לבחור נכון
רגע לפני ההליכה לקלפי מסביר פרופ' יובל נח הררי מה המשמעות האמיתית של הבחירה שלנו
האמת לא נקבעת בבחירות דמוקרטיות. בעוד שלושה ימים ישראל הולכת שוב לבחירות. אז כדאי אולי להזכיר לאנשים מהן בדיוק בחירות דמוקרטיות. בחירות אינן שיטה לגלות את האמת. בחירות הן שיטה להגיע לפשרה בדרכי שלום בין רצונותיהם של אנשים שונים. ייתכן שאתם סבורים שרבים מהאנשים שחולקים איתכם את המדינה הזאת הם בורים, טיפשים ואפילו רעי לב - והם אולי חושבים עליכם את אותו הדבר. עדיין, נשאלת השאלה, האם אתם רוצים להגיע לפשרה עם האנשים האלה, או שאתם מעדיפים להכריע את המחלוקת עם רובים ופצצות?
מאחר שבחירות הן דרך להתפשר על רצונות, בקלפיות אנשים עונים על השאלה: "מה אתם רוצים?" ולא על השאלה, "מהי האמת?" זוהי הסיבה שלכל האזרחים ניתנת זכות הצבעה שווה. כשמנסים לברר את האמת, לדעותיהם של אנשים שונים יש משקל שונה. אבל כשמבררים מה אנשים רוצים, אין סיבה להעדיף את רצונו של האחד על זה של האחר.
ב־2016 הצביעו אזרחי בריטניה במשאל עַם לעזוב את האיחוד האירופי. לאחר ההצבעה, כתב הביולוג הידוע ריצ'רד דוקינס, שזו הייתה טעות לתת זכות הצבעה במשאל הזה לאנשים שחסר להם רקע מתאים בכלכלה ובמדעי המדינה - קרי, רוב רובו של הציבור הבריטי. זה כאילו כתב דוקינס, "שהייתם עורכים משאל עם כדי להכריע אם חישוביו המתמטיים של איינשטיין מדויקים".
אלא שהאנלוגיה הזאת שגויה. זה אכן מגוחך לערוך משאל עם על תורת היחסות של איינשטיין, כי זוהי שאלה בנוגע לאמת, ולכן היא בתחום אחריותם של המומחים לדבר. דעתה של פרופסורית לפיזיקה על תורת היחסות היא בעלת משקל רב בהרבה מדעותיהם של אלף פרופסורים להיסטוריה או אלף עורכי דין. אבל השאלה שהופיעה על פתקי ההצבעה במשאל העם של 2016 לא נגעה לאמת. השאלה הייתה: "האם על הממלכה המאוחדת להישאר חברה באיחוד האירופי או לעזוב את האיחוד האירופי?" זוהי שאלה לגבי רצון, ואין שום סיבה להעדיף את רצונותיהם של מומחים על פני רצונותיהם של כל היתר.
יהיו מי שיטענו שרצונות בכל זאת משקפים אמונה בעובדות כלשהן, ושהדיון לגבי הברקזיט סבב סביב אמיתותן של טענות כלכליות מסוימות. לדוגמה, האם עזיבת האיחוד האירופי תביא לעלייה או לירידה בתוצר הלאומי של בריטניה? רוב האנשים אינם מוכשרים לענות על שאלה כלכלית מסובכת שכזאת. לכן מוטב היה להשאיר את ההחלטה על הברקזיט למומחים.
אם התוצר הלאומי היה השיקול החשוב היחיד, אכן היה הגיוני לתת לקבוצה קטנה של מומחים להחליט אם בריטניה תעזוב את האיחוד האירופי או תישאר בו. אבל אנשים יכולים לרצות לעזוב את האיחוד האירופי מסיבות אחרות, אפילו אם צעד כזה יוביל למשבר כלכלי. בדמוקרטיה, המצביעים זכאים להעדיף רגשות לאומיים ואידיאלים דתיים על פני אינטרסים כלכליים. מומחים עשויים להכריז שהעדפות כאלה הן "לא רציונליות", אבל אם נרשה למומחים להחליט עבור אנשים מה להעדיף - זוהי דרך המלך למשטר טוטליטרי.
יש בדיחה על פעיל קומוניסטי שנאם בפני קבוצה של פועלים, והבטיח להם ש"כשהמהפכה תבוא, כולכם תאכלו תותים בשמנת!" פועל אחד הרים את ידו ואמר: "אבל אני לא אוהב תותים בשמנת". הקומוניסט מיד ענה עם טון מאיים במקצת: "כשהמהפכה תבוא, אתה תאהב תותים בשמנת!"
להוציא את האמת אל מחוץ לחוק
כיוון שבחירות דמוקרטיות נסובות סביב רצונות ולא סביב האמת, מומחים לא צריכים ליהנות מזכויות הצבעה מיוחדות. אבל בדיוק מאותה הסיבה, הממשלה הנבחרת אמורה לכבד את עצמאות המדע, בתי המשפט והתקשורת. הממשלה מייצגת את רצון רוב הבוחרים, ואל לנו להכפיף את האמת לרצון, כי אנשים הרבה מאוד פעמים רוצים שהאמת תהיה אחרת ממה שהיא. רצון הבוחר צריך להדריך את מדיניות הממשלה, אבל לא צריך לעוות את האמת המדעית או המשפטית.
לדוגמה, קנאי דת נוצריים מאוד רוצים שכתבי הקודש יהיו אמת לאמיתה, ואילו תורת האבולוציה תהיה שגויה. אולם אפילו אם 51 אחוז מהמצביעים הם נוצרים פונדמנטליסטים, לא צריכה להיות להם הסמכות לקבוע מהי האמת, או למנוע ממדענים לחקור ולפרסם אמיתות לא נוחות. בניגוד לפרלמנט, המחלקה לביולוגיה לא אמורה לשקף את רצון העם. הפרלמנט יכול כמובן לחוקק חוק הקובע שתורת האבולוציה היא שקר וכזב, אבל זה לא ישנה את המציאות.
בדומה, כשמנהיג כריזמטי מואשם בשחיתות, תומכיו הנאמנים בדרך כלל רוצים שההאשמות הללו יהיו שקר. אבל אפילו אם רוב המצביעים תומכים במנהיג, הרצון שלהם לא אמור למנוע מעיתונאים ושופטים לחקור ולחשוף את האמת. גם אם הפרלמנט מחוקק חוק לפיו כל ההאשמות נגד המנהיג הן בדיה, חוק כזה לא משנה את העובדות.
כמובן שלמדענים, לעיתונאים ולשופטים יש מגבלות משלהם, ולא תמיד אפשר לסמוך עליהם לחשוף ולפרסם את האמת. יש לפעמים שחיתות, דעות קדומות וטעויות גם באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט. אבל הפתרון אינו להכפיף אותם לממשלה. הממשלה היא ממילא המוסד החזק ביותר בחברה, ולא פעם יש לה את הכי הרבה סיבות לעוות או להסתיר אמיתות לא נוחות. לכן לתת לממשלה לפקח על החיפוש אחר האמת זה כמו למַנות את השועל לשמור על לול התרנגולות.
כדי להגן על האמת, מוטב להישען על שתי שיטות אחרות:
ראשית, לאקדמיה, לתקשורת ולמערכת המשפט יש מנגנונים פנימיים למניעת שחיתות, לעקירת דעות קדומות ולחשיפת טעויות. באקדמיה, מדעניות בוחנות זו את פרסומיה של זו כדי לגלות טעויות, וקידום באקדמיה מושג הרבה פעמים על ידי חשיפת טעויותיהם של אחרים או גילוי עובדות לא ידועות. בשוק התקשורת תחרות חופשית גורמת לכך שאם עיתון אחד נמנע מלחשוף שערורייה כלשהי, המתחרים יקפצו על ההזדמנות לפרסם את הסקופ. במערכת המשפט, שופט שלוקח שוחד עשוי לעמוד למשפט ולהיענש בדיוק כמו כל אזרח אחר.
שנית, מוסדות שונים ועצמאיים יכולים לפקח זה על זה. לדוגמה, אם תאגידים רבי־עוצמה משחדים כל כך הרבה מדענים עד שאי־אפשר לסמוך על האקדמיה לפקח על עצמה, עיתונאים ושופטים יכולים לחשוף את המרמה ולהעניש את האשמים. אם התקשורת או בתי המשפט לוקים בגזענות שיטתית, זה תפקידם של סוציולוגים, היסטוריונים ופילוסופים לחשוף את העיוות הזה. אין ספק שהשיטות הללו אינן מושלמות, אבל שום מוסד אנושי אינו מושלם. גם הממשלה לא מושלמת.
ישנן סיבות חשובות נוספות לשמור על עצמאות האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט. בחירות דמוקרטיות נסבות סביב רצון הבוחרים, והרצון האחד שכולם חולקים הוא הרצון לנצח. איך אפשר לוודא שאף מפלגה לא מרמה ומטה את המשחק לטובתה? במשחק כדורגל, לא יעלה על הדעת שהשופט והקוונים ישתייכו לאחת מהקבוצות היריבות. כששחקנים מתווכחים אם נעשתה עבירה או לא, הם חייבים שופט עצמאי שיכריע בסוגיה. אותו הדבר בדיוק נכון גם בדמוקרטיה. גם דמוקרטיה היא משחק עם חוקים, ואפילו למנצחים בבחירות אסור לשבור את החוקים הללו.
לדוגמה, אם 51 אחוז מהבוחרים מעבירים חוק שמונע מיתר 49 אחוז הבוחרים להשתתף בבחירות עתידיות, צריך שופט עצמאי שישלוף את הכרטיס האדום ויפסול את החוק הזה - למרות שרוב הבוחרים תומכים בחוק. במרבית הדמוקרטיות, זהו תפקידו של בית המשפט העליון. ואם בית המשפט העליון מאבד את עצמאותו, המשחק הדמוקרטי הופך לדיקטטורה של הרוב.
שילכו הדובים לעזאזל
לשם הדוגמה, בואו ננתח את מקרה המבחן של משבר האקלים. השאלה: "האם פעילות אנושית גורמת לאקלים כדור הארץ להתחמם?" היא שאלה לגבי האמת. הרבה אנשים רוצים שהתשובה על שאלה זו תהיה "לא". אבל רצון הבוחרים לא משנה את המציאות, ולכן יהיה זה אבסורד לקיים משאל עם על השאלה הזאת ולתת לכל האזרחים זכות הצבעה שווה. זוהי שאלה למומחים. אם רוב המומחים אומרים שיש התחממות גלובלית, ורוב הבוחרים אומרים שאין, מוטב להאמין למומחים, ומוטב לא לתת לבוחרים את הסמכות להעניש מוסדות אקדמיים או אמצעי תקשורת שחוקרים ומפרסמים אמיתות לא נוחות.
כמובן, כשמגיעים להחליט על מדיניות ביחס למשבר האקלים, רצון הבוחרים הוא הסמכות העליונה בדמוקרטיה. עצם העובדה שאנו מכירים באמת של ההתחממות הגלובלית עדיין לא אומרת לנו מה לעשות לגבי זה. תמיד עומדות בפנינו אפשרויות פעולה שונות, והבחירה ביניהן היא עניין של רצון. לדוגמה, אפשרות אחת היא לצמצם מיד את פליטת גזי החממה אפילו במחיר של האטת הצמיחה הכלכלית. פירוש הדבר שנחווה קשיים מסוימים בהווה, אך נציל אנשים בשנת 2050 מקשיים חמורים יותר, נציל את בנגלדש מלטבוע, ונציל את דובי הקוטב מלהיכחד. אפשרות שנייה היא להמשיך עם "עסקים כרגיל", ולא לנקוט שום פעולה להאטת ההתחממות הגלובלית. פירוש הדבר שנהנה מחיים נוחים יותר בהווה, אבל את המחיר ישלמו בני הדור הבא, תושבי בנגלדש ודובי הקוטב. כשאנו באים לבחור בין שתי האפשרויות, רצונותיהם של המומחים לא צריכים לגבור על רצונות הציבור הרחב.
אבל יש אפשרות אחת שלא צריכה לעמוד על הפרק כלל - להסתיר או לעוות את האמת. אם רובנו רוצים לכייף היום, ולעזאזל עם דור המחר, עם הבנגלדשים ועם דובי הקוטב, בדמוקרטיה מותר לנו להצביע עבור זה. אבל אסור לנו להעביר חוק שקובע שההתחממות הגלובלית היא מזימה שקרית. אנחנו יכולים לבחור מה שאנחנו רוצים, אבל אל לנו להכחיש את המשמעות האמיתית של הבחירה שלנו.
הכל תותים
לשמור על הפרדה בין הרצון לבין האמת זה לא רעיון חדש. זה תמיד היה חיוני לתפקודן התקין של דמוקרטיות. אבל במאה ה־21 זה חשוב יותר מאי פעם, כי היום קל יותר מתמיד לתמרן את הרצון האנושי. השילוב בין ביוטכנולוגיה לבין טכנולוגיית מידע נותן לממשלות ולתאגידים את היכולת לפצח את האדם. אנו מאוד קרובים לנקודה שבה לממשלות ולתאגידים יהיה מספיק ידע ביולוגי, מספיק מידע ומספיק כוח חישובי כדי להכיר אותנו טוב יותר ממה שאנחנו מכירים את עצמנו. בעזרת תוכנות מחשב משוכללות, הממשלות והתאגידים יוכלו אז לא רק לחזות את ההחלטות שלנו, אלא גם לתמרן את הרצונות שלנו ולמכור לנו כל דבר - תותים או פוליטיקאים. כשהמהפכה הזאת תושלם, מחשבים יוודאו לא רק שאתם תאהבו תותים בשמנת, אלא גם שתאהבו את המפלגה השלטת.
בדמוקרטיה, הממשלה מייצגת את רצון הבוחרים. אבל מה קורה כשלממשלה יש את הכוח לתמרן באופן שיטתי את רצון הבוחרים? במצב כזה, מי מייצג את מי? זהו סופה של הדמוקרטיה כפי שהכרנו אותה עד כה. לכן אנחנו צריכים להמציא את הדמוקרטיה מחדש, אבל כרגע אנחנו עוד לא יודעים איך. אנחנו שועטים במהירות שיא לתוך טריטוריה לא מוכרת.
גרוע מכך, בדיוק בשעת משבר זו אנו רואים בכל רחבי העולם עלייה של משטרים פופוליסטיים שתחילה משיגים כוח על ידי ליבוי שנאה נגד זרים ומיעוטים, ואז תוקפים בשיטתיות כל מוסד שעשוי להגביל את כוחם. מטרותיהם העיקריות של משטרים אלו הן בדיוק אותם המוסדות שאמורים להגן על האמת: התקשורת, בתי המשפט והאוניברסיטאות. משטרים פופוליסטיים חוששים מהאמת כיוון שהיא לא מצייתת להם - ולכן הם טוענים שהיא לא קיימת. מנהיגים פופוליסטיים מתחנפים אלינו ואומרים לנו שרק הרצונות שלנו חשובים. מומחים שמצביעים על אמיתות לא נוחות מוקעים כבוגדים המתנגדים לרצון העם.
כדי להגן על עתיד הדמוקרטיה, חיוני לשמור על ההפרדה בין האמת לבין הרצון. זה לא מספיק להצהיר על נאמנות לאידיאל ערטילאי של “אמת”. המפתח הוא מוסדות. אף מוסד אינו מושלם, אבל רק מוסדות יכולים להפוך אידיאלים למציאות חברתית.
לכן בבחירות הקרובות, כדי לשמור על הדמוקרטיה, חשוב להצביע למפלגות שמכבדות את המוסדות שחוקרים וחושפים את האמת. הצביעו למפלגה שלא תשתמש בכוח שלה כדי לערער את עצמאותם וכוחם של המוסדות הללו. הצביעו למפלגה שאומרת לאנשים שהם בהחלט זכאים לבחור איזו ממשלה שהם רוצים, אבל הם לא זכאים לבחור איזו אמת שהם רוצים.
פרופ' יובל נח הררי הוא היסטוריון
לפנייה לכתב/ת 
