ותקף אותה. וולק לא הוציאה מילה כל זמן האירוע. "החזיר הדוחה הזה, מעולם לא הרגשתי כל כך חסרת אונים", סיפרה. "למחרת בבוקר ראיתי שהסולם עדיין נמצא שם, נשען על הקיר סמוך לחלון שלי".

בנובמבר 1944, כשהצבא האדום התקדם למרחק של קילומטרים בודדים ממאורת הזאב, לקח קצין אס־אס את וולק הצידה, הורה לה לארוז כמה בגדים והעלה אותה על רכבת לברלין שפינתה מהמפקדה את קציני הוורמאכט הבכירים. המסע חזרה הביתה נמשך כמעט שלושה ימים ומכיוון שלא היה לה כרטיס, היא העבירה אותו בקרון משא. אחרי המלחמה פגשה וולק שוב את הקצין ושמעה ממנו שכל 14 הטועמות האחרות חוסלו במהלך הקרבות עם החיילים הרוסים.

גם בברלין, כשהתבוסה של גרמניה הנאצית כבר הייתה עניין ודאי, נאלצה להסתתר. באופן רשמי היא נחשבה לעריקה מהחזית, והיטלר הוציא הוראה אישית לירות למוות בכל עריק. גם עם השחרור לא השתפר מצבה, לאחר שהכובשים הרוסים קיבלו רשות לפרוק את המתח שהצטבר אצלם בחודשים הארוכים של הלחימה. "החיילים הרוסים לקחו אותי לדירה ריקה של רופא ואנסו אותי שם יום־יום, במשך 14 ימים", סיפרה. כתוצאה ממעשי האונס האלה היא סבלה פציעות כל כך קשות, שלא הייתה יכולה להיכנס להיריון. "הייתי נואשת כל כך בשבועיים האלה, לא רציתי לחיות יותר".

ב־1946 התאחדה מחדש עם בעלה קארל, שחזר מהמלחמה כשהוא מרוסק וסובל ממה שהיום מן הסתם היה מאובחן כתסמונת פוסט־טראומטית. החזרה שלו עוררה בה מחדש את הרצון לחיות והיא טיפלה בו במסירות עד שהחלים. בני הזוג חיו יחד עד מותו, בתחילת שנות ה־80.

סיפורה של וולק יככב בקרוב בסרט שמבוסס על הרומן של פוסטורינו. תביים אותו כריסטינה קומנצ'יני ('אל תספרי') והליהוק יושלם בתוך כמה שבועות. "זו הפקה איטלקית עם שחקנים בינלאומיים שידברו אנגלית", אומרת פוסטורינו. "ממש עכשיו כריסטינה נמצאת באתר של מאורת הזאב בפולין, מנסה להרגיש את האנרגיה של המקום. חשוב לי מאוד שהסרט יעשה צדק עם המורשת של מרגוט וולק".

חלק חשוב במורשת הזאת הוא ההיאחזות בחיים בכל תנאי. גם בימיה האחרונים וולק לא עשתה רושם של אישה מרירה. היא אהבה להתלבש, הקפידה לענוד תכשיטים ומעולם לא יצאה מהבית בלי איפור. עד לאותו ראיון ביום הולדתה ה־95 היא לא דיברה עם איש על מה שעבר עליה במלחמה, אם כי הארוחות במאורת הזאב המשיכו לחזור אליה בחלומות. "לא איבדתי את חוש ההומור שלי, למרות שהוא הפך ליותר סרקסטי עם השנים", סיפרה. "גיליתי שהדרך הכי טובה לשרוד היא לא לקחת שום דבר ביותר מדי רצינות". ולא במפתיע, עברו שנים עד שהצליחה ליהנות שוב מאוכל.