הצעות שהפלסטינים יכולים לסרב להן, שוב ושוב
ממתווה קלינטון דרך הצעת אולמרט, מההצעות של אובמה וקרי ועד תוכנית המאה של טראמפ. כבר שנים מופצת האגדה שהפלסטינים רוצים שלום
פרסום עסקת המאה חידש את הוויכוח על הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כבר עשרות שנים שרבים, טובים ורעים, מפיצים את האגדה שהשלום נמצא בהישג יד, שהפלסטינים רוצים שלום, שאם רק תהיה ישראל קצת יותר נדיבה, ואם רק יציעו האמריקאים הסכם רציני, הוא יגיע. אצל הרעים זה נובע מהרצון להאשים את ישראל בכל פשעי העולם. אצל הטובים זה נובע מרצון כן ואמיתי בשלום, שמעורבים בו גם חוסר ידע או חוסר רצון לדעת - הונאה עצמית של מי שמתקשים ליישב את הפער בין האמונות והרצונות לבין העובדות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לא נסקור כאן את פרטי הסרבנות ההיסטורית להצעת החלוקה של ועדת פיל ב-1937, להצעת החלוקה של האו"ם ב-1947, וגם לא את "שלושת הלאווים" מיד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. העידן הנוכחי חשוב יותר. יוזמות השלום החשובות ביותר בעשורים האחרונים היו של ביל קלינטון ב-2000, של אולמרט ב-2008, ושל ג'ון קרי וברק אובמה ב-2013-2014.
מתווה קלינטון הציע לפלסטינים מדינה על 95 אחוז מהשטחים, את חלוקת ירושלים ופתרון בעיית הפליטים על ידי קרן בינלאומית, עם זכות שיבה מוגבלת מאוד, לפחות בהצעה המקורית. ברשת מסתובבת אגדה על כך שבעמ' 944 בספרו של קלינטון, My Life, הוא כתב שישראל סירבה. חזרתי לעמ' 944. נכתב שם כהאי לישנא: "הסירוב להצעה של ערפאת למתווה שלי, לאחר ההסכמה של ברק, היה שגיאה בממדים היסטוריים". יש עוד. אבל היריעה קצרה. למעשה, אין צורך בעדות של קלינטון. במסמך התגובה הרשמי של הרשות הפלסטינית נכתב: "אנחנו לא יכולים לקבל הצעה שלא מבטיחה את זכות הפליטים הפלסטינים לשוב לבתיהם".
אמת, לשם שינוי
הצעת אולמרט העניקה לפלסטינים מתווה דומה לזה של קלינטון, וכנראה נדיב יותר, עם תוספת של זכות שיבה סמלית. בראיון שהעניק אבו-מאזן ב-29.5.2009 לג'קסון דיל ב"וושינגטון פוסט" הוא הודה שהצעת אולמרט נדחתה משום שהפלסטינים רצו יותר, בעיקר שיבה המונית. סאיב עריקאת השמיע הודאה דומה בראיון ל"א-דוסתור" הירדני, ב-26.7.2009.
פה ושם מופיעים התירוצים שלפיהם ציפי לבני הציעה לפלסטינים להמתין עם אולמרט, כי הוא "ברווז צולע". ובכן, אבו-מאזן עצמו, בראיון ל"א-שרק אל-אווסט", ב-20.12.2009, הודה, "אולמרט הציע לנו 100 אחוז" ו"לבני לא התערבה". אין צורך בתירוצים. הפלסטינים, מתברר, אומרים הפעם את האמת.
החל מקיץ 2013 עד מארס 2014 עשה ג'ון קרי, מזכיר המדינה דאז, מאמצים עילאיים לשלום. טיוטה ראשונה הוגשה בינואר. אביגדור ליברמן, אז שר החוץ, הכריז בראיון ל"טלגרף" הבריטי ב-9.1.2014: "זו ההצעה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל". ארבעה ימים לאחר מכן הכריז אבו-מאזן: "לעולם לא נוותר על זכות השיבה".
בפברואר התגבשה טיוטה חדשה. היא הייתה נדיבה יותר, והיא כללה בירה פלסטינית במזרח ירושלים. זה לא עזר. ב-17.3.2014 הגיעו אבו-מאזן ועריקאת לבית הלבן. לפי תחקיר של "הניו ריפבליק", היה שם פיצוץ. הפלסטינים כהרגלם הציגו סירוב מוחלט. סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי לשעבר, שנחשבה למקורבת לפלסטינים, הטיחה בהם: "אתם הפלסטינים אף פעם לא מסוגלים לראות את התמונה הגדולה" (נחסוך מכם את הקללה העסיסית שהוסיפה). בדיעבד התברר שנתניהו הסכים לטיוטה הראשונה, כלומר לנסיגה של יותר מ-90 אחוז, אבל לא הספיק להגיב לטיוטה השנייה, לאחר הסירוב הפלסטיני.
שיבה של 1,016,511 פליטים
אפשר להמשיך עם עוד אינספור הודאות פלסטיניות. הבעיה היא שיש מי שמנסה ליצור רושם הפוך. שאול אריאלי, שבדרך כלל בקיא בחומר, טען בדיון שהתקיים בעקבות הצגת עסקת המאה שיש הצעה פלסטינית ולפיה "הפליטים לא חוזרים לישראל". הוא הוסיף ואמר, "אבו-מאזן הציע את זה ב-2008 וזה גם מופיע בחוברת שפורסמה בעברית, בערבית ובאנגלית". ביקשתי מאריאלי שיציג לי את המסמך. מתברר שהוא התכוון למסמך שדורש שיבה של 15 אלף פליטים לשנה, במשך עשר שנים, שיתחדשו. ובכן, אריאלי טועה. המסמך הוצג רק בדצמבר 2009, כשהמו"מ עם אולמרט כבר היה היסטוריה.
שום דבר מהאמור עד כאן לא פוטר את ישראל מאחריותה להמשך מפעל ההתנחלויות והמאחזים, לעיתים תוך כדי הפרה של התחייבויות שלה עצמה, כמו ההתחייבות ב"מפת הדרכים" לפרק מאחזים שהוקמו ממארס 2001. אבל זו לא הייתה הסיבה לסרבנות הפלסטינית. ישראל צריכה לקיים כל התחייבות שנטלה על עצמה וגם לשאוף לשלום. אבל השאיפה לשלום לא מחייבת עיוורון ולא הונאה עצמית. וכשמחנה השלום יוצר אשליה שההסכם בהישג יד - הוא משרת את הימין. משום שברק, קלינטון, אולמרט ואובמה כבר הציעו. הפלסטינים סירבו.
האשליה מונעת גיבוש אלטרנטיבה ומאפשרת לחלק מהימין לכפות על ישראל את החזון של השמאל הקיצוני, של מדינה אחת גדולה. במקום הסכם צריך לשאוף להסדר, שכולל גם שליטה ישראלית ביטחונית וגם הפרדה. הסדר כזה יאפשר לפלסטינים אוטונומיה ברוב תחומי החיים על 70 אחוז משטחי יהודה ושומרון, אולי בהתאם לתוכנית טראמפ. כשיתחולל שינוי אסטרטגי, כמו היחלשות האיסלאם הפוליטי, או שינוי המשטר באיראן, יהיה סיכוי שהפלסטינים יואילו לעשות למען עצמם, ולהפסיק את שרשרת הסירובים. או אז אפשר יהיה, אולי, הלוואי, לעבור מהסדר להסכם. אינשאללה.
bdyemini@gmail.com
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
