"שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו שוטר בועט לך בפנים"

(איור: מורן ברק)

שום דבר לא מכין אותך לרגע שבו שוטר בועט לך בפנים.

כשהייתי בת 13 עברתי לגור באקדמיה למצוינות בספורט במכון וינגייט, שזה שם ארוך מאוד לפנימייה. לא הייתי שייכת לשם מהרגע הראשון. התאמנתי בג'ודו, שזה הענף המבהיל ביותר עבור החניכים האחרים, שעוסקים בשחייה, כדורעף, טריאתלון, כדורסל וכו'. אף אחד לא בדיוק הבין מה זה ג'ודו, הם רק חשבו שאנחנו לובשים חלוקים והולכים מכות ולכן לא התעסקו איתנו.

מהר מאוד יצא לי שם של "משוגעת", כלומר של אחת שמגיבה באופן בלתי מידתי להקנטות ולעג. כמובן שזה גרם לחניכים האחרים, גדולים ממני, גבוהים ממני וחזקים ממני, להציק לי ללא הרף. רבתי עם כל מי שהציק לי וגם עם מי שלא. ניסיתי להוכיח שלא כדאי להתעסק איתי. זה רק גרם להם להציק לי יותר. רציתי להרוג אותם במכות אבל לא יכולתי. כמה חודשים לתוך השנה הראשונה, כבר עמדתי על המקסימום האפשרי של עבירות משמעת. על כל התפרעות היו משעים אותי מיד והייתי נשלחת הביתה. לא רציתי לנסוע הביתה. לא רציתי לפספס אף אימון.

אבל על מזרן הג'ודו היו מציקים לי פחות. על מזרן ג'ודו יש חוקים ויש משמעת. היו דברים אחרים שעשו כדי להוציא אותי משלוותי, כמובן. באימון ג'ודו לא מדברים ולכן היכולת שלי להגיב הייתה מוגבלת. לפעמים זה עזר לי להתרכז באימון, לפעמים הרגשתי שכולם נגדי, פועלים יחד כדי להרוס לי. הכעס שלי גדל וגדל. לא היה הרבה שיכולתי לעשות.

נדמה לי שרוב האנשים נולדים שייכים לאנשהו. לפני כל אימון כולם יושבים ומפטפטים, ואני זוכרת שהייתי עומדת לידם, או יושבת על הספסל ומתבוננת בהם. יותר מהכל רציתי להיות חלק. לא ידעתי איך.

בשנה השנייה כבר הייתי במצב קצת יותר טוב. הייתי יושבת בחדר האוכל עם הנבחרת הבוגרת של הג'ודו. אהבתי לדבר איתם ואהבתי לשבת איתם בשולחן. הבוגרים לא היו מציקים לי ולפעמים אפילו היו צוחקים ומתעניינים במה שאני אומרת. ניסיתי למצוא חן בעיניהם, אבל רוב הזמן אמרו לי שאני מדברת יותר מדי ושאסתום את הפה. השנים היפות של חיי.

היו שוקלים אותנו כל הזמן. בענפי קרב מתחרים לפי קטגוריות משקל ולכן וכולם עושים דיאטות, רצים עם מעיל בחודש יולי כדי להזיע את הקילוגרם האחרון, או לפעמים אוכלים רק חטיפי חלבון במשך יומיים, כל אחד והעדפותיו. כולם חולקים מתח אדיר. בערך בשלב הזה התחיל אצלי סיוט חוזר: אני צריכה להתחרות מחר ויש לי ארבעה־חמישה קילו להוריד. אני לא מספרת לאף אחד ואומרת לעצמי, "יהיה בסדר, יהיה בסדר, לא לדאוג". וכך אני מעבירה את הזמן עד שנותרות כמה שעות לשקילה, ואני נבהלת כי אני מבינה ששכחתי שזה קורה וזה קורה ממש עכשיו. אני לובשת את כל הבגדים שלי ויוצאת לרוץ, לפחות לסמן וי, להראות שניסיתי, אבל אני תמיד מתעוררת לפני שאני מתחילה את הריצה.

בסוף השנה השנייה התחלתי למצוא את המקום שלי. השתפרתי באימונים והייתי מוכנה לירוק דם כדי לזרוק באיפונים. לפעמים באמת ירקתי דם. לעתים קרובות איבדתי את כל העשתונות באימון. כלומר, תוך כדי ההפסקה בין קרב לקרב לא יכולתי עוד לשלוט בדמעות. אבל היו שלוש־ארבע דקות לנגב את הדמעות, להסדיר נשימה, להתחיל את הקרב הבא. לא ראיתי בעיניים. התואר "משוגעת" התחיל לקבל גם קונוטציות חיוביות. עדיין הייתי משוגעת, אבל נהייתי גם אחת שנלחמת הכי חזק. זו הייתה מחמאה גדולה. המשכתי לירוק דם כדי להיות ראויה לה.

עברו שנתיים עד שהפסיקו לצחוק עליי ששחקנית כדורעף שברה לי את האף. איך אמר לי מאמן הנבחרת? "לא נורא ששברת את האף, אבל למה משחקנית כדורעף? איזה בושות את עושה לנו, נועה".

עברו עוד שבע שנים עד הפעם הראשונה שבאמת חטפתי מכות. כמה חודשים לפני כן יצאתי לחופשה כפויה מאימוני ג'ודו סדירים. הסיוטים על הדיאטות נמשכו, אבל אני כבר לא זינקתי מהמיטה. התחלתי לעבוד בעבודה סתמית וניסיתי להבין איך כל האחרים חיים את חייהם. בעבודה כעסתי מאוד. על עצמי, בעיקר. כעסתי שאני עוסקת בדבר שאני מתביישת בו, כעסתי שאני בכלל מעיזה להתבייש, כעסתי על לקוחות וקולגות שדיברו אליי בזלזול. הם לא רואים שאני יכולה להרוג אותם? נשכתי שפתיים ועשיתי את מה שהיה צריך, כמו שהייתי רגילה לעשות במקומות ראויים יותר.

סיימתי את תשע השעות שלי בעבודה, והלכתי לגג של חניון במרכז תל אביב לשתות בירה עם חברה. אני נוהגת לשבת שם, בדרך כלל על המעקה, בדרך כלל לבד. התיישבתי על המעקה. הייתה רוח חזקה ומזג אוויר קריר. הסתכלתי על המסגד בקו הגבול של יפו. החברה שהייתה איתי, ג'ניפר, עמדה על ידי ונשענה על המעקה. היא שאלה אם ארצה ללכת לטבול רגליים בים. הסתכלתי למטה אל הים, אבל היה לי נעים במקום שבו הייתי. רציתי להישאר שם לתמיד, אם רק היה אפשר.

שתינו בירה ואכלנו צ'יפס. שתקתי הרבה. מדי פעם, אנשים למטה הצביעו עליי. התעלמתי. השמש התחילה לשקוע והצלחתי לקחת הפוגה מהכעס שלי. לקראת 19:00, ניידת משטרה דהרה ברחוב למטה, ופנתה לתוך החניון שעל גגו ישבנו. תוך שלוש דקות הניידת כבר עמדה מולי. הרכב נעצר בחריקת בלמים ושלושה שוטרים יצאו ממנו (למעשה, שוטר אחד, פקח ופקחית). השוטר, שנקרא לו מעתה "הסדיסט", הוביל את החבורה, והשניים האחרים עמדו מאחוריו. הדברים שקרו מיד לאחר מכן היו מטומטמים בדיוק כפי שאני מתארת אותם.

ירדתי מיד המעקה. אני לא מטומטמת. הנחתי את בקבוק הבירה על הרצפה, אני לא רוצה לחטוף סטירה משוטר בגלל שהתנהגתי כמו ילדה חצופה. הם שאלו מה אנחנו עושות. "מה זאת אומרת?", עניתי, "סתם עומדות פה, זה מקום ציבורי". הם ביקשו ממני תעודת זהות. הסתכלתי על הסדיסט ואמרתי: "לא". הוא היה מבולבל. "אני מבקש פעם נוספת, תראי לי תעודת זהות". הרקות שלי פעמו בזעם. "לא. לא עשיתי שום דבר". הרמתי את בקבוק הבירה מהרצפה ושתיתי ממנו.

כולם שואלים אותי למה לעזאזל העדפתי להתנגד. לא היה עליי שום דבר לא חוקי, לא עברתי שום עבירה - למה לא נתתי להם תעודת זהות והלכתי הביתה? אבל באותו הרגע שום דבר לא נראה מובן מאליו. באותה המידה שיכולתי להוציא את תעודת הזהות מהארנק שלי, יכולתי גם שלא. כל הגוף שלי פעם את ה"לא" הזה. נשענתי על המעקה וצחקקתי. שמתי עליהם זין והראיתי להם את זה בכל דרך אפשרית. הם צעקו עליי "תזדהי או שנעצור אותך" ואני אמרתי "לא. למה אני צריכה להזדהות אם לא עשיתי שום דבר?".

בג'ודו, אף שאלה ואף הוראה ממאמן היא לא המלצה. זו פקודה. אפשר לעשות מה שאומרים לך או שאפשר לצאת מהדלת ולא לחזור. זו אותה הצורה שבה אנשים נוהגים מול המשטרה. אפשר לעשות מה שאומרים לך או שאפשר להיכנס לניידת ולנסוע לתחנה. עמדתי מול השוטרים וכל הגוף שלי רעד, אבל לא הייתי מוכנה לוותר הפעם. לא הייתי מוכנה לקבל שום הוראה בהכנעה. לא הייתי מוכנה לציית לאף אחד, לא יכולתי לתת לעצמי להרגיש כאילו בכל רגע אני נתונה למרותו של אדם אחר.

הסדיסט כבר הסתכל עליי בזעם. "יש לך עוד הזדמנות אחת להזדהות לפני שאני עוצר אותך", אמר. הסתכלתי עליו ואמרתי, "לא עשיתי כלום". כבר לא הייתי אסרטיבית כפי שהייתי חצי דקה קודם. הוא הוציא טייזר וכיוון אותו אליי. נבהלתי. זזתי הצדה. הייתי בטוחה שעדיין יש סיכוי שהם ייתנו לי ללכת הביתה. לפני שהספקתי להתרחק, שלושתם קפצו עליי וניסו לאזוק אותי. החזקתי את הידיים קרוב אל החזה. נזהרתי שלא לתת לאף אחד מהם מכה. ידעתי שהם רק מחכים לעצור אותי על תקיפת שוטר.

הפקחית תפסה לי את הרגליים בזמן שהשוטר הסדיסט והפקח ניסו לתפוס לי את הידיים. הם לא הצליחו. המשכתי להחזיק את הידיים צמודות לגוף. הקשחתי את כל הגוף. לא הייתי מוכנה לוותר. "אם תמשיכי להתנגד, אני אפוצץ אותך", צעק הסדיסט, תפס לי את הראש והצמיד לרצפת הבטון. לא יכולתי להזיז את הראש, השרירים שלי בערו מכאב. לא השמעתי צליל. המשכתי להצמיד את הידיים אל הגוף ושכבתי עליהן כדי שלא יוכלו לאזוק אותי. הם גררו אותי על הרצפה. ניסיתי להראות שזה לא מזיז לי בכלל. הוא תפס אותי בשיער. הרגשתי את הרצפה חותכת לי את הפנים ואז הרגשתי בום חזק בראש. פעם אחת, פעם נוספת, עוד פעם. הוא דפק לי את הראש ברצפה. בשלב ההוא כבר התחלתי לצרוח. ג'ניפר צעקה עליהם, "אתם לא נורמלים, אתם הורגים אותה". היא בכתה.

"תתחילי לצלם, עכשיו! עכשיו!", צעקתי עליה, "הוא דפק לי את הראש ברצפה, את ראית?! את ראית את זה?!". הסתכלתי עליה מוציאה את הטלפון ומצלמת. הפקחית ישבה על השוקיים שלי והפקח שם את כל המשקל על הגב התחתון. צרחתי שיעזבו אותי. רציתי שיניחו לי. הסדיסט עמד לידי והסתכל עליי. הוא חייך, והלך כמה צעדים אחורה. הרגשתי חבטה אדירה, ודממה. הוא בעט לי בראש. ועוד פעם, ועוד פעם. זה לא כאב כמו שהייתי חושבת שזה יכאב.

העברתי את התיכון, הצבא והשנה הראשונה באוניברסיטה בעולם הספורט המקצועני. קיבלתי את החוקים של העולם הזה. לעתים קרובות שנאתי אותם, חשבתי שהכל מטומטם, הכל טרחני. אבל קיבלתי אותם. הג'ודו היה חשוב לי יותר מכל דבר אחר, והייתי מוכנה לספוג הרבה. בשנה הראשונה בפנימייה מישהו קרא לי לבוא לאחד החדרים. כשפתחתי את הדלת שפכו עליי דלי מים וצילמו אותי. ככל שהשנים עברו, כבר לא נאלצתי לריב עם אף אחד. אנשים הניחו לי לנפשי והתייחסו אליי, בסך הכל, בכבוד. כבר לא הייתי צריכה להראות לכולם ש"לא כדאי להתעסק איתי".

(איור: מורן ברק)

על הגג ההוא עצבנתי את השוטר הסדיסט עד שהחליט להראות לי שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אז הוא בעט לי בראש עם נעליים כבדות. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי שהוא מתכוון לזה. עד עכשיו זו רק הייתה הצגה כדי להפחיד אותי, והיא עבדה. פחדתי שיקרה לי משהו. פחדתי שזה יימשך. ידעתי שהוא ימשיך להרביץ לי עד שאכנע, וגם לא יכולתי להיכנע. לא היה אף אחד על הגג חוץ מאיתנו. הם ניסו להרוג אותי, ולא היה מי שיעזור לי.

הצלחתי להשתחרר מהפקח שריתק אותי לרצפה, ואז הוא תפס אותי בצוואר, בדיוק במקום שבו יש לי צלקת גדולה. העפתי אותו ממני. הוא צעק "תקיפת שוטר!", למרות שהוא בכלל היה פקח. התחמקתי ממנו והצלחתי לזוז כמה מטרים הצדה. שכבתי על הגב, על הרצפה, והם עמדו סביבי, שלושתם. צרחתי עליהם שלא יתקרבו אליי, שלא יעזו להתקרב אליי. הם הורידו לי את הנעליים תוך כדי המאבק. הן היו רחוקות מכדי שאוכל להגיע אליהן. הגרביים שלי נקרעו. הפנים שלי היו מלאות בדם. חשבתי שיש סיכוי שהם יניחו לי. רציתי שהם יתרחקו ממני. רק רציתי שלא ייגעו בי. בכיתי, פחדתי. כל הדם עלה לי לראש.

אמבולנס הגיע וחנה על יד הניידת ומתוכו יצאו שלושה פרמדיקים. אחד מהם עזר לשוטר ולפקחים להחזיק אותי כדי שיוכלו לאזוק אותי. הם הצמידו אותי לרכב חונה, תופסים את השיער שלי ומעקמים את הצוואר. הם הצליחו לשים אזיק אחד, ואז כבר לא היה לי סיכוי. ניידת נוספת הגיעה למקום. יצאו ממנה ארבעה שוטרים. אני ישבתי על הרצפה עם אזיקים. ניגש אליי שוטר קטן וקירח, וביקש ממני להזדהות. נתתי לו את הפרטים שלי, השם, הכתובת, את תעודת הזהות. הוא לקח את הארנק, את הטלפון.

השוטר שאל אותי מה עשיתי שם על הגג. "הסתכלתי על השקיעה", עניתי. הוא גלגל את עיניו ואמר, "מה את מסתלבטת עליי". "לא צוחקת איתך", עניתי. הוא שאל למה סירבתי להזדהות. "כי לא עשיתי כלום". "אבל זה החוק. את חייבת להזדהות בפני שוטר", אמר. שוב הוא שאל מה עשיתי על הגג ולמה ישבתי על המעקה.

סיפרתי לו מה קרה מהרגע שהגיעה הניידת. איך השוטר התחיל להרביץ לי, איך הוא הוציא טייזר, איך הפקח תפס אותי בצוואר. הוא קם כדי לדבר עם השוטרים האחרים ועם ג'ניפר. נשארתי לשבת על הרצפה, מתפתלת מכאבים, שאר השוטרים מסתכלים עליי ואחד על השני. הסדיסט בעט בבקבוקי הבירה וריסק אותם. זה היה פתטי. שאר השוטרים והפקחים עמדו במעגל, עשרה מטרים ממני.

הפרמדיקים ניגשו אליי. הם ביקשו ממני להזדהות. שאלו אם אני אלרגית למשהו, אם אני לוקחת תרופות. שאלו אם הם יכולים לבדוק אותי. הסכמתי. "יש לך חבלה במצח וחבלה בעין. האם את רואה היטב?", הם שאלו. כעסתי נורא, אבל השתדלתי לדבר אליהם בכבוד. זאת לא אשמתם שחטפתי מכות. הפרמדיקית ניגשה אליי ושאלה אם תוכל לנקות את הפנים שלי. הסכמתי. היא לקחה מטלית עם אלכוהול וניגבה את הדם. צרחתי. מתסכול, מכאב, מזעם. הפרמדיקים שאלו אותי אם אני רוצה ללכת לבית חולים. סירבתי. לא רציתי ללכת לבית החולים אזוקה כמו פושעת. רציתי הביתה.

המשכתי לשבת על רצפת הבטון. הייתי אמורה להיכנס לניידת עם השוטר הסדיסט שהרביץ לי. סירבתי. צרחתי שאני לא נכנסת איתו לאוטו. צרחתי ואז עברתי לבקש מהשוטר הקטן והקירח. ביקשתי לא להיכנס איתו לאוטו. ישבתי על הרצפה וחיכיתי. 20 דקות, חצי שעה. אני לא יודעת בדיוק. השוטר עזר לי לקום, נעל לי את הנעליים. גררתי את הרגליים אל הניידת. האזיקים הכאיבו לי. בדיוק כשהתיישבתי בניידת, הגיע אחי. ג'ניפר התקשרה אליו. הוא הסתכל עליי בבהלה. אמר לי לא להגיד כלום, לנשום עמוק ולחכות לעורך הדין. אמר שיפגוש אותי בתחנת המשטרה. ג'ניפר שאלה אם אני רוצה שהיא תבוא לתחנה. הנהנתי.

"הלו?"

"היי נועה. מה המצב?"

"בסדר, נראה לי. עכשיו אני כבר לא בטוחה"

"תראי, יש בעיה. הצוואר שלך לא נראה טוב. היו כמה תקריות בזמן האחרון - ואת יודעת, האימון בנבחרת זה מוות. מוות. את יודעת איך זה, את נמצאת שם, את רואה מה קורה"

"אוקיי"

"זה נראה כאילו את לא מוכנה להתאמן בנבחרת כרגע. קחי הפסקה - תעשי עוד שיקום, תתאמני קצת במועדון, תתחזקי, אולי תחליטי שזה לא מתאים לך. אבל כרגע ההחלטה היא שאת לא יכולה להתאמן בנבחרת"

"עד מתי אני לא יכולה להתאמן בנבחרת?"

"אני לא יודע להגיד לך"

"זה לנצח?"

"לא, שום דבר הוא לא לנצח, מתי שתרגישי מוכנה תוכלי לחזור. אבל באמת מוכנה. יכולה לעשות הכל, בלי שום הגבלות, בלי כאבים, בלי פרצופים"

שתקתי.

"הלו? את שם?"

"כן"

"את רוצה להגיד משהו?"

"מה יש לי להגיד אחרי שזרקתם אותי מהנבחרת?"

"לא זרקנו אותך. את יכולה להגיד שאת מאוכזבת, שאת מתוסכלת, שאת עצבנית"

"אין לי מה להגיד"

"את בטוחה?"

"אין לי מה להגיד"

"בסדר"

ניתקתי את השיחה. ישבתי עוד כמה רגעים, לא זזתי. והתחלתי לבכות. לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות. לא ידעתי דבר. הכאב והעלבון הציפו אותי. הרגשתי אבודה לגמרי.

השוטר שנהג נסע לאט נורא. הידיים שלי היו אזוקות מאחורי הגב. כל הגוף שלי פעם מכאב, הצוואר, הגב, הרגליים. רציתי להרוג מישהו. השוטר שישב לידי אמר שיכאב לי פחות אם אשעין את הראש על המשענת של המושב הקדמי. זה לא באמת עזר. הגענו לתחנה, הכניסו אותי פנימה ואמרו לי לשבת על ספסל מחוץ לתאי המעצר וחדרי החקירות. שאלו אותי אם אני רוצה מים. סירבתי.

מפקד התחנה ביקש לדבר איתי. הוא שאל אם אני בסדר. "ברור שאני לא בסדר. שוטרים הרגע דפקו לי מכות בלי שעשיתי כלום". הוא ביקש ממני להירגע. השוטרים חשבו שאני פסיכית. כלומר, שאני משוגעת אמיתית. שאני עוברת התקף פסיכוטי ברגעים אלה ממש. מפקד התחנה שאל אם הייתי בטיפול, אם אני לוקחת תרופות, אם הייתי מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. לא בדיוק הבנתי מה הוא רוצה ממני. "אני לא משוגעת", עניתי לו. "בסך הכל ישבתי על גג עם חברה, ואז השוטרים התחילו להרביץ לי".

גייסתי כוחות כדי לשמור על טון רגוע. ידעתי שאם אתעצבן ואשתולל לא ייתנו לי ללכת הביתה. סיפרתי לו מה קרה. סיפרתי לו איך סירבתי להזדהות, על השוטר שהוציא טייזר ואז התחיל להרביץ לי. מפקד התחנה שאל אם אני רוצה ללכת לבדיקות. "בבית משוגעים?", שאלתי. "לא, לא, בדיקות רגילות". סירבתי. רציתי הביתה, לא לחכות שלוש שעות במיון עם אזיקים על הידיים והרגליים. יש גבול להשפלה. רק רציתי שזה ייגמר. מפקד התחנה שאל שוב אם אני מרגישה בסדר. הייתי חסרת סבלנות. לא ניסיתי להתאבד. ישבתי על גג עם חברה. מי לעזאזל הולך להתאבד בזוגות? מה, הבאתי חברה כדי שתסתכל?

שמתי את כל מה שהיה עליי בתוך שקית פיקדון, חתמתי על כל מיני טפסים וסירבתי לחתום על טפסים אחרים. עברתי חיפוש גופני. התפשטתי עד לתחתונים, נדרשתי להתכופף. התלבשתי, שוב אזקו אותי, בידיים וברגליים. נכנסתי לתא המעצר, שנראה בערך כמו שהייתם חושבים. שני ספסלי מתכת מוברגים לרצפה. הוצאתי ידיים מהצוהר של התא, השוטרת הורידה לי את האזיקים בידיים. התיישבתי על הספסל הקרוב לסורגים ונשמתי עמוק. ישבתי בתא המעצר לבד. בינתיים הגיעו עוד עצורים, אחד מהם צעק שהשוטרים הרביצו לו. הסתכלתי עליו. לא הייתה עליו אף חבלה.

לא העזתי להאמין שאפשר להיות עצובים כפי שהייתי. הייתי יוצאת בערבים. פגשתי חברים. לא רציתי לדבר על הנושא, ובכל פעם שכן דיברתי, הרגשתי את העלבון חותך אותי. בהתחלה עוד אמרתי לעצמי שאני עוד אחזור להתאמן. שאני אסע לגרמניה, אתאמן שם, ואחזור לארץ. אבל ככל שהימים עברו הבנתי שנגמרו לי הכוחות. ושאלתי את עצמי האם אלה החיים שאני רוצה לעצמי, להקיז דם כדי להיות במקום רוצה שלא אותי, לכלות את כל הזמן והמשאבים שלי כדי לנסות להשיג הזדמנות מאנשים שתמיד יעדיפו אחרים. שאלתי את עצמי האם לא מגיע לי יותר מזה, האם אני לא ראויה ליותר מזה. אבל יותר מכך, העלבון היה כל כך צורב, לא יכולתי לחשוב על שום דבר שקשור בג'ודו. התנתקתי מהעולם שהיה כל חיי במשך שמונה שנים, ולא רציתי שום קשר אליו.

אחרי שעתיים של המתנה הגיע עורך הדין. הוציאו אותי מהתא וישבנו בחוץ, על ספסל. הוא הציג את עצמו בפניי. הוא שאל אותי מה קרה. היה לו בלוק כתיבה גדול, אבל הוא לא כתב כלום. "את צריכה להיות חזקה עכשיו. הם ינסו לשבור אותך. הם יצעקו עלייך בחקירה, יגידו שאת שקרנית, יגידו שתקפת שוטר. את חייבת להגיד את האמת. אני חייב לייעץ לך להגיש תלונה למח"ש", הוא אמר. שאלתי אם ישחררו אותי הביתה. הוא אמר שהוא לא יודע. יכול להיות שלא. "תהיי חזקה", הוא הוסיף. ואני חשבתי: "כל החיים שלי הייתי צריכה להיות חזקה".

אחרי כמה דקות ביקשתי ללכת לשירותים. שוטרת אזקה אותי בידיים וליוותה אותי לשם. היא ריחמה עליי, ראיתי. הרמתי עיניים למראה וראיתי את הפנים שלי. עין שמאל נפוחה וסגולה. מכה גדולה על המצח, בולטת החוצה בצבעי אדום וסגול. דם יבש על הרקות. המרפקים משופשפים, מלאים בדם.

ואז התחלתי לבכות. פתאום הבנתי את כל המבטים המזועזעים. של אחי, של עורך הדין, של המפקד, של השוטרים האחרים בתחנה שהסתכלו עליי ומיד הפנו את המבט. פתאום הבנתי שזה אמיתי, זה גיהינום והוא קורה ברגעים אלה ממש, ואני בוכה, ללא הפסקה. בוכה על עצמי. מה עוד אפשר לעשות.

שאלתי את השוטרת אם אוכל להישאר לשבת קצת בחוץ. היא הסכימה. היא שאלה אותי אם זו הפעם הראשונה שלי במעצר. "ברור שזו הפעם הראשונה", אמרתי. היא שאלה אותי מה עשיתי. "לא עשיתי כלום", אמרתי. היא לא האמינה לי. בבית המעצר כולם חפים מפשע. "אז למה את פה?", שאלה. "סירבתי להזדהות", אמרתי.

הובילו אותי במסדרון אל אחד החדרים. החוקר שאל אם ארצה לכתוב בעצמי מה קרה, או שאני אדבר והוא יכתוב את עיקרי הדברים. "אני אכתוב", אמרתי. התחלתי למלא את הפרטים שלי, והוא אמר, "בכתב ברור". "זה הכתב שלי", עניתי. הוא לקח בחזרה את הדפים והחל למלא אותם בכתב הלא ברור שלו. הוא שאל אותי מה קרה. סיפרתי לו, והוא התחיל לשאול אותי שאלות. למה סירבתי להזדהות, למה ישבתי על המעקה, למה לא נתתי לשוטרים לאזוק אותי. "ניידת הוזעקה למקום כי מישהו חשב שאת עומדת להתאבד", הוא אמר. "את יודעת כמה אנשים מתאבדים בתל אביב בכל שנה?", שאל. "לא", עניתי. "הרבה", הוא אמר. "האם ניסית להרביץ לשוטרים עם בקבוק?". "איזה שטויות, לא היה לי שום בקבוק!".

השוטרים ממציאים סיפורים כדי להצדיק את המכות האדירות שהם מחטיפים לך. מתאמים גרסאות, מאשימים אותך בהאשמות מופרכות. "אני לא מבין איך האירוע הזה הגיע למצב שאת יושבת פה מולי עם אזיקים", אמר. "כל הדבר הזה היה יכול להיגמר תוך דקה אם רק היית מזדהה בפני השוטרים". הוא הסתכל עליי, מניד בראשו. "אני אהיה כן איתך. את עשית טעות גדולה מאוד. אבל אני לא חושב שהטעות הזאת מצדיקה שתבלי את הלילה במעצר ותעמדי בפני שופט בבית המשפט. אני עומד להמליץ שלא יגישו נגדך כתב אישום, ואני מקווה שמפקד התחנה יקבל את ההמלצה שלי".

חזרתי לשבת על יד תא המעצר, מחכה שיבואו לשחרר אותי. שאלתי אם אוכל לעשות שיחת טלפון. "בשביל מה, את הולכת הביתה עוד מעט". ביקשתי שוב. התקשרתי לעורך הדין ואמרתי שמשחררים אותי הביתה. הודיתי לו. הרגשתי מפגרת. אחרי שעה הגיע החוקר, שחרר את האזיקים, החזיר לי את החפצים שלי משקית הפיקדון, ליווה אותי במסדרון של חדרי החקירות, ושם חיכו לי אמא שלי ובן הזוג שלה. הם סחבו את התיק שלי ושאלו אם אני רוצה לעצור לאכול. השעה הייתה קצת אחרי 2:00. לא רציתי לאכול. אמא שלי שאלה אם ארצה לבוא לישון אצלם. סירבתי. רציתי הביתה, למיטה שלי. הם הורידו אותי בבית, הודיתי להם והתנצלתי. עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת. הבית היה נראה בדיוק אותו הדבר. לא ידעתי מאיפה להתחיל. הודעתי שלא אגיע למחרת לעבודה. נכנסתי למקלחת, ניקיתי את החתכים בעדינות, לקחתי כדור נגד כאבים ונכנסתי למיטה.

אנשים שואלים מה שלומי ואני לא יודעת מה שלומי. "את נראית מזעזע", הם אומרים. אני שותקת. נמאס לי לספר מה קרה. אני כועסת על עצמי ואני שותקת. נכשלתי. לא הצלחתי להבחין בין להיות חכמה ללהיות צודקת. אין צדק, נו. אין צדק ולא יהיה צדק. החיים מורכבים מדי בשביל שיישאר בהם מקום לצדק. יש טפסים למלא, יש קריטריונים שצריך לעמוד בהם. התלונה שלי למח"ש תיסגר. אני סופגת ביקורת גדולה על הסיפור הזה, אבל לא גדולה כפי שהיא אמורה להיות, משום שחטפתי מכות. קיבלתי עונש. אני נושאת בכל הנזקים, ואני צריכה לשאת אותם לכל מקום, כמו משקולות כבדות.

אני מתקשה למצוא את המקום שלי בחיים האמיתיים, חיים שהם נטולי פסגות מיידיות ונטולי שאיפות, ללא ניצחונות והפסדים מובהקים. יום אחרי יום עובר, ואני שומעת ורואה את כולם רצים קדימה. אני נשארת במקום בינתיים. אני לא מסוגלת לעלות על מזרן ג'ודו, לא מסוגלת להתאמן בצורה חובבנית. אין לי מצבי ביניים. אני יודעת להסתער ואני יודעת לעמוד במקום שעות בלי לזוז. על זה חשבתי כשישבתי על המעקה ההוא, שתיתי בירה וצחקקתי. אלף טון של מועקה ישבו לי על החזה, ואני התעקשתי להמשיך לצחקק.

אני מאמינה שכל מה שקורה לאדם נוטה להוביל אותו לנקודה מסוימת. יש עניינים של מזל, ויש עניינים של קבלת החלטות. אובדן הזהות שלך גורר אותך לתהום. במקרה שלי ישבתי על סף התהום - ממש, פיזית. ואז הגיעה המשטרה, שפערה תהום אמיתית - ודחפה אותי מעבר לקצה. לא כל כך ברור לי איך קוראים לדבר שקרה לי. אנשים אומרים לי "עברת טראומה", אבל אני מתנערת מיד. זאת מילה גדולה, אבל זאת לא הייתה תאונה וגם לא בדיוק תקרית. זה פשוט עוד אירוע מצער שנוסף לאוסף האירועים שקרו לי בשלוש השנים האחרונות, מאז שנפצעתי בצוואר. אלה היו שנים עצובות למדי. המאבק נגמר, ואני הפסדתי.

אחרי שהסימנים הכחולים, הפנס בעין והנקעים ברגל וביד יחלימו, תישאר רק אני. הפנים שלי לא מספרות אף סיפור, ונדמה לי שזה בכוונה. אני חושבת שבמשך דקה קצרה יכולתי להציל הכל. יכולתי לקפל פנימה את הגאווה שלי, את כל התוכחה, הזעם והתסכול שצברתי. אפשר לקרוא לכל אלה "שאריות נעורים", אבל נדמה לי שיש יותר מדי מהם בשביל שאקרא להם שאריות ומכדי שאכנס אותם תחת "נעורים". יכולתי להוציא את תעודת הזהות וללכת הביתה חופשייה, לקלל את השוטרים המזדיינים בדרך החוצה, איך הם מתעסקים בשטויות, איך אין להם יכולת או תבונה, איך הם מגיבים לכל מכשול בכוח מקסימלי. הייתה דקה כזו. אבל בתוכי בער הדחף לראות מה יקרה. מה הם יעשו לי? הם ירביצו לי?

כן.

לכן אני גם מרחמת על השוטרים. אני מרחמת על אדם שחוסר האונים שלו כל כך גדול שהאמצעי היחיד שעומד לרשותו הוא לפוצץ מישהו במכות. בין אם הם בני אדם רגילים במצב קיצוני ובין אם הם סוציופתים מסוכנים, הם צריכים ללכת הביתה בסוף היום. אני רוצה להאמין שיש פנים שמהדהדות להם בראש כשהם יוצאים מההצגה המטורפת שהם משתתפים בה. אני רוצה להאמין שהם בני אדם.

לא יכולתי להתקפל. רציתי להעמיד את העולם שלי כולו על סף התהום ולראות מה לעזאזל יקרה. האם אני חשובה מספיק, האם מישהו יבוא להציל אותי? החלומות שלי גם ככה הלכו לפח. היו לי המון תוכניות, והן לא כללו לעבוד בבתי קפה דפוקים ולהכין קפה דפוק, לחייך חיוכים דפוקים, לשטוף את הרצפה הדפוקה בכל ערב, לשאול את עצמי איך לעזאזל הגעתי כל כך נמוך בסטנדרטים שאני קבעתי לעצמי. אלה לא היו החיים שרציתי לעצמי. אז אמרתי לעולם, "מה תעשה לי? מה עוד יוכל לקרות?". אמרתי לשוטרים: "קדימה, נסו לשבור אותי".

לא היה לי שום מושג שאפשר.

גליון מרץ של מגזין בלייזר - עכשיו בדוכנים(צילום: אמיר יהל)

למקרה שפספסתם:

• סגירת מועדוני החשפנות בתל אביב: טור דעה