אין אור ואין אוויר: כך נפסל פרויקט תמ"א 38

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב דחה לאחרונה עתירה של יזמית בנייה כנגד החלטות מוסדות התכנון שלא לאשר תוכנית תמ"א 38 ברמת גן. השופטת רחל ברקאי קבעה כי שיקול הדעת המקצועי של הוועדות סביר בהתחשב בטענות השכנים שהפרויקט יביא לחסימת אור ואוויר ויפגע באיכות החיים שלהם.

היזמית "נן קבוצת בכר נדל"ן" ביקשה לקדם תמ"א 38/2 (הריסה ובנייה) בשני בניינים צמודים בני שלוש קומות ברחוב אמיר. מאחר שהתכנון היה לבנות במקומם בניין אחד בן תשע קומות היא נדרשה בשלב הראשון להגיש תוכנית לאיחוד וחלוקה של המגרשים. אלא שבעלי דירות בבניין סמוך הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה התנגדות בטענה שהבניין שלהם ממוקם בדיוק מול המרווח בין הבניינים, ובניית מבנה אחד במרכז יחסום מעבר של אור ואוויר לדירותיהם.

הוועדה המקומית קיבלה את ההתנגדות והחליטה לדחות את התוכנית. היא ציינה שהיזמית לא הציגה נימוקים מספקים לצורך באיחוד החלקות, שכן לא הוכח שאין אפשרות לבצע תמ"א 38 בכל בניין בנפרד. ערר שהגישה היזמית על ההחלטה נדחה על ידי ועדת הערר במחוז תל אביב ובעקבות זאת היא פנתה לבית המשפט.

בעתירה שהגישה נגד מוסדות התכנון והמתנגדים נטען כי מיזם נפרד בכל בניין לא הגיוני תכנונית וכלכלית. לדבריה, בשלב הזה הוועדות לא היו מוסמכות לדחות את התוכנית בשל ההשפעה הקונקרטית על המתנגדים משום שמדובר באיחוד וחלוקה ולא בבנייה מכוח תמ"א 38, מה גם שהם לא תמכו את טענותיהן בחוות דעת מקצועית. היא הדגישה את החשיבות בקידום תמ"א 38 והבהירה כי דחיית התוכנית תביא לסיכול הפרויקט.

הוועדה המקומית וועדת הערר טענו לעומת זאת כי אין להתערב בשיקול דעתן התכנוני-מקצועי שהיה סביר בנסיבות, וכי לנוכח הפגיעה הברורה במתנגדים לא היה צורך בחוות דעת חיצונית.

ואכן, השופטת רחל ברקאי פסקה שבית המשפט לא אמור להחליף את שיקול הדעת של מוסדות התכנון. נקבע כי עיון בתוכניות ובתצלומים של המקום מעלה בבירור כי המרווח הקיים כיום בין שני הבניינים הוא מקור האוורור היחיד של החלקות העורפיות בבניין בו מתגוררים המתנגדים.

מכאן שהפגיעה באיכות החיים במקרה הזה ברורה והוועדות לא היו חייבות לקבל חוות דעת חיצונית, בפרט כשבדיון בוועדת הערר מסר מנהל מחלקת התכנון, אדריכל במקצועו, הסברים מפורטים לגבי סגירת רצף האוויר. השופטת הוסיפה עוד כי העותרת עצמה לא הגישה חוות דעת שתסתור את ממצאי הוועדות.

עוד נקבע כי אף שמדובר בבקשה לאיחוד וחלוקה, הוועדות לא יכלו להתעלם מההקשר כולו, ומכך שבסופו של דבר המטרה היא להקים בניין. השופטת הוסיפה כי ההחלטה אינה מונעת מימוש זכויות לפי תמ"א 38 בכל בניין בנפרד, וכי השיקול הכלכלי של היזמית אינו גובר על שיקולים תכנוניים וסביבתיים.

לפיכך, העתירה נדחתה כך שהתוכנית לא תוכל להתבצע במתכונת של איחוד מגרשים. היזמית חויבה בהוצאות משפט של 15 אלף שקל.

• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ העותרת: עו"ד אילנית ציבין
• ב"כ המשיבים: עו"ד שרה בלו מטעם ועדת הערר, עו"ד אירה יעקב סולוביציק מטעם הוועדה המקומית
• עו"ד גיא יקותיאל עוסק בתמ"א 38
• הכותב לא ייצג בתיק
• ynet הוא שותף באתר פסקדין