שתף קטע נבחר

למה כבר לא אכפת לנו מהמחסור במים?

כשהיינו ילדים לימדו אותנו שהכנרת מתייבשת ושחבל על כל טיפה. היה לנו ברור שאת הרכב שוטפים רק עם דלי מים, ואת הברז אסור להשאיר פתוח בזמן שאנחנו מצחצחים שיניים. למרות שאנחנו חיים בעולם שמתגאה ברגישות אקולוגית, בשנים האחרונות נראה שחיסכון במים כבר לא עומד בראש סדר העדיפויות שלנו

בשיתוף פיניש

 

באחד הפרקים המיתולוגיים של תוכנית המערכונים "זהו זה", המדינה קמה יום אחד למציאות שבה אין יותר מים. כל הברזים בבתים סונדלו, חוק חדש מחייב את כל הדיירים בבניינים המשותפים להתרחץ ביחד, ונקבע תקציב מים שבועי שבסופו של דבר גם הוא אוזל. וכך האזרח הקטן נאלץ למצוא לעצמו פתרונות יצירתיים להשיג מים. הפרק מתאר איך אלברט ועליזה (מוני מושונוב וגידי גוב), זוג ישראלים טיפוסיים שמנסים להסתדר, עולים על סטארט אפ גאוני ופותחים עסק למכירת עננים.

 

  

הפרק "מים מים באסון" שודר בקיץ 1990, בעיצומו של אחד ממשברי המים החמורים שידעה מדינת ישראל עד אז. אחרי שלוש עונות שחונות ויבשות במיוחד, הופסקה השאיבה מהכנרת, ומבקר המדינה התריע על חיסול עתודות המים ופגיעה קשה באיכות שלהם.

 

אחת הדרכים להתמודד עם המשבר הייתה לעודד את הציבור לחסוך במים. באותה תקופה המודעות לחיסכון במים הייתה בשיאה והפרודיה הפרועה ב"זהו זה" (שקרצה לסיפור "מעשה במים אחרונים" של אפרים קישון מ-1963), נגעה בפחד קיומי של האוכלוסייה מפני מחסור ממשי במים.

 

מחסור במים תמיד היה קיים באזורנו, שהוא בעל אקלים צחיח למחצה, אבל חינוך הציבור לחיסכון במים הוא לא אתגר פשוט. המים, שזורמים לנו בלי הפרעה מכל הברזים בבית, גורמים לנו לחשוב שאנחנו חיים בשפע. חוסר במים לא נראה ומורגש ביומיום שלנו, בייחוד בעונות חורף גשומות כמו השנה, שמציירות לנו אשליה של עושר במשאבי טבע.

 

ניסיונות לעודד את האוכלוסייה לחסוך במים נעשו כבר לפני קום המדינה. בתקופת המצור על ירושלים חולקו בעיר כרוזים שקראו למשמעת מים, ולימדו את הציבור כיצד לייעל את תקציב המים שקיבלו. בשנותיה הראשונות של המדינה התקבעה כבר הסיסמא המוכרת "חבל על כל טיפה", ואמצעי התקשורת קראו שוב ושוב לחיסכון ולהתייעלות במים.

 

מודעות ירוקה, אבל מה עם המים? (צילום: shutterstock)
מודעות ירוקה, אבל מה עם המים?(צילום: shutterstock)

בשנות השמונים רשות המים הרחיבה את מסע ההסברה שלה במטרה ברורה - להפחית באופן משמעותי את צריכת המים הפרטית שרק הלכה וגדלה עם ההתפתחות הטכנולוגית. תשדירי השירות, הפרסומות ותוכניות הטלוויזיה, גם תוכניות הבידור כמו "זהו זה", גרמו לנו להבין שהמחסור במים הוא אחת הבעיות הבוערות ביותר במדינת ישראל, והנושא לא ירד כמעט מסדר היום.

 

גם שנות התשעים והאלפיים המוקדמות היו בסימן של חיסכון במים, ומסעות ההסברה המתוקשרים עשו מהפך תודעתי אצל האזרח הישראלי. במהלך השנים, הקמפיינים המוצלחים, הביאו לירידה משמעותית בצריכת המים הביתית. השיא הגיע בשנת 2010 כאשר מיטב ידועני ישראל כמו בר רפאלי ונינט טייב גויסו לתשדירי שירות ששכנעו אותנו לחסוך במים. התוצאות היו מדהימות: רשות המים דיווחה על ירידה של 18.5% בצריכת המים. המצטיינת בין הרשויות החסכניות הייתה נתניה.

 

מודעות ירוקה, אבל מה עם המים?

אנחנו חיים היום בעולם שמתגאה ברגישות אקולוגית גבוהה ובמודעות ירוקה. אנחנו מקפידים להפריד פסולת, לקנות מוצרים שמסומנים כידידותיים לסביבה, ולהקטין את השימוש בשקיות ובפלסטיק. אבל משום מה, בכל הנוגע לחיסכון במים, רובנו שאננים למדי.

 

בשנות השמונים והתשעים, לא העזנו להשאיר את הברז באמבטיה פתוח בזמן הגילוח או צחצוח השיניים, היה לנו ברור שאת המכונית שוטפים רק עם דלי של מים (ואוי לבושה של מי שנתפס "על חם" שוטף את האוטו עם צינור), ואביזרים חוסכי מים כמו חסכמים היו פריט חובה בכל בית. נראה שמנהגים האלו, שפעם היו לנו ברורים מאליהם, נעלמו בשנים האחרונות מהתודעה.

 

כתוצאה מכך, בשנים האחרונות צריכת המים הביתית נמצאת בעלייה מתמדת. ב-1990, בשיאו של משבר המים ומסע ההסברה הנרחב שכלל מבצע ארצי לחלוקת חסכמים, האדם הממוצע צרך ביום כ-135 ליטר מים. לפי נתוני רשות המים, אותו אדם צרך בשנת 2018 כ-252 ליטרים ביום. כלומר, עלייה של 53% בתצרוכת המים היומית.

למה כבר לא אכפת לנו מהמחסור במים? (צילום: shutterstock)
למה כבר לא אכפת לנו מהמחסור במים?(צילום: shutterstock)

חיסכון במים לא אומר שאנחנו חייבים לחיות בצמצום, להיפך. ישנם כמה פתרונות חסכוניים שיכולים להפוך לנו את החיים הרבה יותר קלים, וגם להקטין לנו את חשבון המים. למשל, השקיית הגינה עם טפטפות במקום עם צינור. שיטת הטפטפות היא מדויקת ומותאמת אישית ויכולה לחסוך עד 40% מכמות המים.

 

גם הדחת כלים במדיח היא פעולה הרבה יותר חסכונית ופשוטה מאשר שטיפה ידנית. מדיחי הכלים היום הם חסכוניים ויעילים ביותר, וצורכים בממוצע רק כ-7 ליטרים של מים. בשטיפה ידנית של אותה כמות כלים, לעומת זאת, לא פחות מ-44 ליטרים של מים זורמים מתוך הברז. כלומר, פי 6 כמות של מים! מדובר בבזבוז נוראי.

 

לא רק האזרח הקטן צריך לפתח מחדש את המודעות שלו לחיסכון במים. גם ברמה העירונית יש עוד דרך ארוכה למודעות כחולה ולתכנון רגיש לשיקולי מים. כך למשל, ניתן להפוך את עשרות מיליוני הממ"ק של מי הנגר העירוני של מי הגשמים המזוהמים למשאב; להתקין אביזרים חוסכי מים במבנים ציבוריים; לתקן צינורות ישנים ודולפים; להשתמש בשיטות גינון חסכוניות ולעשות שימוש חוזר במים אפורים.

בשטיפה ידנית של אותה כמות כלים, לעומת מדיח כלים, פי 6 כמות של מים! מדובר בבזבוז נוראי.  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
בשטיפה ידנית של אותה כמות כלים, לעומת מדיח כלים, פי 6 כמות של מים! מדובר בבזבוז נוראי. (צילום: shutterstock)

בעשורים הקודמים עקבנו בדאגה אחרי התייבשות הכנרת, מקור המים היחידי שלנו. בעשור האחרון כל זה השתנה עם הפיכתה של מדינת ישראל למעצמה של התפלת מים. כיום ישראל מייצרת כ-70% מתצרוכת המים הפרטית במפעלי ההתפלה. מדובר במקור גאווה בינלאומי, אבל חשוב לזכור שהתפלה היא לא הפתרון למחסור במים, ושיש לה מחיר סביבתי גבוה.

 

אנחנו אמנם לא חושבים הרבה על המחסור במים, אבל הוא בהחלט קיים והוא ילך ויחמיר עם השנים. ההתחממות הגלובלית גורמת לכמות המשקעים להתמעט ולאירועי אקלים קיצוניים כמו ההצפות והשיטפונות שחווינו השנה להתגבר. אירועים שכאלו גורמים יותר נזק מאשר תועלת.

 

בסופו של דבר, חיסכון במים הוא הפתרון הזמין, הכלכלי והידידותי ביותר לסביבה בכל הנוגע למחסור המים בישראל. והשינוי מתחיל בכמה פעולות פשוטות וחסכוניות שלא מצריכות מאמץ מיותר, ואפילו יכולות להקל על השגרה ועל חשבון המים.

מתקן התפלת מים בחדרה (צילום: EPA)
מתקן התפלת מים בחדרה(צילום: EPA)

 

בשיתוף פיניש

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים