"אבא אמר שעכשיו אני במשפחה של היטלר". סיפורה של ניצולת השואה מאום אל-פחם

לילה ג'בארין בת ה-77 היא לא תושבת שגרתית באום אל-פחם. על פניו היא לא עושה רושם חריג – כיסוי ראש, דוברת ערבית, אם לשישה וסבתא ל-36 – אלא שהסיפור האישי שלה הוא מהסוג שככל הנראה יכול להיכתב רק במציאות הייחודית והקוטבית של המדינה הייחודית והקוטבית לא פחות, ישראל; ולו מפני שהיא נולדה בכלל כהלן ברשצקי, להורים שהיו עובדי כפייה יהודים במחנה ריכוז נאצי במרכז אירופה, בשיאה של מלחמת העולם השנייה. 

לילה ג'בארין, ניצולת שואה תושבת אום אל פחם (צילום: עידו ארז)

קורותיה של משפחתה, ובעיקר אופן ההישרדות יוצא הדופן של הוריה ושלה, הביאו אותם למדינת ישראל שאך הוקמה. רצה הגורל וכנערה הכירה הלן את מחמד ג'בארין, פועל בניין בן 20 מאום אל-פחם שעבד ליד ביתם בתל אביב. היא התאהבה, וחרף ההתנגדות הצפויה של הוריה התחתנה איתו, עברה לעיר הולדתו, שינתה את שמה ולימים גם התאסלמה. 

מאז שנות ה-60 חיה ג'בארין באום אל-פחם, ולאורך רוב התקופה מיעטה לדבר עם סביבתה החדשה על הרקע שלה. בחברה שבה לא נהגו לדבר על השמדת היהודים או ללמוד על הפן הזה של מלחמת העולם השנייה, היא הצניעה מבחירה את היותה ניצולת שואה. עד גיל מאוחר גם ילדיה לא ידעו יותר מדי על הנסיבות של שנות חייה הראשונות ועל הסבל שחוו סבם וסבתם.

"אחוז גבוה מהחברה הערבית לא יודע מה זאת השואה", היא אומרת בריאיון ל-ynet. "כשהם מגלים, זה מפתיע אותם והם מתחילים לשאול שאלות. לא רק על מה שאני עברתי, אלא בכלל על היהודים. אני מרגישה שהם מכבדים אותי יותר. רק אחוז קטן בחברה הערבית מתעניין בשואה, ולדעתי הסיבה היא שלא מלמדים את זה בבתי ספר".  

עובדת היותה ניצולת שואה הפכה ממשית לפני כשמונה שנים. במפגש פנסיונרים באום אל-פחם הבחין נציג הביטוח הלאומי באישה שמסייעת לאחרים בתרגום מסמכים לעברית. הוא התעניין, וכשגילה במי מדובר סייע לה לפתוח בהליך הבירוקרטי להכרת המדינה בה כניצולת שואה.

חלק מסיפורה של משפחת ברשצקי עדיין לוט בערפל. כתבי ה"וושינגטון פוסט" שבדקו את תיק המשפחה ב"יד ושם", כחלק מתחקיר לכתבה לקראת יום השואה הבינלאומי שצוין בחודש שעבר, מצאו שהלן/לילה היא בתם של יהודייה ממוצא הונגרי ויהודי רוסי שנפגשו במחנה ריכוז באוסטריה או הונגריה. אמה עבדה במרפאת המחנה, והאחראי עליה היה רופא מקומי שלא היה נאצי. כשגילה שהאם בהיריון, הוא הצליח להוציא אותה מהמחנה, והיא התגוררה במרתף ביתו מהלידה ב-1943 ועד לסיום המלחמה.

"הייתי בת יותר משנתיים כשהרוסים הגיעו ויצאנו מהמרתף", היא מספרת. "כל הזמן הזה אמא שלי הייתה עוזרת בבית לאשתו. הייתי ילדה שהתחילה לדבר בגיל מוקדם, ואני זוכרת אותה אומרת שאם נצא מתוך המקלט, ימצאו אותנו ויהרגו אותנו. לא האמנו שנישאר בחיים. 

"אחרי המלחמה אמא לקחה אותי למחנה. שאלתי אותה על ערימות הבגדים והנעליים שהיו שם. היא סיפרה שאלו נעליים של האנשים שרצחו וזרקו אותם. היא לקחה אותי ביד למקום שבו שרפו את האנשים".

אף שלא חוותה את האירועים בעצמה, הדברים שלמדה על השמדת היהודים, בעיקר מסיפוריה של אמה, לא נותנים לה מנוח: "עד היום יש לילות שאני לא מצליחה להירדם בהם", היא אומרת. "אני רואה בעיני רוחי את התמונות של יהודים שמוכנסים לתאי גזים ונחנקים עד המוות. אני מקבלת תרופות בגלל זה".

זמן מה אחרי סיום המלחמה חזרה המשפחה לקרובים של האם ביוגוסלביה. לנמל חיפה הגיעה המשפחה, עם הלן בת ה-5, בשנת 1948, ומשם נלקחה למחנה הקליטה בעתלית. הנשים נשארו בו, והגברים נלקחו להקים את מושב קדרון, שאליו עברו בהמשך ובו התגוררו כמעט עשור. לקראת סוף שנות ה-50 עברה המשפחה לתל אביב.

את בעלה לעתיד הכירה כנערה - הוא היה דופק בדלת בית המשפחה ומבקש מים לחבריו הפועלים. משם זה המשיך לקפה שהציעה לו - ואחר כך להתאהבות. "ההורים שלי לא קיבלו את הקשר בהתחלה", היא מספרת. "אבא שלי היה אומר לי: 'את לא יודעת שהערבים והיטלר זה אותו דבר? עכשיו את במשפחה של היטלר'".

איך קיבלו אותך במשפחה של בעלך?

"לא הייתה שום ביקורת מהמשפחה או מהשכנים באום אל-פחם, אבל את בעלי עצרו שירותי הביטחון אחרי החתונה לשבוע כדי לברר למה הוא התחתן איתי. כיום אני מרגישה כאילו נולדתי באום אל-פחם. כולם מתייחסים אליי בכבוד. הבעיה היא בפוליטיקאים בכנסת, שמחלקים אותנו לאזרחים סוג א' ואזרחים סוג ב'. אנחנו יכולים לחיות יחד ובקשרים טובים. עובדה שהרבה יהודים מסתובבים באום אל-פחם".

בשנות נישואיה הראשונות נשארה ג'בארין יהודייה, לפחות מבחינה פורמלית, אלא שהדבר קלע את משפחתה לסיטואציה חריגה: הילדים שלה החלו לקבל צווי גיוס. באמצע שנות ה-70 היא התאסלמה, ובכך הצליחה למנוע את גיוסם לצה"ל.

איפה את מבחינה פוליטית?

"אני מצביעה לרשימה המשותפת. אם באמת רוצים שלום, צריך להחזיר את מה שנכבש ב-1967. טרור? יש גם יהודים טרוריסטים, כמו ברוך גולדשטיין וההוא ששרף את המשפחה בדומא".

עד מתי אבא שלך המשיך להתנגד לנישואים שלך?

"לקח לו זמן, אבל בסוף הוא קיבל את זה ואפילו היה מבקר אצלי. היו לי עוד שלושה אחים שהלכו לעולמם ואני לא בקשר עם הילדים שלהם, אבל עם אחותי שגרה בנתניה ועם בני משפחתה אני בקשר כל הזמן".