שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות

      ככה הורסים את המוצר שנקרא "ליגת העל" / תוכן גולשים

      די לכדורגל בונקריסטי, די למשחקים ביום שני בשעה 20:15 בערב, די לפזר את המשחקים על פני 4 ימים, די לפקקים בהגעה וביציאה. תנו לנו להתרגש, תנו לנו ליהנות, תנו לנו לבכות, לשמוח, להתרגש. כדורגל זאת חוויה חושית, ככה אנחנו אוהבים אותה, ככה אנחנו רוצים אותה. ככה אנחנו דורשים אותה. גם לכם יש מה להגיד? כתבו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il

      בית"ר ירושלים מארחת את הפועל תל אביב. המשחק הכי מעניין והכי חשוב בלוח המשחקים של העונה. אוויר ירושלמי, שתי קבוצות עם מסורת, קהל מחשמל. תמיד משחק שיהיה בו מעניין. והשבוע, החלטתי סוף סוף לקחת את הבת שלי בפעם הראשונה בחייה למשחק כדורגל, לראות את הצהובים שאני רואה בלייב כל שבוע. בהתחלה נורא התלבטתי אם לקחת אותה למשחק קטן במושבה, משחק חוץ נגד קבוצה קטנה כדי שלא יהיה לחוץ, ועמוס וקשוח. אבל אז חשבתי על זה שוב, ואמרתי שילדה בת 5 לא באה בשביל המשחק (האמת היא שרובנו לא, ללא תלות בגיל), היא באה בשביל האווירה. אז המשחק הנכון בהחלט הפועל תל אביב בטדי. אבל בואו נדבר קצת על המשחק הזה, והמוצר הזה שנקרא כדורגל ישראלי.

       

      אני רואה (ושומע) כדורגל ישראלי קרוב ל-30 שנה. התאהבתי בבית"ר בזכות אלי אוחנה (למרות שאני תל אביבי כל חיי ולא חסרות קבוצות בתל אביב). משהו
      באוויר של ירושלים, באוחנה, בשנות ה-90, קסם לי מאוד (וכמובן שילד בן 7 תמיד אוהד את האלופה). אני זוכר את הימים בהם ישבתי בבית בשבת, שומע את האות המיתולוגי של הגול בשירים ושערים ומנסה להבין רק מהקולות של הקהל מאיפה הוא הגיע, באיזה אצטדיון, האם זה במשחק של בית"ר? 20 שניות שנראות כמו נצח, רק כדי להבין אם בית"ר כבשה או שזה בכלל במקום אחר. 20 שניות שחוזרות על עצמן לאורך שעתיים. שבת בשעה 18:00, המשחק המרכזי, טדי, קריית אליעזר, סיכום המחזור. הכל מרוכז ביום אחד, ארבע שעות של טירוף ואנרגיה בכל הבית.

       

      בית
      בית"ר ירושלים מול הפועל תל אביב(צילום: עוז מועלם)

       

      אומרים שתמיד הנוסטלגיה יפה יותר, והיום דברים זזים מהר יותר, אבל האם זה באמת טוב לנו? האם כל החופש הזה - לראות כל משחק, להתעדכן בכל דקה בטלפון, זה מה שאנחנו צריכים? האם זה לא הורג לנו את המוצר? אין כמעט יום ושעה שאין איזשהו משחק כדורגל באחד מערוצי הספורט.האם זה לא הורג לנו את הריגוש? את ההתלהבות? את החיבור? אבל בואו נחזור רגע לטדי, למשחק מול הפועל.

       

      איך הורגים מוצר? למה שנה אחרי שנה הכדורגל הישראלי יורד במספרים ובדרך לאבדון? ההגעה לטדי לקחה שעתיים, כשבערך 17:00 האצטידון הפך לאזור סטרילי שכמעט בלתי אפשרי להיכנס אליו עם רכב, אלא אם אתה חונה במרחק שמצריך ממך שאטל נוסף והופך את כל ההגעה לסיוט מתמשך.  למה בשנת 2020 כל כך קשה להגיע לאצטדיון ולצאת ממנו? שאטלים זה פיתרון נחמד, אבל לא מספק (ולא נתחיל לדבר בכלל על רכבות, חס וחלילה). בסיום אותו סיפור: שעתיים לצאת מטדי, כביש 1 כולו בשיפוצים, לעלות על הרכבת או על השאטל זה עניין מלא דחיפות ולחץ (ולא נעים עם ילדה בת 5, או בכלל). למה צריך לצאת מאזור המרכז שלוש שעות לפני המשחק, ולחזור באחת בלילה כשלמחרת יום לימודים? איך ילדים יכולים להגיע למגרשים ככה? איך אנחנו אמורים לעשות מזה אירוע משפחתי, בילוי? גם למבוגרים עם עבודות זה מבאס. טדי, דרך אגב, לא לבדו בקטע הזה.

       

      אבל יש עוד דבר שלדעתי הורג את המוצר. וזה אולי הדבר הכי חשוב פה. רמת המשחק. האיכות של המוצר. האם זה הכדורגל שאנחנו רוצים לראות? עם כל המסביב אפשר עוד להתמודד, אבל הצורה בה הפועל ת"א שיחקה (וגם בית"ר משחקת ככה לפעמים, ומסתבר שלפי קלינגר גם ליברפול) פשוט היה מבישה. בזבוזי זמן מהדקה ה-9, נפילות על הדשא, הצגות. 27% אחזקה בכדור, 160 מסירות כל המשחק, בעיטה אחת למסגרת. זכותו של קלינגר, זכותה של הפועל, ניצחה וכל הכבוד לה. אבל האם זה הכדורגל שאנחנו רוצים לראות? אנחנו בתור אוהדים, בעלי הקבוצות. האם אנחנו מוכנים להמשיך לבוא למשחקים כאלה, לראות כזה בונקר, בין אם זאת הקבוצה שלנו ובין אם זאת היריבה? נבזבז את הזמן והכסף שלנו בשביל לא ליהנות מהמשחק?

       

      ואדאשקה ודמארי (צילום: אלכס קולומויסקי)
      (צילום: אלכס קולומויסקי)

       

      אני מאוד מקווה שרובנו לא רוצים לראות כזה כדורגל (אחד מאוהדי הפועל אמר לי: "לא אכפת לי לרדת ליגה, העיקר לנצח אתכם 0:1 מגול בדקה ה-90 עם היד באופסייד", שזאת סיסמה נחמדה, אבל קשה לי להאמין שזה באמת נכון). בית"ר הפסידה, וזה בסדר, כבר ראיתי וחוויתי הפסדים גרועים וכואבים מזה. אבל הדרך לא יותר חשובה מהתוצאה. איך אנחנו מצפים מילדים לאהוב את המוצר? איך אנחנו מצפים מהם להתאהב במה שאנחנו התאהבנו שהיינו ילדים? בריגוש? בהתלהבות? בלחימה? אז קלינגר יכול להמציא סיבות שהוא שיחק פתוח וקיבל חמישייה והתוצאה היא מה שחשוב, כי קלינגר פוחד על המשרה שלו (זו גם בעיה, שמאמנים פה חיים מחודש לחודש. איך ניסו אביטן מפוטר פעמיים בשלושה חודשים?). אני רוצה לראות את בעל הבית שאומר: "זה המאמן שאני מאמין בו. זה המאמן של הקבוצה לחמש/שלוש/עשר שנים הבאות. הוא לא נמדד רק במשחק אחד או חודש. הוא נמדד בבניית קבוצה, בתהליך, בהתקדמות. בכדורגל חיובי! נשחק חיובי והתקפי, הקהל יבוא, והתוצאות יבואו גם הן".

       

      אני בטוח שקלינגר לא נהנה מהמשחק גם אם הוא ניצח, כי בן אדם שאוהב כדורגל (ואני מאמין שקלינגר מאוד אוהב כדורגל) לא יכול ליהנות ממה שקרה על הדשא. למזלי, ילדה בת 5 באה בשביל האווירה, והיא לא ממש הבינה מה קורה על הדשא. או שאולי כן, כי היא סיכמה את המשחק ככה: "האדומים כל הזמן נפלו כדי שהצהובים יקבלו עונש". אני לא יודע מה איתכם, אני לא רוצה לראות כדורגל כזה, אני לא חושב שמישהו מאיתנו רוצה. כדורגל צריך קצב, התקפות, גולים, משקופים, לא עצירות לנפילות תיאטרליות על הדשא או לבדוק את ה-VAR.

       

      אפשר להפסיד, מותר להפסיד, אבל תנו ליהנות מהדרך, רק ככה נצליח להמשיך לאהוב את המוצר הזה ולחבר אליו אנשים נוספים. די לכדורגל כזה, די לכדורגל ביום שני בשעה 20:15 בערב, די לפזר את המשחקים על פני 4 ימים. תנו לנו להתרגש, תנו לנו ליהנות, תנו לנו לבכות, לשמוח, להתרגש. כדורגל זאת חוויה חושית, ככה אנחנו אוהבים אותה, ככה אנחנו רוצים אותה. ככה אנחנו דורשים אותה.

       

      רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים