שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    חוזרת לבית אבא

    לאורך יותר משלושים שנה הקולנוענית היהודיה לין סאקס ליוותה עם מצלמתה את אביה יזם הנדל"ן המהולל וההולל איירה סאקס סניור. מהתיעוד הקרוב הזה צמחה יצירתה החדשה, המשלבת בין זכרונות עבר, גילויים על אחים ואחיות שלא הכירה וחשבון נפש של בני המשפחה ושלה. בראיון לקראת הקרנת הסרט בניו יורק, היא מספרת על ההתלבטויות האישיות, הפחדים מחשיפה וחוזרת לדוקו שצילמה בישראל על רויטל אוחיון שנרצחה בפיגוע ב-2002

    לאורך יותר משלושה עשורים הקולנוענית לין סאקס מצלמת סרטים דוקומנטרים נסיוניים. יצירתה מקיפה נושאים מגוונים פוליטיים, חברתיים וגם אישיים שלקחו אותה למקומות שונים ברחבי ארצות הברית, וגם לבוסניה, וייטנאם, ואפילו ישראל. אולם לאורך אותה התקופה סאקס בת ה-59 המשיכה לעבוד על סרט אחד, קרוב מאוד ללבה, יצירה תיעודית אינטימית שעוסקת באביה איש הנדל"ן איירה סאקס סניור. אחרי הקרנת הבכורה של A Film About A Father Who בפסטיבל סלאמדנס המתקיים בפארק סיטי שביוטה במקביל לפסטיבל סאנדנס הנודע, מגיע הסרט למגרש של סאקס בניו יורק ויוקרן בסוף השבוע (שישי) בבית הקולנוע של מוזיאון ה-MoMA. "עכשיו כשאני עומדת בפני ההקרנות הראשונות בניו יורק, שזו הקהילה שלי, בכל הכנות, אני עדיין תוהה ביני לבין עצמי אם עשיתי טעות", אומרת סאקס בראיון לקראת האירוע.

     

    בסרטה החדש הבמאית מספקת לקהל נקודת מבט כמעט בלתי מתווכת מתוך התא המשפחתי הגרעיני שלה, שהתרחב ואז התפזר לכל עבר בעקבות ההרפתקאות המיניות של אביה. בניסיון לפצח את דמותו של מי שהיה ידוע כיזם יוצא דופן, חובב בילויים ונופש, וגם רודף שמלות, היא מפשפשת בתוך זכרונותיה שלה, וגם באלו של אמה, המאהבות, והילדים הרבים שהביא לעולם מנשים שונות (תשעה בסך הכל), בהם אחיה הבמאי הנודע איירה סאקס ("אהבה היא מוזרה", "פרנקי") והסופרת דיינה סאקס. בשילוב קטעי ארכיון ביתיים מתגבש לו דיוקן קולנועי מורכב על גבר מלא תאווה לחיים, שהיווה השראה לרבים סביבו, אך גם פגע בהם בו בעת. במבטה האוהב ומלא החמלה היא שוזרת כמה נקודות מבט של בני המשפחה הקרובים אליה, וגם אלו שגילתה על קיומם רק לאחרונה, ואוספת את רסיסי הזכרון במאמץ לגיבושה של דמות האב. הוא אמנם עדיין בין החיים, אך בגילו המתקדם סובל מבריאות רופפת וקשיים בדיבור, ומן הסתם גם בזכרון.

     

    דידי ()
    לין סאקס

     

    "ליוויתי את המסע של הסרט הזה לאורך כל חיי הבוגרים, כך שבסופו של דבר הייתי חייבת או להשלים אותו או לשכוח ממנו", מסבירה סאקס את המניעים שהותירו אותה מחויבת לפרויקט לאורך כל כך הרבה שנים, "אם אתה לא כותב יומן, או שירה או תיעוד כלשהו, אז אתה בעצם מקדם שיכחה מכוונת. רובנו עושים זאת היטב. או שאתה מדבר על משהו או שאתה מדחיק. הדרך הקלה יותר היא להתעלם. היו לי שתי אחיות שלא הכרתי עד לפני כמה שנים, אחת מהן הייתה מאוד מעורבת בחיי אבי. הסרט מאפשר להן מקום להתבטא בו ולהביע את עצמן. לכולנו יש חצאי אחים ואחים חורגים. המשפחה הגרעינית הופכת לעניין יותר ויותר נדיר בימינו שנסמך על ה-DNA. הסרט שלי אינו על DNA אבל מתחולל בחברה שסודות הוא דבר שיותר קשה לשמור עליו". כיום היא מספרת שאשת איש ואם לשתי בנות (מאיה ונעה) חקירת הרקע המשפחתי שלה רק מתעצם.

     

    הדינמיקה המשפחתית סביב אביך מאוד מורכבת ורוויית רגשות שונים מצד בני המשפחה, וגם מהצד האישי שלך.

    "אני עובדת על הסרט הזה על אבי במשך שלושים שנה. לא ידעתי בדיוק מה אני עושה, אבל ידעתי שיש לו נוכחות חזקה מאוד בחיי. זו הייתה נקודת ההתחלה, לנסות ולפענח את טביעת האצבע הזאת של ההורים שלנו, בין אם הכרנו אותם באמת או שלא, בין אם הם מעורערים או מורכבים, בין אם הם היו נוראים והתנתקת מהם בבגרותם, או אם היה להם השפעה חיובית על חייך. בשבועות האחרונים, אחרי השלמת הסרט, הגעתי למקום שבו הבנתי שהתבנית של התבוננות על חיי אנשים אחרים פותחת דלת פנימה לתוכם, ואני הרגשתי שאני צריך שהדלת תסתובב בכיווני כאילו כדי לאזן ולחוש איך זה מרגיש כשמתבוננים בך, גם כשאני בעצם מתבוננת בעצמי ובמשפחתי. זה מיוחד לקולנוע. כשאתה נושא מצלמה בציבור, כולם מסתכלים חזרה אליך".

     

    הסרט גם מתעד  את תהליך הזדקנות של גבר פעיל, נמרץ וחזק שנחלש ודעך בהווה. זה לא פשוט לחוות את זה.

    "קולנוע מאפשר לנו גישה לעבר בדרך ששום מדיום אחר לא מצליח לעשות. אבא שלי מזדקן לאורך הסרט, אבל כך גם אני, וכל אחד אחר שבתוכו. כולנו בני אדם שמזדקנים. לרוע המזל, בחברה שלנו נהוג להגיד: 'לא רואים עליך את הגיל', וזה הפך להיות סממן להצלחה. אבל האמת היא שהם כן מזדקנים. הקולנוע משגר אותך כמו טיל קדימה ואחורה לתוך חיים של מישהו אחר, או לחיים של עצמך, חיים מקבילים או בתקופות נפרדות. אבי שברירי עכשיו, והוא מתקשה לדבר, אבל לא רציתי להרחיב בכך כי ניסיתי להימנע מהסרט להיות עליו באופן מובהק, ובמקום זאת להתמקד בגישה לזיכרונות או לרתיעה מהם".

     

    דידי ()
    זכרונות רחוקים. "אתה מקדם שיכחה מכוונת."

     

    סיפורו האישי של איירה סאקס סיניור פתלתל ומלא תפניות עוד מילדותו. הוא נולד להורים אמריקנים ממוצא יהודי, וגדל עם אמו ואביו החורג שהתנצרו אחרי מלחמת העולם השניה. בבגרותו נהג לקדם פרויקטים של בנייה עבור משקיעים רבי ממון, אך הקפיד לשמור לעצמו זמן פנוי לבילויים בחיק הטבע ובמועדונים. הוא נישא לאשתו הראשונה שהייתה לאם שלושת ילדיו הראשונים בהם לין ואיירה הצעיר. תוך כדי הנישואין ולאחר גירושיו ניהל מערכות יחסים עם נשים רבות, חלקן אף נכנסו להריון והביאו לעולם צאצאים נוספים ברחבי המדינה. לא מדובר במודל של אב למופת בערכים משפחתיים אמריקנים, ולבטח לא יהודיים. עם זאת, סאקס מספרת שהזהות היהודית של המשפחה הייתה נוכחת וקיימת מגיל צעיר, ובהשראתה אף יצרה מספר סרטים כמו A Biography of Lilith מ-1997 ו-The Last Happy Day מ-2009. סרט נוסף שיצרה בעל זיקה ישירה לישראל הוא States of UnBeloging שעסק ברויטל אוחיון שנרצחה בפיגוע טרור.

     

    הסרט States of UnBeloging שהוקרן בפסטיבל ירושלים ב-2006 הוא ניסיון לקלוט בדיעבד את דמותה של אוחיון שהייתה מורה לקולנוע, ואשר נרצחה ביחד עם שני בניה על ידי מחבל פלסטיני בביתה שבקיבוץ מצר. כתבה על המקרה בניו יורק טיימס הצית את העניין המוגבר של הבמאית באישה שמצאה את מותה בצד השני של העולם. תהליך שסאקס עצמה מגדירה כאובססיה. כך היא יוצרת את הדיוקן המופשט של אוחיון על המסך במקביל לחלופת המסרים שלה עם סטודנט ישראלי שלה בשם ניר זאטס. בעוד היא נשאבת אל דמותה של אוחיון ממקום מושבה בניו יורק, זאטס מספק לה מראות וקולות מישראל. בין השאר מתראיינים לסרט אחיה של רויטל ובעלה לשעבר אבי אוחיון. בסופו של דבר סאקס מוצאת עצמה נמשכת לא רק לחייה של מושא הסרט אלא גם לנופים בה היא חיה ופעלה ויצרה. בסופו של תהליך היא עושה מעשה ומגיעה לישראל ומתמודדת עם הקשר המורכב שלה עם המדינה.

     

    דידי ()
    A Film About A Father Who

     

    "אני הייתי כל כך אובססיבית לגביה", אומרת סאקס שמגלה כי רויטל והנושאים שבסרט עולים בראשה עד היום, "אני זוכרת שהתקשרתי לאבי אוחיון שוב ושוב ושוב עד שהוא הסכים לענות לי. נראה לי שהוא חשש לדבר איתי. המון דברים קרו. אח שלה שאיתרתי בניו יורק הוא זה שמסר לי את כל חומרי הווידאו הביתיים. הוא אפילו לא צפה בהם אף פעם. זה היה טראומתי מדי עבורו. אני לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. הדבר היחיד שאכזב אותי בתוך הסחף הזה לסיפור שלה זה שלא התחברתי לסרטים שהיא עשתה. זה ממש טרד את מנוחתי במשך כמה ימים, כשאמרתי לעצמי שאני חייבת לאהוב את העבודה שלה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר כי היא יותר מורה לקולנוע מקולנוענית שלמה, וזה בסדר כי גם אני מלמדת קולנוע. ובכל מקרה אי אפשר לצפות שהכל יתאים. בכל מקרה הייתי כל כך עטופה בצורך להתבונן בעולם דרך עיניה".

     

    למרות שסאקס נוהה אחר האישי, הסרט שלה נתפס באופן בלתי נמנע גם כחלק מההקשר הפוליטי הכללי, בו אנשים שונים ציפו ממנה לייצג צד שונה בסכסוך בין ישראל לפלסטינים. "בעקבות הסרט הייתי בכמה פאנלים בנוגע ל-BDS, ואיתי ישבו כמה אמנים יהודים-אמריקנים שהעמדה שלהם הייתה שצריך להחרים את ישראל באופן מוחלט. אני לעומת זאת ניסיתי לחפש את המקום בו אפשר לקיים דיאלוג, ולבקר בישראל כדי לשוחח עם אנשי השלום במדינה", היא מספרת, ומבהירה שלמרות שמצאה עצמה מזדהה עם רויטל שנרצחה בידי פלסטיני, היא כהרגלה חיפשה את המורכבות שבדמותה. "כשהתחלתי את העבודה על הסרט הייתה ציפייה שיהיה מדובר במפגן מחאה נגד טרור שמופנה כנגד ישראל", היא מסבירה, "אבל יש כמה סוגי טרור. יש טרור של רובים, ויש טרור צבאי שהוא ממוסד והוא גדול בהרבה. אבל ניסיתי להימנע מכך".

     

    זה בוודאי גרם לבלבול אצל לא מעט אנשים.

    "כשהגשתי את הסרט לפסטיבל הקולנוע בירושלים, הייתי צריכה לתאם את המשלוח של העותק. התקשרתי למשרד ושוחחתי עם חבר בצוות הפסטיבל שאמר לי שאף אחד משופטי התחרות לא יאהב את הסרט. וכשתהיתי למה הוא אמר: "ברור שזה סרט ציוני מאוד, והם ממש לא ציונים". וכששאלתי אותו למה הוא חושב שמדובר בסרט ציוני בהכרח הוא אמר שזה בגלל שאני מתמקדת באישה שנרצחה בפיגוע. וכשהסברתי שאני מנסה להסתכל עליה באופן יותר מורכב, אז הוא אמר: "טוב, אז אולי הם יאהבו את הסרט". לו עצמו היו כבר דעות קדומות בנוגע ליצירה שלי. ואז כשהגעתי לפסטיבל ב-2006 הייתי נרגשת מאוד, אבל אז התחילה מלחמת לבנון השניה. הייתי אמור להקרין את הסרט בכמה מקומות אחרים ברחבי המדינה אבל הכל בוטל. זה היה כל כך מאכזב".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים