אינתיפאדה יש רק אחת
דלות השפה העברית גורמת לנו להעניק את השם לכל רצף אירועים אלימים. אלא שלא מדובר בהתקוממות עממית רחבה, ואבו מאזן יודע את זה
כל אימת שנרשמים בסמיכות שניים-שלושה אירועים אלימים שבהם מעורבים פלסטינים, מתחרים ביניהם כלי התקשורת מי יהיה הראשון שישאל: "האם אנו על סף אינתיפאדה נוספת?". רק דלות המלים של שפתנו גורמת לכל רצף של מקרי אלימות אקראיים להיקרא "אינתיפאדה", ולכן הגיע הזמן להבהיר: אינתיפאדה הייתה בעבר רק אחת. היא פרצה בדצמבר 1987 ונעצרה עם חתימת הסכמי אוסלו בקיץ 1993.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אינתיפאדה, אם תרצו, הייתה התנערות או התקוממות עממית רחבת היקף שנגעה כמעט בכל בית בשטחים. היא הוציאה עשרות אלפי אנשים מכל שכבות הציבור הפלסטיני לרחובות שכם, חברון ועזה, כשהם נושאים אבנים ובקבוקי תבערה. היא חשפה מאות מבוקשים בג'נין ובטול כרם וייצרה "ליין" עצירים ואסירים קשוחים ברמאללה ובבית לחם.
היא התמקדה באלימות מאורגנת אך עממית. היא נתפסה כספונטנית אך הוכוונה על ידי מנהיגים אלמונים. היא נקראה "האינתיפאדה הלבנה" בשל ההימנעות של הפלסטינים לכלול בה מעשי טרור קשים מהסוג שראינו בשנים אחריה, ובשל כך צברה אהדה כלל עולמית. בהיסטוריה של "השטחים", אינתיפאדה הייתה רק אחת כפי שהיה רק מרד ערבי גדול אחד (1939-1936) והייתה רק נכבה אחת (1948), וכפי שהמהפכה צרפתית, להבדיל, הייתה אחת ויחידה.
משום כך מקומם גם כינויו של רצף אירועי הטרור הקשים בין 2000 ל-2005, שכללו מקרי התאבדות מזוויעים בקרב אוכלוסייה ישראלית אזרחית, כ"אינתיפאדת אל אקצא". כמה אוחזי קולמוס שהתלהבו מהשם אינתיפאדה הגדירו את מסכת הטרור המתמשכת ההיא בכינוי שהיה ברירת מחדל ופנה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.
את האהדה הבינלאומית שצברו הפלסטינים באינתיפאדה "הלבנה", הם איבדו לחלוטין במתקפות הטרור השחורות. לפיכך, מתן השם "אינתיפאדה" להורים שעודדו את בניהם ובנותיהם להתאבד באוטובוסים, בסופרמרקטים ובקניונים, או לרוצחים שפלים שחיסלו בדם קר זקנים, נשים וטף בסדר פסח, היה מחדל לשוני שהציב את קובעי סדר היום התקשורתי שלנו בדמותו של תינוק שרק למד לדבר וקורא לכל גבר בסביבתו "אבא". הגיע הזמן למצוא שם אחר לרצף מעשי הטרור שעלולים – חלילה – להגיע בימים אלה.
גם פיצול מסכי החדשות ופריסת כתבים רבים ככל שניתן במוקדים השונים מתקשים להסתיר עובדה בולטת אחת: אין עוד אינתיפאדות. בכל אירוע משברי שהיה לאחרונה - משבר המגנומטרים, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים או הריסות בתי המחבלים – הקפיד אבו מאזן לצעוק "צאו לרחובות", ונאלץ לשמוע את קריאותיו שבות כהד חוזר מחלל ריק.
הפלסטינים של הגדה המערבית כבר לא יוצאים כל כך מהר לרחובות. הם חסרי אנרגיה מכדי לבוא בהמוניהם להתקהלויות. הם בזים לאנשי הרשות הפלסטינית שנחשבת למושחתת ביותר. הם חסרי מוטיבציה כי הם מביטים באחיהם ברצועת עזה ומבינים לאן מוביל הטרור. הם פשוט מצביעים ברגליים.
אם אבו מאזן יתפטר זה יהיה רק בגלל הזובור שעושים לו הסרבנים הללו. בכל פעם שמתקבלת החלטה בחו"ל המביכה את הרשות הפלסטינית, יוצא אבו מאזן אל העיתונאים במוקטעה ומודיע שהוא עומד להפסיק את התיאום הביטחוני. אלא שמאז 1995, אז הוקם מנגנון התיאום הביטחוני הישראלי-פלסטיני, הופסקה פעולתו רק פעם אחת, בעקבות אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996, וגם אז זה נעשה ביוזמת ישראל. מאז, חרף כ-100 איומים של הרשות, הוא לא חדל לפעול ולו ליום אחד.
אבו מאזן ואנשיו יודעים היטב שצה"ל אמנם נמצא בגדה המערבית בעיקר כדי לאבטח את צירי התנועה ולהגן על ההתנחלויות, אבל יוצא שהוא מאבטח גם את הרשות הפלסטינית. כל קצין פלסטיני יודע שאלמלא התיאום הביטחוני, אבו מאזן היה נאלץ לנוס על נפשו במנהרות סתר כפי שנמלטה שארית אנשיו מעזה ביוני 2007 כשחמאס תפס את השלטון. לכן, אציע למחמוד עבאס הצעת זהב – הפסק לאיים. זה לא עושה רושם על ישראל.
- ד"ר אל"מ (מיל') משה אלעד הוא מרצה באקדמית גליל מערבי. היה מושל ג'נין ובית לחם וראש התיאום הביטחוני הראשון עם הפלסטינים בתקופת אוסלו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
