נטע ברזילי צרחה מהתרגשות כשבפתח הדירה עמוסת הבלונים שלה התייצב פתאום אמיר שורוש, עד לא מזמן שחקן יהודי־ערבי אלמוני. ברזילי בדיוק חגגה יום הולדת 27, והסוכן שלה ידע שמה שהכי ישמח אותה הוא שעובד הסופר המסור ראמזי מהסדרה 'קופה ראשית' ידפוק אצלה בדלת עם עוגה ביד. שורוש, אחראי פתיתים בכיר, עלה על מדי הבורדו ומיהר לספק את השירות. "שבוע לפני כן נטע כתבה לי בפרטי כמה היא אוהבת את התפקיד שלי בסדרה", מסמיק שורוש, באותה צניעות תמימה שמאפיינת את הדמות שבזכותה פרץ לתודעה. "אז למרות שבחיים לא עשיתי דברים כאלה, הסכמתי להפתיע אותה עם עוגה כאילו אני באמת השליח מהסופר".
לא רק ברזילי, גם ב'ארץ נהדרת' גילו אותו. השבוע הצטרף שורוש לפאנל הפוליטי של 'ארץ', כשחקן אורח שיגלם בשבועות הקרובים את יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. "זה היה כאילו הגעתי לריאל מדריד", הוא לא יודע את נפשו. "כל אחד שם רונאלדו".
איך הגיעו אליך?
"העורך של 'ארץ' ראה אותי ב'קופה ראשית' והציע להיפגש. בדיוק הייתי עם המשפחה בדרך לצימר. התרגשתי ברמות מטורפות. הרגשתי שהגעתי לאחד התפקידים הכי משמעותיים שקומיקאי יכול לשאוף אליהם בטלוויזיה".
למה לדעתך בחרו בך?
"אנחנו שייכים לאותם עולמות תוכן. גם ב'ארץ' עושים דמויות מהחיים, מקצינים ומגחיכים אותן. והיה לי גם היתרון של המוצא הערבי. יכולתי לעשות את איימן עודה במבטא ערבי אותנטי".
איך הצוות קיבל אותך?
"כולם ממש גרמו לי להרגיש בנוח. רועי בר נתן עשה סוג של משחק ניחושים ואמר שהוא ואני קרובי משפחה. חשבתי שהוא סתם צוחק עליי. בסוף התברר שהוא קרוב משפחה רחוק של אשתי".
ואיך ההרגשה באופן כללי?
"שמתחילים להכיר אותי, שדברים נפתחים. אנשים מתחפשים לראמזי בפורים, ויש אפילו סמיילי שלי בחינוכית, כי אני כאילו דמות חינוכית. זה הזוי ומרגש. בזמן האחרון מתחילים לעצור אותי ברחוב. אנשים מבקשים ממני להקליט איחולי הצלחה לבחורי ישיבות ולבנות אולפנה".
דווקא הדתיים?
"כן. אני חושב שזה בגלל שהדמות שלי צדיקה. ראמזי הוא איש צדיק שסופג את העולם באהבה, ובסוף הרי אין הבדל, כולם מתחברים ללב".
× × ×
ל'קופה ראשית', שהחלה כתופעת רשת והגיעה עד לפרס האמי הבינלאומי, שורוש הגיע חצי במקרה. חבר ששקל להיבחן לאודישן ביקש ממנו להקליט את עצמו במבטא ערבי כדי לסייע לו להתכונן לתפקיד, וכששמע את התוצאה, הציע לשורוש ללכת במקומו. למי שעוד לא נחשף (העונה השנייה משודרת בכאן 11, בימי שישי, ומימי רביעי בדיגיטל), מדובר בסיטקום מוקומנטרי שיצרו יניב זוהר ונדב פרישמן, המתרחש בסופר 'שפע יששכר'. בין הדמויות שהתאספו שם - קרן מור כקופאית הצעקנית כוכבה, דב נבון כלקוח קמצן, נועה קולר כמנהלת פתטית ואחרים - בולט ראמזי עבד־ראמזי שהתחיל לעבוד בסופר בגיל 13 ולא באמת התקדם בסולם הדרגות, כמו זיקוקים במחלקת מוצרי יום הולדת. משהו בדמותו נטולת הזדון גונב את ההצגה מהשחקנים הוותיקים.
מוזר עד כמה שורוש דומה לדמות שרקחו לו: בחור חייכן וטוב לב, מאוהב בתפקידו, מופתע מההצלחה ורואה בעיקר את האור בכל לקוח, או במילותיה של כוכבה, "אין ישראלי מכוער, יש ישראלי שמכוער לו". שורוש שיחק בין השאר בתיאטרון בית ליסין, אורנה פורת, תיאטרון רמת־גן, תיאטרון הקיבוץ ובכמה סדרות טלוויזיה, אבל לקח הפסקה בת שלוש שנים מגילום דמויות ערביות, לפני שהגיע ל'קופה ראשית'.
למה עשית הפסקה כזאת?
"אני לא יודע ערבית. הרגשתי שבעיית השפה היא סוג של התקלה. אבל לא רק החבר שלח לי את התסריט של ראמזי, גם אשתי טלי הגיעה לאודישן לאחד התפקידים בסדרה והמלהקת שאלה אותה עליי והזמינה אותי אישית. הרגשתי שהתפקיד של ראמזי ממש דופק לי בדלת. אז באתי".
וראמזי הסיר את המחסום?
"לגמרי. הגעתי למסקנה שאני שחקן שצריך לעשות כל מה שיבקשו, חייל, ערבי, מחבל - הכל תלוי בטיב התפקיד, לא במהות. גם אין לי בעיה לשחק את איתמר בן גביר. זו דמות מעולה כי הוא בטח רב עם מלא אנשים. ככל שיש יותר בעיות, ככה יש יותר בשר".
אבל איך אתה לא דובר ערבית?
"אבא שלי לא דיבר ערבית בבית. הערבית היחידה שספגתי הייתה מהמשפחה של סבא וסבתא בנצרת, לשם נסענו לא מעט כשהיינו ילדים. אני מבין את השפה קצת יותר מאדם שלא נחשף אליה, אבל לדבר בה קשה לי. לאחרונה התחלתי ללמוד ערבית".
× × ×
שורוש (35), נשוי לטלי בן יוסף, שחקנית בבית ליסין, ואב לשניים. הוא בן לאמא יהודייה שעבדה בבית חולים, ולאב ערבי־נוצרי שעבד כקבלן. הוא ושלוש אחיותיו גדלו באילת, בשכונה של אוהדי בית"ר ירושלים. "למרות כל הקללות הגזעניות אהבתי את בית"ר. גם ידעתי שלמרות שהחברים שלי צועקים סלוגנים נגד ערבים, הם לא באמת מבינים מה הם צועקים. הסיסמה 'מוות לערבים' הייתה חלק מהיומיום, ובגלל שהייתי בערך הערבי היחידי באילת אז, ידעתי שזה לא מכוון נגדי, והייתי חייב לעשות בחירות של הישרדות שביגרו אותי ועזרו לי לא להיכנס למקומות פגיעים".
העובדה שאתה לא שייך לשום צד באופן מלא מפריעה לך?
"היום כבר לא. כשהייתי קטן, היו לי שאלות של מי אני, והייתי עונה לעצמי שאני אמיר, ישראלי, בן אנואר ומאירה שורוש. בגלל שאמא שלי תימנייה, הייתי אומר שאני תימני. וכשהבנתי מאבא שלי שהוא ערבי ממוצא יווני, הייתי אומר שאני חצי תימני וחצי יווני. למזלי, היו סביבי חברים טובים שאמרו לי, אל תשקר לעצמך, והם צדקו. מאז אני אומר, אני חצי יהודי וחצי ערבי, ולפעמים זה אפילו עוזר לי בכל מיני פינות. אני גם יותר מחובר ליהדות, כי הנצרות לא מביאה איתה טקסים רבים חוץ מחג המולד, ואצל היהודים יש שירים וחגים והיסטוריה".
וגם כי היהודים כאן הם רוב, והערבים מיעוט?
"ממש לא. אם אחשוב ממקום כזה ארגיש איש קטן".
כמי שמייצג דו־קיום, אתה מרגיש שיש לך איזו אחריות חברתית?
"בגלל שלחיות גזענות זה לחיות קיפוח, אני רוצה לשחק ולצחוק לא על הגזענות עצמה, אלא על ההתמודדות איתה. הייתי רוצה לגרום לאנשים פחות להיפגע".
מה אתה זוכר מהילדות?
"היינו כל היום בים ובמלונות. כשבאה משפחה עם ילדים, אני והחברים שלי התחברנו אליהם, התפלחנו ללובי. המאבטחים כבר הכירו אותנו והיו עושים לנו מארבים. עד גיל 18 אילת היא מקום מושלם לילדים. מי שרוצה להתפתח ברמה האישית סביב מדעים, מחשבים, משחק או משפטים, יודע שזה לא יקרה באילת ועובר למרכז".
העיר השתנתה מאז ילדותך?
"בזמני הייתה אלימות מטורפת. מכות, קטטות ברמות קיצוניות. היה את חוף ציון, כל יום הייתה שם דקירה. היום האלימות ירדה לאפס".
בשל מוצאו, שורוש היה יכול לבחור אם לשרת בצבא או לא. הוא ביקש להתגייס לקרבי, ושירת ביחידת חרוב. "יצא לי להיות בשכם ובמחסומים, ואני יכול להגיד שיש לנו צבא מוסרי עם הרבה חוקים שמגינים לא עלינו אלא על מי שעומד מולנו מפני חיילים שהכוח מחמם אותם. מניסיון אני יכול להגיד שכשדברים כאלה קורים, זה לא המערכת, זה חייל שסרח".
למשחק נמשך מגיל צעיר, ואף הופיע במיוזיקל 'שיער' שעלה באחד המלונות באילת בתפקיד ברגר. אחרי שסיים את לימודיו בבית צבי, התקבל לסדרה '15 דקות' (ששודרה ב־yes). "הרגשתי בשמיים, אבל הסדרה הזאת נכשלה לגמרי. היא עלתה עם 'עספור' שמחקה אותה מעל פני האדמה. שם הבנתי את ההבדל בין לעבוד בתיאטרון, עם חודשים של עבודה קשה עד שאתה עולה מושלם לבמה, לבין לעבוד בטלוויזיה ולהגיע מושלם לתפקיד. זה הפחיד אותי, אז לקחתי צעד אחורה וסגרתי הרבה דלתות. בדיוק אחותי הגדולה ילדה, אז נסעתי למשפחה לאילת, הייתי שם כמעט שנה. הורדתי את כל האגו והגעתי להחלטה לבחור שוב בעולם המשחק. עד ראמזי הייתי סוג של 'באד־בוי' בתיאטרון וגם על המסך. ראמזי לימד אותי למצוא את הצד הרך באישיות שלי".
אתה דומה לו?
"אין לי את הסבלנות שלו, ואני גם חושב שלראמזי יותר קל מאשר לי. הוא לוקח את החיים בסבבה ומרגיש שהוא נמצא במקום הכי מתאים ועם האנשים שהוא הכי אוהב. קשה למצוא בחיים אנשים שכל כך מפוקסים ומרוצים מחייהם".
כמו ראמזי, גם שורוש לא מרבה להתעסק בסוגיות של מוצא ולאום. הפוליטיקה, הוא מצהיר, לא מעניינת אותו, ובשנים האחרונות לא נתקל בגזענות גלויה או סמויה. "באילת היו קללות נגד ערבים, דיבור ישיר, בוטה, אבל בקהילה שלנו במרכז, הנושא הזה לא עולה בשום צורה".
מה אתה חושב על חוק הלאום?
"לא מעליב אותי. לא מעניין אותי".
מה עם תוכנית המאה?
"אני אוהב פוליטיקה אמריקאית. תוכנית המאה היא תוכנית שלום, ולמרות שזו הצגה והסיכוי שהיא תתממש נדיר בערך כמו מי שזוכה בלוטו, אני אומר, לפחות שתהיה פה התחלה".
וההתבטאות של יועז הנדל, שחלק מהאנשים הגיעו עם "מנטליות של דרבוקות"?
"ההתנצלות שלו מרגיזה אותי יותר מהאמירה עצמה, כי היא מזלזלת בנו עוד פעם. אין דרך להגיד את זה ולצאת מזה טוב. בוא, בחרת בדרבוקה מסיבה מסוימת, הרי יכולת להגיד פסנתר או גיטרה חשמלית. זה כמו שראש הממשלה התנצל אחרי שאמר 'הערבים נוהרים לקלפי'. זה היה מביך יותר מהאמירה עצמה. אמרת את הדברים? לך איתם עד הקבר. אל תמרח אותנו עכשיו".
נעלבת?
"לא נעלבתי. אני נעלב רק מאשתי, לא מפוליטיקאים שיגידו הכל במאני־טיים, כדי לעשות איזה באזז ולהרוויח משהו".
× × ×
שלא כמו זוגות מעורבים שחטפו אש או לפחות הרמת גבה, אצל שורוש ואשתו טלי בן יוסף, שאותה הכיר בתיאטרון הילדים, הכל הלך חלק. "לכל אורך הדרך קיבלנו רק אהבה ענקית", הוא אומר בהקלה. "אנחנו משפחה רגילה שמקבלת יחס רגיל, ובמוצא שלי יש לפעמים אפילו משהו סקסי, משהו אסור, ואם אתה מציג את זה נכון ומוסיף, 'אבל אמא שלי יהודייה', אומרים לך, 'אה, אתה יהודי, אז בכלל'".
בימים אלו שורוש עסוק בצילומי העונה השנייה של הסדרות 'שב"ס' (כאן 11) ו'מזרח תיכון מרכז' (HOT). במקביל, הוא מופיע בהצגות הילדים של תיאטרון השעה ובסאטירה הפוליטית 'ביעור חמץ' של תיאטרון צוותא, שכתב חנן פלד. בנו הבכור אורי, בן שנתיים. בתו ליבי נולדה בעיצומו של יום צילומים ל'קופה ראשית'. "בלילה לפני היו לטלי צירים. נסענו לבית חולים, ובבוקר הודעתי להפקה שאנחנו נכנסים לחדר לידה. הם הזיזו את כל הצילומים לאחר הצהריים וחיכו לנו. טלי ילדה בניתוח חירום, ובגלל הדחיפות לא נתנו לי להיכנס וחיכיתי בחוץ. פתאום הרופאים יוצאים עם תינוקת אדומה ולא נושמת. לקחו אותה לחדר צדדי והתחילו לעבוד עליה. זו הייתה הדקה הכי ארוכה בחיי. עד ששמעתי אותה בוכה, התפרקתי לגמרי".
וחזרת לצלם?
"כן, והייתי לא מרוכז לגמרי, פחות ראמזי ויותר אמיר. היה לי קשה לנשום ולהיכנס לדמות, ולמרות זאת עברנו את הצילומים בהצלחה, כי יש רגעים במשחק שלא חייבים ללכת עד הסוף עם האמת האמנותית. למדתי את זה מהמורה הרוחני שלי סלבה מלצב מבית צבי. הוא סיפר לנו שברוסיה הייתה תקופה שבה הוציאו אנשים להורג, ותיאטרון מפורסם שהעלה הצגה עם סצנה של תלייה, עשה עם הממשלה ברטר כדי לתלות אנשים אמיתיים על הבמה. הם אמרו, אם כבר, נלך עם האמת האמנותית הכי רחוק. הבעיה היא שכשתולים בן־אדם הוא מחרבן, משתין, יוצאים מהפה שלו דברים שלצופה נראים בלתי נסבלים, ובאופן אבסורדי האמת פוגעת באמינות. ככה הבנתי שלא תמיד האמת שלך צריכה להיות כל־כולה על המסך, ושאם שחקן נכנס יותר מדי לדמות שלו, הוא עלול לאבד משהו מעצמו".
אבל היו גם רגעים הפוכים שבהם הוא היה כל כולו בתפקיד. "הייתי צריך לבדוק לדב נבון את הטיקט של המכנסיים. ניסיתי לחפש את הטיקט בעדינות, ואז דב אמר לי, 'אל תעשה בכאילו, תכניס את היד כמו שצריך, עם כל הנשמה'. אמרתי, 'אין בעיה', ואיבדתי את הבושה והכנסתי את היד לעומק, ממש חפנתי אותו מאחור. בדיוק עוברת שם דמות הלקוחה שוני, ואני שואל אותה בנימוס אופייני, מה שלום הקטן? כשאני עם הקטן של דב נבון. בקושי יכולנו לצלם מרוב צחוק".
בפרק אחר, מנהלת הסניף אירגנה לעובדים ערב הווי עם אמן אורח: ראמזי אחז בגיטרה ושר את 'גן השקמים'. "זה היה קורע", נזכר שורוש. "בכל פעם שהתחלתי עם, 'כן, זהו, כן זהו' במבטא ערבי, היינו על הרצפה. קרן בוכה, נועה בוכה, הצלמים ככה רועדים".
אתה הדמות הכי מזוהה עם הסדרה. למה?
"הדבר הכי חזק אצל ראמזי זה המסירות לעבודה והשמחה במה שיש. אני חושב שהרבה צופים מתחברים אליי מהמקום הזה, של ההסתפקות במועט והיכולת להפוך את המועט למשהו מפואר".
איפה המוצא של ראמזי מתבטא בדמותו?
"בג'נטלמניות שלו. יש לו איזה קלאס שקשור לעולם הערבי. הוא מביא שירות אקסטרה, בודק את הפרטים הקטנים, אם אתה יושב על הכיסא הנכון, אם אתה צריך קיסם, מין תנועה כזאת, שיהיה ללקוח הכי נעים והכי נוח".
ובפרק על הפיגוע, כשראמזי מניף סכין בקצבייה?
"ראמזי עובר שם במקרה, ועד הרגע האחרון לא מבין שמפחדים ממנו. הוא בטוח שמבקשים ממנו ללכת הביתה בגלל שהפיל עגבניית שרי, לא בגלל הסכין".
ומה עם הפרק שבו ראמזי מתנשא על אחותו, עובדת הסופר המתלמדת?
"ראמזי כל כך אוהב את 'שפע יששכר' שהשנאה היחידה בחייו היא הסופר המתחרה, 'אושר לוי'. זה עושה אותו חולה. וכשאחותו יוצאת עם אחד העובדים של המתחרה, הוא בוכה על זה בסאבטקסט גאוני: 'היא לא תצא עם אחד כזה, הוא לא משלנו, איך אפשר להביא חתן כזה אל השולחן, אל תיתמם, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר', ההקבלה ליחסי ערבים־יהודים נורא ברורה, ואם זה היה מפי דמות של יהודי, זה היה הרבה פחות משמעותי".
הגזענות הסמויה כלפי ראמזי שהסדרה משקפת, מפריעה לך?
"להפך. אני אוהב שאנשים נוגעים בעצבים חשופים, זה הופך אותם ליותר מחוסנים. אני חושב שצריך לתת לקומיקאים לצחוק על הכל. זה טוב לאמנות, ולקומדיה זה בכלל חמצן".
איזה תגובות אתה מקבל?
"ערבים מאוד אוהבים את הסדרה, וגם יהודים. לא יצא לי לקבל עדיין ביקורת שלילית, חוץ מפעם אחת, כשנכנסתי לאתר הסדרה וקראתי את התגובות. כולם כתבו מחמאות ורק אחד כתב, 'מבחינתי הוא פלסטיני'. זה הרג אותי מצחוק. כי כאילו מה לי ולזה, אני חי חיים רגילים לגמרי בגבעתיים, זורם, ופתאום מישהו כותב דבר כזה מופרע. התחשק לי לשלוח לו סמיילי מחייך".
יפה שאתה צוחק.
"מה יש פה להיעלב?"
כש'קופה ראשית' הייתה מועמדת לאמי הבינלאומי, שורוש נסע עם הצוות לניו־יורק, לראשונה בחייו. "זה היה כמו טיול שנתי", מחייך שורוש. "היה מאוד מרגש לקבל הכרה מגוף כל כך משמעותי. נכנסתי בטעות לפאנל עם היוצרים ופתאום המנחה מספרת שכשהיא התחילה לצפות בפרק הראשון היא התבאסה, ואז הגיע ראמזי ומאותו הרגע היו לה רק מילים טובות. מרוב מבוכה, עשיתי לה תנועה כזו של 'מוב'. היא סימנה לי לקום וכולם מחאו לי כפיים. אחר כך ישבנו יחד בטקס, ומאז אנחנו חברים באינסטגרם".
התאכזבת שלא זכיתם?
"בכלל לא. ניצחנו בעצם המועמדות. בשנה שעברה זכתה 'נבסו', וקשה להביא פסלון לישראל שנה אחרי שנה".
איך אתה מסביר את הפער בין הרייטינג להצלחת הסדרה ברשתות החברתיות?
"זה רק מוכיח שהמדינה היא הרשת. כשנסענו לניו־יורק, אבא שלי התקשר ואמר לי, 'איך אתם באמי והמדינה לא מדברת עליכם? בערוצים המסחריים בקושי מזכירים אתכם'. אמרתי לו, אבא, לערוצים המסחריים אין אינטרס לסקר אותנו כי אנחנו מתחרים, אבל הרשת היא המדינה, ושם אנחנו מצליחים. פעם סדרה שהצליחה ברשת רשמה לעצמה וי נחמד, היום סדרה שמצליחה ברשת מתקיימת מול כל המדינה".
