ישראלי בלב הקרנבל האנטישמי בבלגיה

אפילו בסטנדרטים המאוד מחמירים של בלגיה, אאלסט היא חתיכת חור. זווית נטולת מעלות במשולש שבין אנטוורפן, גנט ובריסל. עיר ציורית שאייר צייר חובב. נקודה חסרת חן. מסוג המקומות שאתה לא נשאר בהם. עיר שמבחינות רבות תקועה עדיין במספר אירועים טראומטיים שעיצבו את דמותה אי־שם בימי הביניים.

מה שבטוח נשאר מימי הביניים הוא הקרנבל המפורסם של העיר. למעשה, זה אחד הקרנבלים המפורסמים באירופה; חגיגה אקלקטית של צבעים, קולות, פאות, תחפושות קריאטיביות, מוזיקה, בירה ומצב רוח. הקרנבל בן שלושת הימים הוא אירוע כה מונומנטלי, עד שאונסק"ו כרכה את ידיה סביבו והכריזה עליו כאירוע תרבותי שהארגון מעניק לו את חסותו. התושבים מכינים ומתכננים אותו חצי שנה מראש. אבל אז באו "היהודים" - והחגיגות הפכו למאבק בשם המסורת.

הקרנבל הוא ביסודו סאטירה עוקצת וחסרת מעצורים כלפי פוליטיקאים, תופעות ציבוריות וארגונים. מדובר במסורת שצובעת כל פעם מחדש את גבולות חופש הביטוי. אלא שבשנה שעברה נוסף למצעד נושא חדש לצחוק עליו — היהודים. כחלק משיירות הבובות הוצב טרקטור חקלאי קטן שמשך אחריו במה מוסעת, ועליה הוצבו בובות בדמות יהודים אורתודוקסים: נעליים שחורות, גרביים לבנים מתוחים עד מתחת לברך ומכסים מכנסיים שחורים, מעיל מקטורן שחור, טלית, שטריימל, פאות, והדובדבן שבקצפת — אף מעוקל, מודגש בכיעורו. מכיסיהם ביצבצו שטרות כסף. בובות היהודים ישבו על ערימות של מטילי זהב, וכיוון שהחגיגות היו בסימן שנת חיסכון בקרנבל, קראו המארגנים לעגלה הנוסעת בשם "עגלת השבתון".

הארגונים היהודיים קפצו למראה התמונות והתרעמו על כך שבלגיה מתנהגת בצורה כה מופקרת, בעיקר לאור העובדה שהמדינה טיפסה בעשור האחרון לצמרת טבלת המדינות האנטישמיות ביבשת. שר החוץ ישראל כץ דרש שהפסטיבל יבוטל השנה אם התמונות יחזרו על עצמן. ראש העיר ביקש לגלות איפוק ולנסות לא להעליב אף אחד. אונסק"ו הסכימו שהאימג'ים אכן מעלים באסוציאציה את "דר שטירמר" והזהירו את פרנסי העיר כי אם המקרה יחזור על עצמו אונסק"ו תסיר את חסותה כאירוע תרבותי לשימור. הפרנסים קיבלו את האזהרה וענו בזו הלשון: קפצו לנו, אתם והשימור שלכם. זה הקרנבל שלנו ואנחנו נעשה בקרנבל הזה מה שאנחנו רוצים. אונסק"ו הסירה.

ביום ראשון, שתי דקות לפני השעה 15:00, פסקו הגשם והרוחות שאיימו לבטל את האירוע. הסתובבתי בין ההמונים שפקדו את הפסטיבל, שמעתי את צחוקם. הם שתו ושרו ורקדו ברחובות. בשתי דקות אחרי השעה שלוש התחיל המצעד בתהלוכה המונית. בשלוש ורבע הגיע היהודי הראשון.

היהודים לא היו היחידים שחטפו אש השנה. גם אונסק"ו הצטרפה לחגיגת הדימויים, ובנוף האנושי שליווה את המצעד בלטו — במה שנראה כמו התרסה על התערבות הממסד — דמויות ודימויים גרוטסקיים של יהודים המפמפמים את ארגון החינוך והתרבות של האו"ם. עשרות בחורים לבושים בביגוד חסידי, חלקם במכנסיים של פועלי זבל, סחבו על גבם דמות מואנשת של אונסק"ו. אחרים סחבו קופות שעליהן כתוב אונסק"ו, ויהודים מחופשים דחפו לחריץ כסף מנייר. 

חבורה אחת סחבה הדמיה של הכותל ממטילי זהב, חבורה אחרת סחבה הדמיה של כותל מלגו. אדם אחר, בישבן חשוף מול ציור של הכותל, מחזיק בשלט: "אם יש לכם בעיות, תכתבו לפה. כמו היהודים שכותבים לכותל. להם זה עוזר". כל תריסר חברי הקבוצה הזו לבשו כאפיות. קבוצה של ארבעה גברים התחפשה בו־זמנית לחרדים ולחרקים.

"לפני שאנחנו מדברים אני חייב להדגיש בפניך שני דברים", מסביר לי גוולם וורמיאול, יליד ותושב המקום בן 24. "אנחנו צוחקים על כולם, כולל על עצמנו. אנחנו לא גזענים או אנטישמים, ואנחנו לא צוחקים על השואה". היה לי קשה להסכים איתו. ולמרות שהקשבתי בדריכות ניסיתי למצוא את הסאטירה במיצגים אחרים, אבל פעם אחר פעם הותקפתי בדמויות יהודיות סטריאוטיפיות נגועות באנטישמיות זולה.

"אנחנו רק ילדים רעים", המשיך וורמיאול. "אנחנו סובלים פה כל שנה ויש לנו שלושה ימים לפרוק את הכל, לצרוח את הכאב, לשמוח. ההתערבות שלכם רק עשתה מזה עניין יותר גדול. כמה שיותר התערבתם, ככה החלטנו לעשות עוד יותר. אתם לא מבינים שזה הדבר הכי קדוש שיש פה, הייתי מוכר את הילדים שלי בשביל הקרנבל".

נשארתי באאלסט עד שמונה בבוקר למחרת. לאורך כל שהותי שמעתי את ההצהרה הזו עשרות פעמים. היה להם חשוב להדגיש זאת. מאז שאונסק"ו וארגונים יהודיים התערבו להם בחגיגה — תושבי אאלסט מרגישים תחת מתקפה. הם לא מתביישים בקרנבל שלהם, לא מתכוונים לשנות את תוכנו. מבחינתם, הם כאן כדי לשמר את המסורת. 

"זה לא משנה לי מה הימין הקיצוני עושה עם המיצגים שלנו, זו כבר ממש לא הבעיה שלי", אומר וורמיאול. "אותי רק מעניין לשמור על המסורת, התרבות וחופש הדיבור שלי. תראה במה אנחנו מתעסקים - רוצחים פה בבלגיה נשים בגלל כבוד המשפחה, אז הממשלה שלנו ושלכם מתעסקת בשטויות כאלו".

נקודה מעניינת. תהיה השנה קצת סאטירה על מוחמד?

"לא, מוחמד זה סיפור אחר. במוחמד לא נוגעים".

אז איך היית מרגיש אם מצעד בתל־אביב היה מעלה במה של בלגים כאנסי ורוצחי ילדים?

"אני הייתי הראשון לקפוץ על המטוס. הלוואי שתהיה במה שבה נראה את הנשיא שלכם גוהר מעל המלך שלנו מאחור".

המצעד עמד להתחיל. הלכתי. לקראת הסוף חזרתי לוורמיאול. אמרתי לו שהבנתי מה הבעיה שלו ושל החברים שלו - שהעקרונות שלנו, הפטריוטיות, הגאווה הלאומית־דתית, מציבה מראה מביכה מולו ומול החברה שבה הוא חי.

האיש בתחפושת היהודית נכנס למצעד קצת אחרי קבוצה של מעודדות בנות גיל הזהב. הוא הרכיב משקפיים ואף מעוקל מגומי, שתי שיניו הקדמיות היו לבנות ובולטות. הוא לבש טלית, כובע שטריימל ופאות. על חזהו התנודדו שרשראות של ירושלים ומגן דוד. הוא הלך בודד, ושמר על מרחק קבוע של שישה־שבעה מטרים מהקבוצה לפניו ואחריו. 

מאוחר יותר הצטרף מאחריו חוגג נוסף שהניף שלט שעליו נכתב "פייק ניוז" — במחאה על הטיפול התקשורתי המוגזם לדעת תושבי המקום במצעד. בידיו נשא היהודי שלט שאמר "אני יהודי לא מרוצה, אני סובלני לכולם. שלום". את השלט קישטו דגלי ישראל מוקטנים. קפצתי מעל גדר ההפרדה והחלטתי ללוות אותו לאורך כל המסע בן שלושת הקילומטרים.

התגובות היו מעורבות. חלק מהצופים רק רצו שהפארסה תיגמר. חלק הביטו בחוסר הסכמה. החלק הגדול ביותר מחא כפיים, זקר בהונות, הביע בצעקות את הסכמתו. לכל סוג כזה של תגובה ניגשתי ואמרתי שזה לא מצחיק, שאני גם יהודי ואני לא נראה ככה. אחרי חצי שעה ניגשתי לאמא צעירה שהסבירה לילד בן החמש שלה שמה שהוא רואה עכשיו זה יהודי, שככה הם נראים.

את יודעת שגם אני יהודי ואני לא נראה ככה, אמרתי לה. והיא ענתה: "אתה לא יהודי".

למה לא?

"כי אתה שחור".

אז?

"זה ידוע שיהודים לא אוהבים שחורים".

את מבינה כמה את פרימיטיבית? ככה את הולכת לגדל את הילד המסכן שלך?

"אני אולי פרימיטיבית, אבל אתה רומני. תוכיח לי שאתה יהודי". 

האווירה בקרנבלים היא אווירה מאוד סקסית, אבל יש גבול. אחרי צעידה ארוכה לצד היהודי הנודד קלטתי שבין כל היהודים בתחפושת פה דווקא ביהודי הכמעט יחיד שנכח במקום הם מסרבים להכיר. אישה מוסלמית ישבה מחוץ לביתה עם שלושת ילדיה, כמו תמונה מסרט על שכונה שחורה באמריקה. היא הריעה בשמחה לדמותו של היהודי, וכששאלתי אותה על שמחתה היא השיבה: "סוף כל סוף יש לבלגים אומץ, להראות את היהודים כמו שהם".

הסתובבתי ללכת, אבל האישה המוסלמית הוסיפה בחצי גיחוך, "לפחות אתם חלק מהקרנבל. גם אם צוחקים עליך, אתה קיים. אנחנו בלתי נראים".

היית מסכימה לאיזו קריקטורה של מוחמד עם חגורת נפץ בשביל תשומת לב?

"מוחמד?", אמרה בבעתה, "מוחמד הוא מחוץ לתחום".

המשכתי למחות בפני התומכים על התמיכה שלהם. קצת לפני שהגענו לכיכר השוק ניגשו אליי שלושה שומרים, תפסו אותי בידיים, הקפיצו אותי בקלות מעל הגדר, וסגרו אותי בתא ליותר משעה. כשיצאתי, האוויר היה כבר ספוג היטב בעשן סיגריות, אלכוהול וקיא. רוב הנוכחים היו מבלגיה, אבל גם זה הספיק לבליל שפות מגדל־בבלי. הצועדים הרעישו בכפכפים הולנדיים וירו מאות קלמנטינות לקהל. אישה ראתה אותי כותב ושאלה אם אני כותב ביהודית. אחר כך שאלה למה אנחנו מתערבים להם בעניינים. 

"אתם הורגים ילדים בעזה", הטיחה בפניי האישה. "תראה, גם את ישראל אנחנו מייצגים פה, של ערפאת". היא הסתכלה על בעלה מחופש לערבי חבוש בכאפייה והצביעה עליי. אז ברחתי וניסיתי להסתנן בין המוני השיכורים כדי לחפש את היהודי שלי — אותו צועד הקרנבל שהתחפש ליהודי מה'דר שטירמר'. הזרים לא השתתפו בחגיגה. הם מכרו בחנויות סיגריות ואוכל. הבארים והמועדונים שכרו אנשי אבטחה זרים שקיבלו הוראה לא להכניס זרים. 

קצת לפני שהחגיגה הסתיימה מצאתי אותו. יוריס ון־טישלן, בן 78. גדל באאלסט. סיפר לי שהטלית היא מתנה מהבר־מצווה של בן של חבר. "ראית?" הוא התרגש, "ראית איך כולם זקרו לי אצבע ועודדו אותי?". לאורך כל הצעדה הוא נעצר לתמונות, ניגש למדרכות.

יש דרכים אחרות להשיג תשומת לב, גם בגיל שלך - אמרתי לו. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.

בינתיים הגיע הרכב היהודי השני לכיכר השוק. כשהגיע, פרץ מהרמקולים השיר "היי ג'וד" ביידיש. בפזמון הצטרפו אליו אלפים. זה היה הרגע הרועש, הרקיד ביותר, בכל המצעד הרשמי. כשנגמר הרגע, המכונית המשיכה לשוט עם "הבה נגילה", ו"לא לפחד כלל". חברי הקבוצה סירבו לדבר. אחד מהם, מחופש ליהודי עם אף מעוקל, אמר לי: "אנחנו יודעים שיש לכם מוח יותר גדול, אבל אנחנו לא יודעים איך לעשות על זה סאטירה".

אתה לא רואה בעייתיות במה שאתה עושה?

"הייתי באושוויץ לפני חודש. אני כל לילה בוכה מאז", סינן ברגע של מחווה מזויפת. אבל אז התקרבו אלינו עשרה אנשים עם משרוקיות וצעקו: "פלסטין, פלסטין". אישה אחת שלחה יד לתוך הז'קט שלי ותלשה שלוש או ארבע שערות מהחזה שלי. היא החזיקה אותן בידה והסבירה שלבנים פה אין שערות על החזה ואין להם ביצים. גבר אחר ניסה לעבור מהצדדים של עמוד עצור. הוא נתקל בעמוד, הלך אחורה שישה צעדים, התקדם ונתקל בעמוד. ככה חמש פעמים. 

בחצות אלפי האנשים תפסו מצב צבירה של יער בסופה, והתנדנדו ממקום למקום. עד לאלכוהול או השתן הבא. יהודי נוסף הגיח לפתע, זנב שטן מחובר לישבנו. בקפה צדדי פגשתי בלגית מקומית, נושקת לארבעים. היא הייתה היחידה שהביעה סימפטיה לטענות שלי. רקדנו וואם, וויטני יוסטון ומדונה. מסביבנו אנשים התנדנדו וגלשו מחלל אחד ברחבה לחלל אחר, בלי להפיל טיפת אלכוהול. "יש לנו משפט יפה בעברית שאומר שלשקר אין רגליים", אמרתי לה. "גם לנו", היא ענתה, "שלאמת אין יחסי ציבור".