הבחירה היא בין שקרן אמין לשקרן לא אמין
המועמדים בבחירות מפזרים הבטחות והתחייבויות המכוונות לקולות המתלבטים, והם יזנחו אותן ביום שאחרי. תחליטו למי מהם אתם מאמינים
בבחירות 2008 לנשיאות ארה"ב השמיע המועמד ברק אובמה שורה של הבטחות - הן בפריימריז למפלגה הדמוקרטית והן במרוץ הארצי - תחת הסיסמה: "כן, אנו יכולים". יריבתו בבחירות המוקדמות, הילרי קלינטון, אמרה בלגלוג: "אובמה מבטיח לכם להוריד את הכוכבים מהשמיים". אובמה אכן לא קיים רבות מהבטחותיו ובראיונות שערך לאחר סיום שמונה שנות כהונתו הוא הסביר: "ניסיתי לקיים את כל מה שהבטחתי, אבל יריביי הפוליטיים לא אפשרו לי לעשות זאת".
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בארה"ב הנשיא נבחר בבחירה ישירה ומקים ממשלה כראות עיניו ללא צורך בקואליציה עם מפלגות אחרות. עם זאת, בביצוע מדיניותו הוא כפוף לאישוריהם של הקונגרס והסנאט, שלעיתים יש באחד מהם, או בשניהם, רוב למפלגה היריבה. בישראל המצב מורכב יותר בשל השיטה של בחירה במפלגות ולא ישירות בראש הממשלה. התוצאה: מרכיב הממשלה חייב להתחשב בהבטחות של כולן לבוחריהם, כך שלא נותרו לו אפשרויות רבות להגשים את הבטחותיו שלו.
מה הערך, אם כן, של הבטחות הפוליטיקאים במערכת הבחירות? ללוי אשכול, כשהיה שר האוצר, מיוחסת האמירה: "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". בפרפראזה על משפט זה הפוליטיקאים יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר: "הבטחתי, אבל לא נתנו לי לקיים".
אז מדוע הפוליטיקאים מבטיחים דברים שקרוב לוודאי לא יוכלו לקיים? הרי צריך ללוות אותם חשש שהם עלולים לאבד את אמינותם בעתיד והדבר ישמש נגדם, כפי ששימשה ההבטחה המפורסמת של ג'ורג' בוש האב בבחירות 1988: "קראו את שפתיי, לא יהיו מסים חדשים". היו מסים חדשים ובוש נתפש כלא אמין ונכשל בבחירות 1992.
למרות זאת, המפלגות ממשיכות לכתוב שטרי חוב לבוחרים, כאשר בפועל מדובר בחתימה על הקרח, והסיבה היא שבפני האסטרטגים של הפוליטיקאים ניצבת מטרה אחת בלבד – ניצחון. המרצה והיועץ האסטרטגי האמריקני, ד"ר רון פושו, אמר: "מטרת הקמפיין היא לא להתמכר לאגו, לא לגרום לאנשים לאהוב את המועמד ואף לא כדי להתנקם באויבים שלו. המטרה היא אחת: לקבל יותר קולות מאשר יקבל היריב". בבחינת עשו מלחמה, לא אהבה.
קהלי היעד שיכולים להכריע את הקמפיין אינם הבוחרים הטבעיים של המפלגה. יש אמנם ליזום פעילויות לחיזוק עמדותיהם וכן להשקיע אמצעים מיוחדים להבאתם לקלפי ביום הבחירות, אבל את עיקר המאמץ, כך ממליצים האסטרטגים, יש להשקיע במתלבטים, אלה שטרם החליטו במי לתמוך. העובדה שהם מתלבטים מאפשרת להטותם ולשכנעם לתמוך בעמדה מסוימת.
כיצד משכנעים את המתלבטים? אנשי הקמפיין מבצעים מחקרי עומק, באמצעות סקרים וקבוצות מיקוד, כדי לבחון את עמדותיהם המדויקות ואת הציפיות שלהם מאותה מפלגה. בהתאם לכך נקבעים המסרים וההבטחות, ואלה לא תמיד מייצגים את העמדות הבסיסיות של המפלגה.
בבחירות 1992 הציגה מפלגת העבודה בראשותו של יצחק רבין תוכנית מדינית שתמכה באוטונומיה לפלסטינים שהייתה זהה למצע של הליכוד. ב-1996 הציג הליכוד בראשותו של בנימין נתניהו תוכנית ל"שלום בטוח" שהבטיחה את ביצוע החלטת ממשלת רבין לגבי הסכם אוסלו. בשני המקרים מדובר היה בנשף מסכות כאשר צד אחד מתחזה לשני.
מדוע הבוחרים הטבעיים של המפלגות האלו לא נבהלו מן המסרים וההבטחות, שהיו בניגוד לתפישת עולם? הסיבה פשוטה: הם הניחו שהיעד להשגת הקולות המתלבטים – הניצחון – מצדיק את הסטייה. לאחר מכן מנהיגי המפלגות יחזרו לעמדותיהם המקוריות, אחרת יאבדו את הבסיס האלקטורלי המוצק שלהם.
רבין אכן "שכח" מיד לאחר הבחירות את תוכנית האוטונומיה וקידם את תהליך אוסלו. נתניהו "שכח" בהמשך כהונתו את תהליך אוסלו ובלם אותו. זהו ההסבר מדוע יש להתייחס להבטחות הפוליטיקאים במערכת הבחירות הזו בערבון מוגבל ביותר.
בוגי יעלון, מראשי כחול לבן, אמר בינואר השנה ביושר בוקי ל-ynet שקמפיין הממשלה החילונית, שנקטה מפלגתו בבחירות הקודמות, היה "משיקולים אלקטורליים של קמפיין". כלומר, לדברי יעלון, בין שתי נקודות לא עובר רק קו ישר אחד, אלא שניים. יש קמפיין ויש אמת ואין שום סתירה ביניהם.
האם הפוליטיקאים מסתמכים על טיפשות ההמון ועל זיכרונו הקצר, אשר תוקפו פג ביום שאחרי הבחירות? יעלון ידוע דווקא כפוליטיקאי ישר והוא מניח כנראה שהציבור חכם מספיק כדי להבין שקמפיין הוא בעצם סיפור אגדה לאנשים מבוגרים. הם יודעים שפיות אינן קיימות במציאות, אבל נהנים מכל רגע שהן מופיעות בתשדירי התעמולה.
ואם כולם משקרים, אז למי אפשר להאמין? זוהי הבחירה שניצבת בפני אזרחי ישראל כיום: להחליט מיהו שקרן אמין ומי הוא שקרן לא אמין.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
