שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    הצעות שהפלסטינים יכולים לסרב להן, שוב ושוב

    ממתווה קלינטון דרך הצעת אולמרט, מההצעות של אובמה וקרי ועד תוכנית המאה של טראמפ. כבר שנים מופצת האגדה שהפלסטינים רוצים שלום

     

    מחמוד עבאס, אבו מאזן ראש הרשות הפלסטינית נואם במליאת עצרת האו״ם (צילום: AFP)
    יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן(צילום: AFP)

    פרסום עסקת המאה חידש את הוויכוח על הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כבר עשרות שנים שרבים, טובים ורעים, מפיצים את האגדה שהשלום נמצא בהישג יד, שהפלסטינים רוצים שלום, שאם רק תהיה ישראל קצת יותר נדיבה, ואם רק יציעו האמריקאים הסכם רציני, הוא יגיע. אצל הרעים זה נובע מהרצון להאשים את ישראל בכל פשעי העולם. אצל הטובים זה נובע מרצון כן ואמיתי בשלום, שמעורבים בו גם חוסר ידע או חוסר רצון לדעת - הונאה עצמית של מי שמתקשים ליישב את הפער בין האמונות והרצונות לבין העובדות.

     

     

    לא נסקור כאן את פרטי הסרבנות ההיסטורית להצעת החלוקה של ועדת פיל ב-1937, להצעת החלוקה של האו"ם ב-1947, וגם לא את "שלושת הלאווים" מיד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. העידן הנוכחי חשוב יותר. יוזמות השלום החשובות ביותר בעשורים האחרונים היו של ביל קלינטון ב-2000, של אולמרט ב-2008, ושל ג'ון קרי וברק אובמה ב-2013-2014.  

     

    אבו מאזן, השבוע במועצת הביטחון של האו"ם    (צילום: UN )

    אבו מאזן, השבוע במועצת הביטחון של האו"ם    (צילום: UN )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    מתווה קלינטון הציע לפלסטינים מדינה על 95 אחוז מהשטחים, את חלוקת ירושלים ופתרון בעיית הפליטים על ידי קרן בינלאומית, עם זכות שיבה מוגבלת מאוד, לפחות בהצעה המקורית. ברשת מסתובבת אגדה על כך שבעמ' 944 בספרו של קלינטון, My Life, הוא כתב שישראל סירבה. חזרתי לעמ' 944. נכתב שם כהאי לישנא: "הסירוב להצעה של ערפאת למתווה שלי, לאחר ההסכמה של ברק, היה שגיאה בממדים היסטוריים". יש עוד. אבל היריעה קצרה. למעשה, אין צורך בעדות של קלינטון. במסמך התגובה הרשמי של הרשות הפלסטינית נכתב: "אנחנו לא יכולים לקבל הצעה שלא מבטיחה את זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם".

     

    אמת, לשם שינוי

    הצעת אולמרט העניקה לפלסטינים מתווה דומה לזה של קלינטון, וכנראה נדיב יותר, עם תוספת של זכות שיבה סמלית. בראיון שהעניק אבו-מאזן ב-29.5.2009 לג'קסון דיל ב"וושינגטון פוסט" הוא הודה שהצעת אולמרט נדחתה משום שהפלסטינים רצו יותר, בעיקר שיבה המונית. סאיב עריקאת השמיע הודאה דומה בראיון ל"א-דוסתור" הירדני, ב-26.7.2009.

     

    פה ושם מופיעים התירוצים שלפיהם ציפי לבני הציעה לפלסטינים להמתין עם אולמרט, כי הוא "ברווז צולע". ובכן, אבו-מאזן עצמו, בראיון ל"א-שרק אל-אווסט", ב-20.12.2009, הודה, "אולמרט הציע לנו 100 אחוז" ו"לבני לא התערבה". אין צורך בתירוצים. הפלסטינים, מתברר, אומרים הפעם את האמת.

    ראש ממשלת ישראל לשעבר נפגש בפריז עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) ()
    הצעת אולמרט נדחתה, הפלסטינים רצו יותר

    ההונאה שהפלסטינים לא סירבו הגיעה דווקא מאולמרט עצמו. ב-21.9.11 פירסם אולמרט מאמר ב"ניו יורק טיימס" והציג גרסה חדשה לחלוטין: אבו-מאזן לא דחה את הצעתו. פה ושם, גילוי נאות, התעמתנו בנושא. וכי אני יודע יותר מאולמרט עצמו? ובכן, אולמרט שכח שב-17.7.2009 הוא כתב ב"וושינגטון פוסט": "הפלסטינים דחו את התוכנית שלי". הוא חזר על הדברים בכנס של הסכם ז'נבה ב-19.9.10. השבוע הופיע אבו-מאזן במסיבת עיתונאים עם אולמרט. "אנחנו מוכנים לחדש את המשא ומתן מהנקודה שבה הסתיים איתך", הוא אמר שם. זו הייתה סטירת לחי. מבחינתו, הוויתורים של אולמרט הם רק נקודת התחלה. לא נקודת סיום. אולמרט נותר נבוך.

     

    החל מקיץ 2013 עד מארס 2014 עשה ג'ון קרי, מזכיר המדינה דאז, מאמצים עילאיים לשלום. טיוטה ראשונה הוגשה בינואר. אביגדור ליברמן, אז שר החוץ, הכריז בראיון ל"טלגרף" הבריטי ב-9.1.2014: "זו ההצעה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל". ארבעה ימים לאחר מכן הכריז אבו-מאזן: "לעולם לא נוותר על זכות השיבה".

     

    בפברואר התגבשה טיוטה חדשה. היא הייתה נדיבה יותר, והיא כללה בירה פלסטינית במזרח ירושלים. זה לא עזר. ב-17.3.2014 הגיעו אבו-מאזן ועריקאת לבית הלבן. לפי תחקיר של "הניו ריפבליק", היה שם פיצוץ. הפלסטינים כהרגלם הציגו סירוב מוחלט. סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי לשעבר, שנחשבה למקורבת לפלסטינים, הטיחה בהם: "אתם הפלסטינים אף פעם לא מסוגלים לראות את התמונה הגדולה" (נחסוך מכם את הקללה העסיסית שהוסיפה). בדיעבד התברר שנתניהו הסכים לטיוטה הראשונה, כלומר לנסיגה של יותר מ-90 אחוז, אבל לא הספיק להגיב לטיוטה השנייה, לאחר הסירוב הפלסטיני.

     

    שיבה של 1,016,511 פליטים

    אפשר להמשיך עם עוד אינספור הודאות פלסטיניות. הבעיה היא שיש מי שמנסה ליצור רושם הפוך. שאול אריאלי, שבדרך כלל בקיא בחומר, טען בדיון שהתקיים בעקבות הצגת עסקת המאה שיש הצעה פלסטינית ולפיה "הפליטים לא חוזרים לישראל". הוא הוסיף ואמר, "אבו-מאזן הציע את זה ב-2008 וזה גם מופיע בחוברת שפורסמה בעברית, בערבית ובאנגלית". ביקשתי מאריאלי שיציג לי את המסמך. מתברר שהוא התכוון למסמך שדורש שיבה של 15 אלף פליטים לשנה, במשך עשר שנים, שיתחדשו. ובכן, אריאלי טועה. המסמך הוצג רק בדצמבר 2009, כשהמו"מ עם אולמרט כבר היה היסטוריה.

    פליטים פלסטינים (צילום: Fred Csasznik)
    פליטים פלסטינים ב-1948. "אין שמץ ויתור על שיבה"(צילום: Fred Csasznik)

    במהלך המו"מ עצמו, כפי שנחשף באחד מהמסמכים הפלסטיניים, התגבשה דרישה לשיבה של 1,016,511 פליטים. את החוברת שהזכיר אריאלי פירסמה בשנה שעברה "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית באש"ף", תחת הכותרת: "העמדה הפלסטינית בסוגיות הליבה". אין שם שמץ של ויתור על שיבה. יש שם הפניה ליוזמת השלום הערבית. הערבית ולא הסעודית. חשוב להבהיר: ב-2002 הציגה סעודיה יוזמת שלום, שלא כללה זכות שיבה. זו הייתה נקודת מפנה ראויה לברכה. דא עקא, בלחץ מדינות הסירוב, הפלסטינים ונשיא לבנון אמיל לחוד, כפי שהוא עצמו סיפר, הוכנסה אליה זכות השיבה והיא הפכה ליוזמה הערבית.

     

    שום דבר מהאמור עד כאן לא פוטר את ישראל מאחריותה להמשך מפעל ההתנחלויות והמאחזים, לעיתים תוך כדי הפרה של התחייבויות שלה עצמה, כמו ההתחייבות ב"מפת הדרכים" לפרק מאחזים שהוקמו ממארס 2001. אבל זו לא הייתה הסיבה לסרבנות הפלסטינית. ישראל צריכה לקיים כל התחייבות שנטלה על עצמה וגם לשאוף לשלום. אבל השאיפה לשלום לא מחייבת עיוורון ולא הונאה עצמית. וכשמחנה השלום יוצר אשליה שההסכם בהישג יד - הוא משרת את הימין. משום שברק, קלינטון, אולמרט ואובמה כבר הציעו. הפלסטינים סירבו.

     

    האשליה מונעת גיבוש אלטרנטיבה ומאפשרת לחלק מהימין לכפות על ישראל את החזון של השמאל הקיצוני, של מדינה אחת גדולה. במקום הסכם צריך לשאוף להסדר, שכולל גם שליטה ישראלית ביטחונית וגם הפרדה. הסדר כזה יאפשר לפלסטינים אוטונומיה ברוב תחומי החיים על 70 אחוז משטחי יהודה ושומרון, אולי בהתאם לתוכנית טראמפ. כשיתחולל שינוי אסטרטגי, כמו היחלשות האיסלאם הפוליטי, או שינוי המשטר באיראן, יהיה סיכוי שהפלסטינים יואילו לעשות למען עצמם, ולהפסיק את שרשרת הסירובים. או אז אפשר יהיה, אולי, הלוואי, לעבור מהסדר להסכם. אינשאללה.

     

    bdyemini@gmail.com

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים