שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    השמאלנים שמנסים לחסל את בני גנץ

    תוך שיתוף פעולה לא מודע עם נתניהו, בוחרים דווקא אנשי מרכז-שמאל לתקוף את יו"ר כחול לבן על עמימותו ונחמדותו. יש משהו שהם לא מבינים

     

    בני גנץ (צילום: יאיר שגיא)
    מה רע בלהיות חביב? בני גנץ(צילום: יאיר שגיא)

    ג'יימס קארוויל, יועץ התקשורת האמריקני המפורסם שהוביל את ביל קלינטון לניצחונו ב-1992, נהג להתלונן על רפיונה של המפלגה הדמוקרטית. ב-2003 הוא פרסם ספר בשם: "נמאס לכם? מדריך כיצד להילחם בחזרה", ובדברי הפתיחה שאל: "מה ההבדל בין קניבלים לליברלים?". הוא גם השיב: "הקניבלים לא אוכלים את חבריהם".

     

     

    השמאל בישראל מתמחה באכילת חבריו. הקורבן התורן הוא יו"ר כחול לבן בני גנץ, שמוצג בעיני לא מעט חוקרים וכותבים מן המחנה הזה כבינוני ועמום מכדי לייצג את המחנה הנחרץ והבהיר של המרכז-שמאל. הנה שורת מחץ שנכתבה: "גנץ היה קצין בינוני, רמטכ"ל בינוני ואם יהיה ראש ממשלה, יהיה ראש ממשלה בינוני. עדות לבינוניותו היא העובדה שהוא לא מעורר שום רגש קיצוני".

     

    עיקר הכעס הוא על כך שאינו אומר דברים ברורים, אלא משפטים שמשתמעים גם לכאן וגם לכאן. למשל בהתייחסותו לתוכנית המאה של דונלד טראמפ: הוא תומך בתוכנית, אמר, אבל בתנאי שתהיה לגביה הסכמה בינלאומית.

     

    לפי המקטרגים, גנץ הוא בעצם בובה המופעלת בידי יועצי תקשורת. הוא שותק הרבה משום שבעצם אין לו מה לומר. את מי הוא מזכיר לנו? האם זה לא שאנס, הגנן רפה השכל מספרו של יז'י קושינסקי "להיות שם", שנקלע בנסיבות משונות לחברה הגבוהה? שתיקותיו הרבות של שאנס ותשובותיו הפשטניות והקצרות, שנלקחו מן הדימויים שלו כגנן, נתפשו כחוכמה מדינית והוא הפך למועמד לנשיאות בארה"ב. 

     

    בני גנץ לאחר ההרכזה על תוכנית המאה    (צילום: go-live)

    בני גנץ לאחר ההרכזה על תוכנית המאה    (צילום: go-live)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    את הקו הזה, של כמה אנשי שמאל, אימץ גם בנימין נתניהו בתעמולה שלו ("גנץ חמוד, אבל לא מנהיג"). הנה תו התקן לראשות הממשלה שלגביו מסכימים הטהרנים של השמאל והלא חמוד של הימין: נחרץ, בריון, קצין מצטיין. בשמאל-מרכז יש מי שעדיין מייחלים למצוא מועמד כמו אהוד ברק, שכבר בעת היותו סגן-אלוף ניבאו שיהיה רמטכ"ל וגם ראש ממשלה. מישהו מתגעגע?

     

    כך או אחרת, יש בעיה בניתוח הזה: גנץ זכה כיו"ר כחול לבן בשתי מערכות בחירות ביותר קולות מאשר נתניהו בראשות הליכוד. מה מבין הציבור של מחנה המרכז-שמאל שחלק מפרשניו לא מבין? האם ההסבר שניתן, שלפיו הם מוכנים לבחור בכל אחד בתנאי שהוא לא יהיה נתניהו, הוא הנכון?

     

    הכישרון הגדול ביותר של גנץ, שנתפש משום מה כחסרון בעיני המקטרגים, נעוץ ביכולתו שלא להרגיז אף אחד. נתניהו אמר בזמנו שהוא לא מכיר מטוס עם ארבעה טייסים בקוקפיט שלו. איגוד הטייסים הישראלי מיהר לתקן שדווקא יש מטוס כזה, אבל מה שבטוח הוא שאין קוקפיט עם ארבעה טייסים בעלי אגו שכזה.

     

    מישהו העלה על הדעת שיאיר לפיד יהיה מוכן לכהן כמספר 2 תחת פוליטיקאי כלשהו וגם לוותר על רוטציה? האם משה יעלון וגבי אשכנזי היו מוכנים לוותר לקצין אחר שהיה פקוד שלהם בעת שירותם בצבא? זה לא דבר מובן מאליו כאשר מכירים את ההקפדה של גנרלים לגבי הבכירות שלהם.

    נבחרת כחול לבן (צילום: AP)
    ניטטרל את קוקפיט מלא האגו(צילום: AP)

    המזג הנוח והיכולת של גנץ להכיל חילוקי דעות ולכלוא כעסים, היא שאפשרה לכחול לבן להציג באופן מוצהר את נבחרת ההנהגה הטובה ביותר של מפלגה במערכת הבחירות הנוכחית: גנץ ראש הממשלה, אשכנזי שר הביטחון, לפיד שר החוץ ויעלון שר החינוך. זאת, לעומת בעלי התפקידים האלה בממשלת נתניהו: נפתלי בנט - שר הביטחון, ישראל כץ - שר החוץ, ורפי פרץ - שר החינוך.

     

    לכן, זוהי הציפייה הראשונה של בוחרי המרכז-שמאל מהמנהיג שלהם: מישהו שיכול להרכיב ממשלה ולהתגבר על חילוקי הדעות שבין המפלגות השונות שישתתפו בקואליציה. למשל, לחבר בין אביגדור ליברמן, עמיר פרץ וניצן הורוביץ, אם יתאפשר להרכיב באמצעותם ממשלה.

     

    גם העובדה שגנץ לא אומר דבר ברור בתחום המדיני אינה מגרעת בעיני בוחריו. האמת היא שאין שום דבר ברור שאפשר להכריע לגביו כיום בתחום הזה. הציפייה של השמאל שישראל תגיע להסדר שלום באמצעות יציאה מן השטחים אינה ישימה במערך הפוליטי הנוכחי, כפי שאין אפשרות להגיע להסדר כזה בהסכמת הפלסטינים על פי תוכנית טראמפ.

     

    הדבר החשוב ביותר בעיני בוחרי כחול לבן הוא שממשלה בראשות גנץ תוכל להרגיע את המערכת הפוליטית לאחר עשור של טירוף מערכות, שיח פוליטי אלים ודה-לגיטימציה של גורמי האכיפה והמשפט בישראל. זהו עניין גורלי הן לבוחרי השמאל והן לתושבי המדינה כולה. ובשביל להשיג את זה צריך מועמד נחמד, לא החלטי ושלא מעצבן אף אחד, חוץ מכמה פרשני שמאל שנהנים לאכול את חבריהם.

     

    • ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים