שתף קטע נבחר

זה היה כתוב בקמטים

דווקא פרופ' רות בן-ישראל, שכל השנים הטיפה לתלמידיה לעמוד על זכויותיהם, לא יכלה לעמוד על זכויותיה ולהמשיך לעבוד בכבוד גם בגיל המבוגר

 

פרופסור רות בן ישראל (צילום: יובל חן )
פרופ' רות בן ישראל(צילום: יובל חן )

פרופ' רות בן-ישראל שהלכה לעולמה השבוע נאבקה למען הקשישים בלהט נעורים שעמד בסתירה מוחלטת לגילה המתקדם. יצא לי לראיין אותה לא אחת בתחומי המשפט, האמנות, התנ"ך והפמיניזם שאיתם הייתה מזוהה, ומשום מה תמיד הגענו בסוף לזכויות האזרח המבוגר. היא הייתה הזקנה הכי צעירה שהכרתי, נציגה נאמנה לאוכלוסייה השקופה ביותר בישראל. כשתבעה את עלבונם, אי אפשר היה לעמוד בפניה.

 

 

מעטים בלבד היטיבו לתאר כמוה את המתח, ההשפלה וחוסר האונים שחווים מבוגרים פעילים בגיל פרישה, את הבעתה מול 30 שנות מדבר עתידיות שבמהלכן מצופה מהם לשבת בבית ולסרוג. בן-ישראל, שנחשבה לחוקרת ראשונה במעלה במשפט הישראלי והבינלאומי, נתנה דוגמה אישית והשיגה חוזה מיוחד מהאוניברסיטה שאיפשר לה להמשיך ולעבוד גם לאחר שפרשה.

 

באותה תקופה היא חתמה על המחקרים המשמעותיים ביותר, חיברה שלושה כרכים על הביטחון הסוציאלי והוציאה לאור יחד עם בעלה את הספר "מי מפחד מהגיל השלישי". אבל למרות שהייתה בשיאה המקצועי, חברותה במוסדות האקדמיים הופסקה, שכרה צנח פלאים, ולא הותר לה לשאת בתפקידים פורמליים. דווקא היא, שכל השנים הטיפה לתלמידיה לעמוד על זכויותיהם, לא יכלה לעמוד על זכויותיה ולהמשיך לעבוד בכבוד גם בגיל המבוגר.

 

כשנפתח בית קפה בסביבת המגורים שלה, והקשישים שפרנסו אותו בבוקר ובצהרים גורשו ממנו בחרפה בשעות הערב כי בעל המקום העדיף קליינטים צעירים, התברר לה לתדהמתה שהחוק אוסר להפלות אדם מטעמי צבע ולאום, אבל אין אזכור לאפליה על רקע גיל. כשמשכה בכמה חוטים בכדי להבין למה לא כללו את הקשישים בחוק, השיבו לה שהמשנה ליועץ המשפטי סבר שאין בזה צורך.

 

בן-ישראל טענה שאנשים מבוגרים שלומדים תחום חדש יכולים לתרום ולהפרות את עצמם ואת סביבתם לא פחות מצעירים, וקצפה על המדינה שלא מציעה כיווני השתלבות חדשים לקשישים. בעצמה הלכה בגיל 70 ללמוד ציור על מחשב. נכנסה לכיתה ומצאה תלמידים בגיל של הנכדים שלה שהסתכלו עליה כאילו טעתה בחדר.

 

ובגיל 78 הפכה לבלרינה. כלת פרס ישראל לחקר המשפט רקדה את נעוריה בעולם ששייך לצעירים, זקופה כגבעול וקלילה כפרפר עם הגוף שהתקצר, עם העור שקמט. והייתה זקנה וגאה ויפה כל כך דווקא בגילה המתקדם.

 

ישראל הפכה מזמן לחברה רב-גילית, אבל גם המשרדים המיועדים לא נערכו ברצינות למצב שבו אוכלוסיית הקשישים בדרך להכפיל ולשלש את עצמה. היחס לזקן הוא אדיש או מפלה, לרוב חסר סבלנות. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל: ביחסם של צוותים רפואיים שנמנעים מפנייה אל האיש המבוגר ומעדיפים לשוחח מעל ראשו עם קרוביו. בנציגי המוסדות שמדברים עם הזקן בטון סכריני מתנשא כאל ילד מפגר; בתפיסה המחפירה הרואה בזקן מטרד פג תוקף.

 

המודעות הגוברת למגזרים רחבים כמו נשים, ילדים וקבוצות אתניות פסחה על הקשישים. ההתעלמות מהם מגבירה אצלם את המצוקה, החרדה והבדידות. בן-ישראל נאבקה בטרגדיה הזו בחוצפה וביצירתיות, מתעקשת להמשיך לבעוט, לחיות וליהנות.

 

לפני זמן מה אמרה לי, פנים של אישה צעירה זה דבר יפה, אבל אי אפשר אף פעם לראות באמת מה עובר עליה. רק בקמטי הזקנה אפשר לקרוא את המהות והאישיות. אין ספק שפעילותה המרשימה, המרגשת, נחרטה בכל קמט וקמט שהרוויחה בעשר אצבעות.

 

  • שרי מקובר-בליקוב היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים