קובי פרץ: "השופטת נטפלה אליי אישית. אמרו עליה שהיא תמיד שנאה מזרחים"

איפשהו בשנת 2003, בתקופת ההצלחה של 'בלבלי אותו', גרתי בשכירות בנווה סביון והגיטריסט שלי הביא איזה מישהי שאמרה שהיא ממש רוצה לראות אותי. היא הגיעה אליי הביתה ועשתה הכל כדי שאשכב איתה. כשלא הלך, היא הלכה להגיש תלונה במשטרה נגדי. המזל שלי היה שהנגן היה בבית וגם הייתה שותפה אז שגרה איתי - והם העידו שביקשתי ממנה לצאת מהבית ואפילו משכתי אותה לצאת. כמובן שהתלונה נגמרה בלי כלום והכל התהפך עליה. מאז אותו מקרה, אני לא הולך לבד בחיים להופעות. זה יכול להיות אמרגן, חבר, העיקר שיהיה מישהו שיראה. לא לוקח סיכונים. יום אחד אני מופיע באילת ומישהי באה אליי לחדר במלון עם אלכוהול ועוגה ואיך שראיתי אותה דפקתי טריקה לדלת ואמרתי, 'לפה לא נכנסים'. כי ידעתי לאן זה הולך להגיע. 

אחרי 'בלבלי אותו', נכנסתי לפחדים שאי־אפשר יהיה לשחזר את זה. אבל יצא שבכל אלבום היו כמה שירים טובים שהצליחו. בשנת 2008 הגעתי להיכל התרבות בת"א. זה היה בשבילי לכבוש את מעוז האליטות של התרבות הישראלית. לא חשבתי שבכלל אגיע לשם, אבל מי שעזר לי ליישם את זה היה ליאור זהרי, שהיום עושה עם עומר אדם את מה שהוא עשה איתי. הוא אמר לי, 'אני פותח לך את היכל התרבות'. עשינו יום אחרי יום והכל היה סולד־אאוט, כאילו פתחתי את הפלאקה. ליאור האמין במשהו שאני פחות האמנתי בו. אפילו יוחאי (יעיש), האמרגן שלי לשעבר, שלימים יצא עליי כעד מדינה, לא האמין בו. ב־2009 פתחנו שבע קיסריות והכל היה סולד־אאוט. 

וזה לא כמו שעושים היום, נגיד פותחים היכל מנורה מבטחים, מוכרים את הרוב לוועדים ועוד לא עוברות 24 שעות ומפרסמים “סולד־אאוט”. אנחנו מכירים את זה. איתי זה לא היה ככה. פעם ליאור לא היה מחובר ומקושר לוועדים כמו היום. עומר אדם, כשהופעתי בקיסריה, הגיע עם אמא שלו והם ממש ביקשו ממני שאזמין אותו להופיע. לא היה לי מושג מי זה ופירגנתי לו, אבל ביקשתי שיחלק את הגלויות שלי בקהל. הוא עשה את זה. העליתי אותו לבמה בקיסריה וגם באילת בחוף הדקל.

היה דיבור על דואט ביניכם.

פניתי לליאור כשהשתחררתי מהכלא ואמרתי, 'תבדוק אם עומר רוצה לעשות שיר'. עד היום לא הייתה תשובה. 

במהלך כל השנים של ההצלחה הגדולה הרווחתי מיליונים, התפרנסתי יפה, עבדתי קשה מאוד. יום אחד לפני 11 שנה יוחאי בא אליי ומספר לי שמס הכנסה רוצים את כל הספרים שלו. אמרתי לו, "נו אז מה הבעיה, תביא להם". הוא אומר לי, "אני לא יכול". בדיעבד הבנתי שהוא תמיד התחמק, סיפר שהם נגנבו. כל פעם היה ממציא משהו אחר. ב־2010 נפתחה נגדו חקירה על ידי מס הכנסה, כמה ימים אחרי הופעה בהיכל נוקיה. יום אחד דופקים בשבע בבוקר בדלת שלי, בחולון, מבקשים שאבוא לחקירה במס הכנסה, בירושלים. הביאו גם את הלהקה ואת יוחאי. כל זה בזמן שליאור זהרי אומר לי, "קובי, בקיץ אנחנו פותחים את בלומפילד". זה היה הזוי לגמרי. ניסו להביא אותי למצב שאני אהיה עד מדינה נגד האמרגן שלי. 

אני יושב מול חוקרי מס הכנסה ומע"מ. אומרים לך, "טוב הנגנים כבר פתחו עליך הכל וגם האמרגן". אני אומר להם, "אני שמח מאוד שפתחו אבל על מה יש? אני בדיוק כמו הנגנים, מוציא חשבונית על כל הופעה. מקבל צ'ק ושם זה נגמר. אני לא אשקר נגדו". אפילו יוחאי, בשנתיים הראשונות בבית המשפט, אמר, "קובי לא אשם, אני זה שאשם". בסוף הוא יצא שלוש פעמים עד מדינה. דחקו אותו לקיר, עשו לו עיקולים ובסוף עשה את מה שהוא עשה ואת כל מה שאמר על עצמו כביכול, אחרי שנתיים העביר אליי. 

התחלתי לאבד אמון בכל אדם כמעט. יצאו נגדי גם היחצנית וגם המאבטח, שהיה איש אמונו של יוחאי. אז גם נזכרתי שבשנים שאני והוא היינו יחד הוא היה מאוים על ידי אנשים שהיו מסוכסכים איתו ופתח חזיתות, מה שהשליך עליי. במשך חודש היו עושים לי כל יום פנצ'רים בג'יפ שליד הדירה בחולון. בבוקר הייתי מחליף צמיגים ואחרי שעתיים עושים לי פנצ'ר. כשבאתי לבקר את ההורים שלי בכפר שלם זרקו רימון ליד הבית. עד היום לא יודעים מי זה היה, כנראה טעות בזיהוי. ב־2012 יוחאי טען ששרפתי לו את הדלת, מה שכמובן לא היה ולא נברא, ואז נחקרתי במשטרה ולא עמדתי על זה לדין.

עוד לפני שכל הפרשה התחילה, קיבלתי ממס הכנסה דרישה לכיסוי חוב של 400 אלף שקל. באתי עם זה לרואה חשבון, שאמר לי, "קובי אל תשלם עד שאני לא אומר לך, זה לא הגיוני". הלך ובדק את זה איתם ואמר לי לא לשלם, שהחוב הרבה פחות. מן הון להון הם התעקשו שזה מה שמגיע להם וזה תפח ל־600 אלף שקל. אמרתי לרואה חשבון, "בוא ניפגש עם האנשים של מס הכנסה". מגיעים שניים ואומרים לי, "הצענו לכם לשלם 400 אלף שקל, לא רציתם. עכשיו אנחנו רוצים 600 אלף". חשבתי שיש מצלמה נסתרת ועושים לי תרגיל. אמרתי, "מה אתם עובדים עליי? לא הבנתי". אמרו לי, "אתה תשלם 600 אלף". אמרתי להם, אני מרגיש כאילו אני יושב מול משפחת פשע, לא עובדי ציבור. אמרו, "תקרא לזה איך שאתה רוצה". קמתי משם עצבני וכועס. 

הייתי בהלם. אמרתי, פרינציפ אני לא משלם. בוא נלך עד הסוף, חשבתי שבסוף נגיע לפשרה. בינתיים בזמן הזה התחילה החקירה הגדולה. התייעצתי עם חבר שלי שאמר לי, "אני אשלם עליך. הם רשעים, אל תצא איתם ראש". הסכמתי לשלם, ובסופו של דבר עשינו הסכם עם מס הכנסה. כמה ימים אחרי, הם ביטלו. למה? לא רצו להגיד. ואז התברר שבזמן שאני ומס הכנסה עשינו הסכם, הם ניהלו עם יוחאי משא ומתן במקביל להיות עד מדינה נגדי. 

הסדר הטיעון שהוצע לי בפרשת המסים כלל קנס פלוס מאסר או עבודות שירות. היה פה סיכון מסוים מבחינתי להיכנס לכלא ולכן לא רציתי את ההסכם. אמרתי לעצמי, אנשים עם עבירות פי 100 לא קיבלו את מה שקיבלתי, הרי אני פה שעיר לעזאזל. אז דחיתי את ההסדר ואמרתי, אני הולך עם זה עד הסוף. יצא ששילמתי בשביל כולם. בוא תראה כמה זמרים היו לפניי, וכולם הגיעו למקסימום של עבודות שירות. 

השופטת לימור מרגולין לקחה אותי אישית. יש מישהו שאני מכיר שדיבר איתה ושמע אותה אומרת, "אני, את קובי פרץ ארשיע בכל מחיר".

מה האינטרס שלה דווקא נגדך?

יום אחרי ההרשעה עולה ברדיו אחד המורים שלה בתיכון והוא אמר עליה, "מאז ומתמיד היא שנאה מזרחים. אני כמורה שלה בתיכון תמיד זכרתי אותה לרעה". את האמת? מתחילת המשפט אמרתי לה, אני מפה לא יוצא בלי זיכוי ופיצוי על כל עוגמת הנפש שנעשתה לי. היא ענתה, "אתה לא קובע פה כלום, רק אני אחליט מה יהיה".

גם משה פרץ ואייל גולן מזרחים.

אבל הם לא נפלו אצל אותה שופטת. הייתי חוצפן אליה. כמעט בכל דיון אמרתי לה, "חד־משמעית אני אצא עם פיצוי וזיכוי", והיא ראתה את זה כחוצפה. אמרה לי פעמיים במהלך המשפט שאם לא אירגע היא תחיל עליי הוצאות בית משפט. היא הייתה נגדי ואמרו את זה גם עורכי הדין, "קובי, כל ראיה שאנחנו מביאים היא פוסלת על הסף. היא רוצה להרשיע אותך". בסוף זה מה שקרה. היא עשתה איתי מהתחלת המשפט עד הסוף עוול אחד גדול. יש לי חברים שופטים שאומרים אותו דבר.

אין לי תשובה לשאלה מה ההבדל ביני לבין בר רפאלי, אולי אתה תגיד לי. למה אני כן? אם אני ואתה עושים אותה עבירה אנחנו צריכים לקבל את אותו העונש? מן הסתם. גם לכל מי שאני שואל או אשאל, אין תשובה. אני יכול להעביר את העבירה על אמא שלי? הרי העבירה על בר, אז איך אמא שלה תיקח את זה? אין דבר כזה. ועזוב שגם בחיים לא הייתי עושה את זה, חס וחלילה, אם זה היה קורה לי. אני יכול להגיד שמתחם הענישה של כל אחד ואחד שונה. אבל בשורה התחתונה אני לא מאחל לה ולא לאמא שלה להיות יום אחד בכלא. מי שצריך להיכנס לכלא זה רק אדם שמסוכן לציבור. גם מסי הגדול שילם קנס בסוף. באגף איתי היו ילדים צעירים. כאלה אנשים יוצאים יותר עבריינים מאשר נכנסים. 

נכנסתי באוקטובר 2017, ובדיעבד זה הדבר הכי טוב שלמדתי בחיים. שם למדתי להכיר מי החברים שלי, משהו שלא למדתי בכל מהלך חיי. למדתי מה זו נאמנות, מה זו כנות. היום שבו נכנסתי לכלא היה המכה הכי גדולה שקיבלתי בחיים. חמישה ימים אפילו לא הלכתי לשירותים מרוב הטראומה, הסתגרתי בחדר. נשברתי. יום אחד מספיק כדי להבין כמה זה קשה. 

קיבלתי את החדר של אולמרט, יחד עם הרב מצגר, לשעבר הרב הראשי, והרב אהרון גוטסדינר ובירכתי כל יום את אולמרט על זה שבנו לו אגף מיוחד. ראיתי איפה היו קצב ודרעי ונחרדתי. זוועת עולם. באה לשם יום אחד שופטת במפתיע וביקשה לסגור את האגף בגלל תת־תנאים.

זו מדינה בפני עצמה. היה שם מורה איתי באגף, אדם משכיל, פרופסור. יום אחד הוא יצא לחינוך, ללמד אסירים, וחזר בטראומה. שאלתי מה קרה והוא מספר שהוא ראה שסוהר לוקח אסיר ביד לאגף אחר, ממול בא שוטר עם אסיר חדש, והאסיר הוותיק מתחיל לדקור את החדש. הסוהר ברח. אני במכבסה ראיתי שני אסירים שרבו והאחראי, שהוא גם סוהר, עומד בצד במקום להפריד. אני ועוד שניים היינו צריכים להתערב. אז לקחו אותי ואת מי שביקש להפריד והורידו לנו את החולצות כדי לראות אם יש עליי סימנים של מכות וראו שאנחנו לא קשורים. זו תחושה של השפלה. אבל אין יותר השפלה מהיום הראשון שבו אומרים לך תוריד את המכנסיים, אולי אתה מחביא משהו בגוף, תישאר עם תחתונים.

אבל בעיקר הייתי שבור ומרוסק כל הזמן רק בגלל דבר אחד, הילדים שלי. האחרון בעולם שחשב שהוא ייכנס לכלא זה אני. הילדים לא ידעו בהתחלה שאני נכנס לשם, סיפרנו להם שאני בחו"ל. אחרי חודשיים יצאתי לאזכרת שנה לאבא שלי, חשבתי, מה אני אומר להם? נסעתי לבית העלמין, היה גשם, נשכבתי על הקבר שלו והתחלתי לבכות. נסעתי משם הביתה ואז שעה לפני שהייתי צריך לחזור לכיוון מעשיהו, לכלא, הילדים שלי תופסים אותי ברגל ואומרים לי, אבא למה אתה חייב לטוס חזרה. סיפרתי להם שאני עושה משהו גדול במיאמי. "אבא אל תלך, רוצים אותך". זה ריסק אותי לגמרי. במשך שלושה־ארבעה ימים אחרי, שוב לא יצאתי מהתא. ליאל, הגדול, הרגיש שמשהו לא בסדר, ואחרי שסיפרתי לילדים, שבוע לפני שהשתחררתי, הוא אמר לי: "אבא ידעתי, רק לא רציתי להגיד לך כי התביישתי ופחדתי". 

התברר שהוא הלך למסעדה בתקופה הזאת, ראה שהורידו משם את התמונה שלי ושאל את האנשים שם איפה התמונה. אמרו לו, “כשהוא ייצא מהכלא, נחזיר את התמונה”. יום אחד גם אמרו לו בבית הספר. 

היציאה לחופשי 15 ביולי 2018. היום הכי מאושר בחיי. היום שבו התחלתי להעריך את העגבנייה שאני אוכל ואת זה שאני מתקלח יחף, את הביצה הקשה שאני אוכל עם הקוטג', ומתענג עליה. אתה רואה פה עכשיו קרואסון שוקולד שמתייבש בצלחת - הייתי מוכן לשלם עליו בכלא 100 שקל. הסוהרים שם היו זורקים אוכל, רק לא להביא לאסירים. 

אני יוצא מהכלא, מחכה לי אשתי, נסעתי ישר לקבר רחל בירושלים כי במעשיהו הייתי מדליק כמעט כל יום נר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ורחל אמנו. הייתי עומד כל לילה בחלון ומתפלל. הרב מצגר והרב גוטסדינר חשבו שכבר השתגעתי. כל הזמן האמנתי שאני לא הולך לרצות את כל התקופה שנגזרה עליי, שנה וחצי. אמרתי, אני חייב לקבל מסר מרבי שמעון בר יוחאי. ביום של ההילולה של הרשב"י קיבלתי את החנינה מהנשיא ריבלין. 

כל הדרך באוטו, אחרי שיצאתי, אני מסתכל כאילו אני בא מכוכב לכת. הכל היה משונה ומוזר. נכנסתי הביתה, ישבתי על הרצפה, חיבקתי את הילדים ואני רק בוכה. אמרתי להם: "מבטיח לכם שאבא לא עוזב אתכם יותר לעולם".

הוצאתי מאז שהשתחררתי שבעה שירים. חלק הצליחו, חלק לא. אבל זה לא משנה. פחדתי שלא תהיה לי קריירה אחרי הכלא, שלא יקרה כלום, אבל מהיום שבו עזבתי את המנהל האחרון שלי, מאיר נחמני, התחלתי לעשות בשנה את מה שלא עשיתי איתו שבע שנים. הגשתי נגדו תביעה על שישה וחצי מיליון שקל, בטענה לכספים שלקח לי מהחברה. אני מאחל לעצמי מבחינת הקריירה, שכל מה שקורה איתי בשנה האחרונה יימשך. הניהול שלי הוא הכי טוב, של אשתי ענבל. בן משפחתי, עורך דין, עושה לי את החוזים. אני מופיע, עובד, וברוך השם כל קופה שפתחנו מאז שהשתחררתי, היה מלא. מופיע לוועדי עובדים, ביום העצמאות הקרוב יש לי חמש הופעות, בקודם גם היו חמש. מופיע גם בחו"ל. ב־27 בחודש יש לי הופעה גדולה במרכז הקונגרסים בחיפה, סגירת מעגל, כי שם הכרתי את ענבל כשהתחרתה במלכת היופי. 

מה עם להיטים גדולים?

'תודה לך מאמי' היה לא פחות מוצלח מ'כמה אהבה'. אני לא קונה צפיות ביוטיוב כמו אחרים. 90 אחוז מהאמנים המוכרים או פחות, קונים. אני מוציא עכשיו שיר חדש, 'אלף פרפרים', שכתבו שי אוחיון וארז אלגרבלי בעיבוד של יעקב למאי. 

עושים עליי סדרה של שישה פרקים ברשת שתעלה במאי הקרוב. אם היה משהו שהייתי רוצה לעשות, זה התוכנית 'בית ספר למוזיקה'. שופט שאין לו ילדים לא יכול לשפוט בתוכנית מוזיקה של ילדים, גם לא נועה קירל. אתה לא יודע מה זה עד שאין לך. התוכנית 'אייל גולן קורא לך' הייתה אמורה במקור להיות איתי, אבל לא יצאה בגלל כל הבלגן שהיה לי.

אגב אין תוכנית ריאליטי שלא מזמינים אותי אליה. הייתי שבוע לפני כניסה ל'האח הגדול VIP' תמורת סכום של מיליון שקל, בין אם אזכה או לא. מראש כבר אמרו לי שישאירו אותי שם עד הסוף. לקחתי כבר מזוודה ואז הבן שלי דניאל, בן שבע, רואה אותי איתה. הוא התחיל לבכות ואמר לי, "אבא אתה עוד פעם עוזב אותנו לחו"ל?" זרקתי את המזוודה, אמרתי לנחמני, תקשיב טוב, תתקשר לחבר'ה של ‘האח הגדול’ ותגיד להם שגם עשרה מיליון דולר אני לא בא. אל תשאל אותי בכלל. ל’הישרדות’ הציעו לי 850 אלף שקל. אין תוכנית שלא פנו אליי. לא רואה את עצמי כרגע בתוכניות האלה. אחרי מה שעברתי, אני לא יכול. גם לפני הופעות בחו"ל אני עושה חוזה שזה בתנאי שאשתי והילדים באים. הם עברו חתיכת טראומה. 

הפריצה הגדולה שלי הייתה עם ‘בלבלי אותו’. הייתי אחרי הופעה בצפון ויוחאי לקח אותי למועדון של מוזיקה תימנית. כל סוף שבוע היו נפגשים שם זמרים כמו מרגול, חיים משה, יואב יצחק, שימי תבורי, אבנר גדסי. באחד הערבים ניגן שם די־ג’יי בשם גלעד מסמי ויוחאי אמר לי תכיר, זה חבר שלי מראש־העין, שגם כותב. אומר לי גלעד, יש לי שיר שהצעתי לישי לוי ולאבי סינואני, בינתיים אף אחד לא חזר עם תשובה, זה נשמע להם קצת מצחיק. אמרתי אוקיי, תביא את הקלטת.

ירדנו לאוטו ואני שומע סקיצה עם זיוף אחד גדול, אבל הפזמון תופס אותי. אמרתי לגלעד, “שמע, הבית חרא לגמרי אבל הפזמון עושה את כל השיר”. שרתי אותו כבר בעל פה אחרי פעם אחת. בדיוק באותה תקופה סרנגה ומושיק עפיה הוציאו את ‘חלום מתוק’ ורון שובל את ‘מסובבת אותי’, וחשבתי שזה מתאים לז’אנר שהלך אז. 

אחרי ששי ראובני גמר את העיבוד הוא אמר לי, “השיר הזה יהפוך לך את החיים ואת המדינה”. וככה זה היה. גלגלצ בהתחלה זרקו את השיר, לא רצו לשמוע עליו, אבל דידי הררי, אליקו וירון אילן זיהו את הפוטנציאל. נהייתה היסטריה בשטח, אירועים, חתונות. השיר שבר שיאים בהורדות של רינגטונים. התחלתי גם להרוויח כסף טוב, מה שבילבל אותי בהתחלה. פתאום אני, שבא מכפר שלם, רואה לא מעט כסף. עשיתי שטויות, ביזבזתי המון על מכוניות, על בגדים, יושב עם חברים במסעדות ומשלם על כולם, בילויים במועדונים. בתקופה הזאת לא הצלחתי לחסוך. אבל למזלי היה לי את השכל לקחת משכנתה ולקנות דירה בחולון, שעד היום היא אצלי.

נולדתי בשנת 1975 בכפר שלם. אנחנו עשרה אחים - ארבע בנות, שישה בנים - ואני בן הזקונים. אמא שריתה הייתה עקרת בית, אבא עמרם ז"ל, היה זמר. בשם הבמה הוא נקרא פתי־ארמו, הדביקו לו פעם באחת ההופעות במרוקו. לא זכור לי שהיה קשה בבית, כי כבן זקונים קיבלתי יותר. למשל אני היחיד מכולם שעשו לו בר־מצווה באולם. היינו שלושה בחדר. כשאני רואה היום את הילדים שלי אני אומר, כמו שפעם גדלת, זה הכי נכון. האחים היו יחד והיינו צריכים לטוב ולרע להסתדר. יש לי שלושה בנים, ושניים מהם העברתי למיטת קומותיים בחדר אחד כדי שיהיה חיבור. ובדיוק אשתי ענבל אמרה לי אתמול, "בוא נעביר גם את ארי לאותו חדר, שיהיו שלושה". הוא בן שלוש וכרגע הוא איתנו בחדר, וראינו שהוא סוג של מתנתק מהאחים שלו.

כשהייתי קטן ראיתי מחזה מחריד שמלווה אותי עד היום ובגלל זה אני כל כך חרד ושומר על הילדים שלי. הייתה מספרה בשכונה, ומישהו שם אמר למישהו "מניאק". ואז הוא רדף אחריו עם מספריים או סכין, מאחורי המרכז המסחרי, ודקר אותו. ראיתי את אותו אדם מוטל על הרצפה ומלא דם, ועד היום אני לא יודע אם הוא חי או מת. ועל מה, על מילה, שטות. הייתי בן תשע או עשר. זו תמונה שנשארה אצלי בראש. בגלל זה היום לדעתי הפכתי לחרדתי. כל חצי שעה אני שולח הודעה לבן הגדול, ליאל, איפה הוא. 

בגיל תשע התחלתי לשיר בשכונה, היינו לוקחים פחים ומתופפים, ואני הייתי שר. בסביבות גיל עשר, זוהר ארגוב הופיע אצלנו במתנ"ס ואמרו לו שיש פה ילד שאוהב לשיר. הוא העלה אותי איתו לבמה ושם נתן לי לשיר פזמון של אחד השירים. הרגשתי כמו בחלום ואז אמרתי לעצמי, אני אהיה זמר או שחקן כדורגל. מאותה נקודה החברים שלי אמרו, אתה חייב לעשות משהו עם הקול שלך. לקח קצת זמן, משהו כמו שנתיים־שלוש, אבל שני חברים שלי אספו כסף, לקחו אותי לאולפן והקלטתי את השיר הראשון, משהו של אלי לוזון. הם שלחו במהלך הזמן את הקלטת לאמרגן בשם אבי מזרחי. אבי שמע אותי והחתים אותי על חוזה אצלו, בגיל 15. שנתיים אחרי זה כבר היה לי אלבום. 

לא סיימתי תיכון, פרשתי מכיתה י"א. עברתי כמה בתי ספר. שנה אחת בפנימייה, בכפר הנוער ניצנים. רציתי ללכת בכלל לקיבוץ, כי לאחד מהאחים שלי היו סוג של הורים מאמצים בקיבוץ אפיקים והוא גדל שם כמה שנים. תמיד כשבאתי לבקר אותו עם המשפחה, אמרתי לאמא שלי, יום אחד אני רוצה להיות כמו מישל, קיבוצניק. רציתי להיות כמוהו ולחלוב פרות. בגיל 13 אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת לפנימייה, אבל הייתי שם בדיוק שנה אחת כי היה לי קשה, הייתי קשור לאמא, בכיתי לא מעט. אמא הייתה באה לבקר פעם בשבוע, חוזרת, ושעה אחרי הייתי בורח הביתה מהגעגועים. 

למזלי היה לי אופי חזק. היינו קוטפים תפוזים בפרדס ויום אחד מישהי ירושלמית בשם מיכל הציעה לי לבוא לעשות איתה באנג. נרתעתי מזה כי הכרתי את זה מהאזור שבו גדלתי אז ברחתי משם. החבר'ה גם היו הולכים לעשן בפרדס וגם מזה ברחתי. תפסו אותי שם כעוף מוזר, שונה. אחרי הפנימייה עברתי עוד שלושה בתי ספר, לא ראיתי את עצמי שם וחיפשתי רק לשיר. באמצע כיתה י"א אמרתי להורים, אני הולך להיות זמר, נגמרו הלימודים. הם מאוד תמכו בקריירה שלי אבל התאכזבו. 

בצבא הייתי ממ"ם - "מאה מטר מאמא". עשיתי טירונות של מי שנפלטו מבית ספר בגיל מוקדם, מעין נערי מק"ם, שלושה חודשים בחוות השומר. לא רציתי להתגייס בהתחלה, אבל בדיעבד הצבא עשה לי טוב בחיים. בטירונות היה קשה מאוד. בכל רגע פנוי שהיה לי להתקשר לאמא שלי, הייתי עושה את זה ואומר, "אם אתם לא באים לקחת אותי, אני מתאבד". ואז היא הייתה מגיעה לדבר עם המפקדים, להביא לי אוכל, להרגיע אותי. שרדתי. אחרי הטירונות עברתי לתל השומר. ביקשתי שייתנו לי להופיע, אז עשו לי שבוע־שבוע. בהתחלה הייתי במטבח, ואחרי תקופה עברתי להיות אחראי על השק"ם. היה פצצה. הייתי חולה טוויסט וטורטית ובכל פעם שהייתה מגיעה המשאית עם הממתקים, הם היו מורידים את הקופסאות והייתי חוגג. שם חבילת טורטית לעצמי וכשהחיילים היו באים הייתי אומר להם, "נגמר". 

מגיל 16 עד גיל 21 הייתי זמר הבית במועדון שנקרא 'נאמבר וואן' בנתניה ובעוד מועדון בחיפה. אז כל הזמן הייתי על הדרך בין נתניה לחיפה, בעיקר בסופי שבוע. שם התחלתי לבנות את עצמי בהופעות, לרכוש לעצמי קהל מכל הארץ. התחילו גם להיות מעריצות. זה שלב שבו עשינו קצת חיים וקצת שטויות, כמו כל מתבגר שקיבל פרסום. הייתי מקבל המון מכתבים - "אני אוהבת אותך, אני רוצה להעביר איתך לילה", זרקו עליי תחתונים וחזיות. זה היה קורה לא מעט בהופעות. מצד אחד, זה כאילו כיף. זה הרים לי את האגו. מצד שני, כשאני חושב על זה היום, ואני עם משפחה וילדים, לא הייתי רוצה לחזור לימים האלה. אתה מרגיש בסופו של יום ריקנות. אין בזה כלום, אתה לא יודע אם רוצים אותך באמת או את הזמר שאתה. 

שב״ס: “טענותיו של האסיר לשעבר קובי פרץ אינן מוכרות לנו ואנו מופתעים שהוא בחר להציגן בדיעבד וללא ביסוס עובדתי. הנ״ל שובץ באגף בבית סוהר מעשיהו שבו לא נרשם עד היום שום מקרה של אלימות. לא נסגר בבית הסוהר מעשיהו אף אגף, וכן תפריטי המזון של האסירים והסוהרים שונים ומופרדים באופן קבוע. במהלך כל תקופת ריצוי עונשו, הנ״ל לא העלה אף אחת מהטענות שהוצגו בראיון בפני איש מסגל בית הסוהר מעשיהו, ולא ברור לנו למה הוא בוחר להעלות טענות אלה כעת”.

רשות המסים: “בשל חלוף הזמן וחילופים פרסונליים שהיו מאז, לא ניתן לברר את הטענות”.

הפקת ‘האח הגדול’: ״בעבר נעשתה פנייה ראשונית לקובי פרץ בדבר השתתפות אפשרית בעונת ה־PIV של האח הגדול. לצערנו, הסכום שביקש פרץ, כמיליון שקל, לא עלה בקנה אחד עם הסכומים המשולמים על ידי הפקת האח הגדול ולכן הפנייה נותרה ראשונית בלבד״.

שרית בירן, לשעבר הדוברת של קובי פרץ: “בשיא הפרשה זומנתי למתן עדות. לא נהניתי מכך. אני שמחה שהכל מאחוריו ומאחלת לו הצלחה בכל אשר יעשה”.

עו”ד אסף שרעף, המייצג את מאיר נחמני: “מרשי הגיש בעצמו תביעת ענק נגד קובי פרץ, המגובה במסמכים חשבונאיים, ולפיה קיבל פרץ מיליוני שקלים לחשבונו מהופעות שנסגרו על ידי מרשי מבלי ששולם חלקו של נחמני. מאיר היה זה שליווה את פרץ אחרי צאתו מבית הכלא ובנה את שמו בחזרה במאמצים רבים. כיום מתנהל פרץ בבחינת, ‘הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת’. אין לנו ספק שביהמ”ש יקבע כי על פרץ לשלם את מלוא התחייבויותיו לנחמני”.

השופטת בדימוס לימור מרגולין והאמרגן לשעבר יוחאי יעיש סירבו להגיב על הטענות.