שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    נאום הצייצנים של ראובן ריבלין

    הנשיא דרש מבכירי צה"ל לא לחשוש "ממה יאמרו, מה יצייצו ומה יכתבו". יש לקוות ולהאמין שהוא לא כיוון בדבריו לדרג הפוליטי

     

    הדברים שנשא הנשיא ריבלין בכנס    (צילום: אבי קנר, לע"מ)

    הדברים שנשא הנשיא ריבלין בכנס    (צילום: אבי קנר, לע"מ)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "התעלמו מהשפעת גורמים לא ענייניים", קרא בתחילת השבוע נשיא המדינה ראובן ריבלין בכנס שבו השתתפו בכירי הצבא ‑ תתי-אלופים ואלופים ‑ ובמהלכו הציג הרמטכ"ל אביב כוכבי את התוכנית הרב-שנתית (התר"ש) של צה"ל. "אני דורש מכם", אמר הנשיא, "בשם כל אזרחי ישראל, להשיט את ספינת הביטחון בתבונה", ואף המליץ להם לעשות זאת "ללא חשש ממה יאמרו, מה יצייצו ומה יכתבו". אין מה לומר, דברים כדורבנות שהמשמעות שלהם היא שבעידן הכאוס שנפל עלינו במסגרת שלוש מערכות הבחירות והלקונה התפקודית של מוסדות הממשל, היא שהצבא הוא המבוגר האחראי.

     

     

    מה שלא לגמרי ברור הוא למי בדיוק התכוון הנשיא כשהתייחס למצייצים, לכותבים ולאומרים, ויש לקוות ולהאמין שלא כיוון לדרג הפוליטי. "השליטה הפוליטית בצבא היא מעוגניו של המשטר הדמוקרטי", כותב פרופ' יגיל לוי במאמר מעולה המנתח את השפעת הגורמים החוץ-ממסדיים על הצבא. "עיקרון זה אומץ אל תוך הדמוקרטיה הישראלית עם התגבשותו הפוליטית של היישוב (...) ומאז ועד עתה השתרש בתרבות הפוליטית הישראלית העיקרון שהכוחות המזוינים כפופים למרוּת פוליטית. עיקרון זה התממש בעיצוב הסדרים מוסדיים שהקטינו את הפוטנציאל לפעולת הצבא בניגוד להנחיית הדרג המדיני".

     

    יש לקוות ולהאמין שאכן כיוון הנשיא, ועל כך יש לברך על הדברים, נגד מגמות מיליטנטיות שמלוות אותנו כבר שנים, ומתכנסות לסלוגן המקומם "תנו לצה"ל לנצח"; קריאה שמאחוריה מסתתרת הדרישה לאפשר לצה"ל לממש אג'נדה פוליטית מסוימת שמשרתת אינטרסים צרים. כזו שבאה לידי ביטוי לאחרונה בדרישות המופרכות לכבוש את עזה, כאילו לא עשינו את זה כבר, כאילו לא שילמנו אנחנו והצד השני מחיר דמים מיותר.

     

    או בהצהרות, מופרכות לא פחות, לספח שטחים עוד קודם שהורכבה ממשלה חדשה, עוד קודם שתוכנית המאה יצאה לדרך (אם בכלל). מגמות שמחייבות את הצבא, כגוף מקצועי, להבהיר היטב את משמעותן ומה נגזר מאותן משמעויות.

    ראובן ריבלין בבודנסטאג הגרמני לציון יום השואה הבינלאומי ו-75 שנה לשחרור אושוויץ (צילום: עמוס בן גרשום, לע
    הנשיא ראובן ריבלין (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

    אז נכון שהממשק בין הדרג הצבאי לפוליטי מוכתם בלא מעט שטחים אפורים, שלא לומר שטחים מתים, שאליהם גם התייחס הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט, במסמך שניסח באוגוסט 2015, ובהחלטה יוצאת דופן גם פרסם ברבים. מסמך שבו הוא קרא לשיח בין שני הממסדים, הפוליטי והצבאי, קודם למתן ההוראות, והציע לקיים דיון מוסדר שבו הדרג המדיני יציג את המטרות, והצבא יבהיר את יכולותיו ויפרט את האילוצים ואת המחיר הנדרש. לא רק תקציבי אלא גם מחיר הדמים.

     

    שיח שיחסוך, ואם לא יחסוך אז ימזער, את ריטואל ועדות החקירה או הבדיקה שצצו אחרי כל עימות בעשורים האחרונים. דוחות, שכולם כאחד, לימדו על הפער הענק בין המטרה שהדרג המדיני הגדיר (או עירפל) וציפה לה, לבין מה שהבין הצבא וחמור מכך - מימש בפועל.

     

    במילים אחרות, טוב שריבלין אמר מה שאמר, רק מה שחשוב הוא שהדברים לא יובילו לטשטוש חלוקת הסמכויות והאחריות. הכלל שהדרג המדיני, בניגוד לצבא, לעולם שוקל שיקולים אינטרסנטיים ולא ענייניים ‑ איננו בהכרח נכון. די להזכיר כאן, במשפט וחצי, את ההתנגדות הגורפת שהוביל הצבא לפיתוח מערכות כמו החץ או כיפת ברזל ואת מידת ההססנות, שלא לומר החשדנות, שהפגין נוכח ההחלטה שקיבל מנחם בגין, ערב בחירות, לתקוף את הכור האטומי בעיראק, או זו שקיבל אהוד אולמרט - בטענה שהוא מחפש תמונת ניצחון חדשה אחרי כישלון מלחמת לבנון השנייה - להשמיד את הכור הנבנה בסוריה.

     

    וכך, גם אם יש בדבריו של הנשיא עדות אמיתית וכואבת למצבנו, צריך להבטיח שאין בהם זליגה לתוך שדה מוקשים, פתח לטשטוש הגבולות שהוא כשלעצמו מסוכן לדמוקרטיה. כל דמוקרטיה, בוודאי הישראלית, שבה עוצמת הצבא ומידת הלגיטימציה שהוא זוכה לה בציבור הרחב מעניקות לו זכויות יתר בחברה הישראלית.

     

    • אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים