עדיין לא שוות

דיילות עמדו לפתוח את התור לעלייה למטוס, ואמא שלי זינקה לתפוס מקום בראש התור כשהיא גוררת אחריה ביד אחת את הטרולי וביד השנייה את אבא שלי. נמל התעופה סכיפהול בהולנד — מופת של נעימות ואדיבות — לא מכיר נחישות כזאת. "חיכינו כאן מההתחלה, מהרגע הראשון", שמעתי אותה אומרת לאחותי ב־ח' דגושה, "אף אחד לא יעלה לפנינו". שיהיה ברור: היא אכן הייתה שם ראשונה. בזמן שהאחרים גרפו שוקולדים וסיגריות לתוך שקיות ניילון מזהמות של הדיוטי פרי, היא התיישבה בספסל הכי קרוב לעמדת הדיילות.

מאחוריהם כבר השתרך תור ארוך של פריבילגים ששילמו פי עשרה מהאחרים והמתינו לנצל את זכותם כנוסעי הביזנס כדי לעלות ראשונים לטיסה, אבל היא לא אחת שנותנת להמון זר להפריע לתוכניות שלה. אז הדיילת התבוננה בדרכון של אמא, הצביעה על השלט הכחול מעליהן, ואמרה מילה אחת: "priority". "מועדפים?" אמא שאלה את אחותי, "כן, אמא. מועדפים. הסברתי לך מקודם שאנחנו לא מועדפים", חטפתי בעצבים את זכות הדיבור, והמשכתי לנאום בלחש לתוך אוזנה. "חלק מלהיות נורא עשיר ובעל אמצעים, זה לא להמתין עם השאר לעלייה למטוס. את שווה כאן הרבה פחות, וזה לא שונה בהרבה מהעולם האמיתי, רק שכאן הכל בפרצוף שלך".

כמובן שהיא לא הסכימה איתי, אז הצעתי לה לספור כמה נשים עולות למטוס כנוסעות במחלקה ראשונה: "מתערבת איתך שיהיה שם רוב גברי לבן מובהק", אמרתי לה, "שלא יהיו שם כמעט נשים, ושרוב הנשים שנראה שם יהיו בנות זוג או בנות של אבא". אבא אמר שאני מגזימה ושהוא מכיר נשים עשירות בזכות עצמן, אז השארנו כיתת כוננות על המזוודות והוצאנו משלחת שנעמדה בצד כדי לספור. מטרות הצפייה האנתרופולוגית הושגו מיד, ודוגמני הביזנס מימשו את כלל התחזיות הסטטיסטיות של החברה המערבית: שתי נשים והומו היו החריגים היחידים בקבוצה הגברית שהלכה והתרחקה מאיתנו לעבר היעד המפנק.

ד"ר חן פרידברג

* * *

גם ב־2020 גברים עדיין מניעים את העולם. יושבים בקבינה של האנושות ומקבלים יחס מועדף בזכות כספם ומעמדם, הם מחליקים בטבעיות לכורסאות מפנקות. הגבר יחוש נינוח במוקדי הכרעה ובעמדות בכירות — שם יפגוש לרוב את בני מינו, כמו רובם לא יהסס לדרוש שכר מופרז ולא יירתע מללחוץ על הבוס לעדכן את הבונוס. מי שהתרגל בעבודה או בצבא לקבל קרדיט כמעט בלתי מוגבל ביחס לכישוריו הניהוליים והפיקודיים, יגיע למערכה הפוליטית כשהוא חמוש בתועפות הכרה עצמית ובאינספור תעודות הוקרה.

ללא שתי המקפצות הללו, מתקשות הנשים בישראל להשתלב בהנהגה — מה שמציב אותנו במקום 83 מתוך 189 במדד ייצוג הנשים בפרלמנט, עם 23.3% בלבד בכנסת ישראל. לצידנו במקום ה־83, ניצבת לסותו — מדינה מוכת עוני בת פחות משני מיליון תושבים, ומעלינו תוניסיה במקום 75 עם ייצוג של 24.9% לנשים, אלג'יריה במקום 72 עם 25.8%, קנדה במקום 58 עם 29%, מוזמביק במקום ה־18 עם 41.2%, ואת המקום הראשון תופסת רואנדה עם 61% של נשים בבית הנבחרים.

צילום: דנה קופל

הכאוס הפוליטי בישראל — מעשה ידיהם של גברים שאינם מצליחים להידבר ביניהם ולהגיע להכרעה, הוא דוגמה מצוינת למציאות אבסורדית שבה מקבלים האחראים לכישלון עוד ועוד הזדמנויות כדי שיוכלו לחזור על הטעויות שלהם. נשים נעדרות כמעט מן המשחק הפוליטי בישראל, ומי שמוביל אותו בפער אדיר הם הגברים. גלריית המועמדים המובילים את המפלגות השונות — בפעם האחרונה לא עמדה ולו אישה אחת בראש מפלגה — מזכירה עזרת גברים בבית כנסת. את המחיר של חוסר האיזון המגדרי בכנסת ישראל, משלמת החברה כולה.

נובמבר 2016 כמעט שהפך לתאריך היסטורי בתולדות האומה האמריקאית. בסופו של דבר ניצח דונלד טראמפ את הילרי קלינטון — המועמדת שהגיעה הכי קרוב לכס הנשיאות — והזכיר שהבוחר האמריקאי מעדיף את הגבר המאוד לא תקין פוליטית, על פני אישה. ההפסד של קלינטון סימל יותר מכל דבר אחר את תנועת ההתקדמות של האישה במאה ה־21 לעבר מוקדי כוח משמעותיים: היא אמנם לא נגעה בגביע הקדוש, אך הייתה קרובה אליו מאי פעם.

שלא כמו בארצות־הברית, מאז שנת 2000 כיהנו 37 נשים בתפקיד הכי בכיר (נשיאה / ראש ממשלה) במדינתן: אוסטריה, ארגנטינה, ברזיל, בריטניה, טייוואן, צ'ילה, פינלנד ופולין, הן רק חלק מהדוגמאות. נכון להיום, ינואר 2020 — מכהנות 12 נשים בתפקיד הבכיר ביותר. את הרשימה מובילה אנגלה מרקל שמכהנת כקנצלרית מאז 2005; מתחתיה הסינה ואזד, ראש ממשלת בנגלדש מ־2009; וארנה סולברג, ראש ממשלת נורווגיה משנת 2013. סימונטה סומרוגה, החברה החדשה ברשימה המכובדת, הצטרפה ממש לאחרונה כשנבחרה לנשיאת שווייץ.

ההתמודדות של קלינטון סימלה אמנם את ההתקדמות העצומה של נשים בזירה הפוליטית — מעולם לפני כן לא הגיעה מועמדת אישה כל כך קרוב להנהגה של מעצמה עולמית, אבל הזכיר לכולם שאנחנו עדיין נתפסות כעזר שכנגד. העיתונאית שרה קליף פירסמה לאחר ההפסד של קלינטון מאמר שכותרתו: "המחקרים ברורים — בחירת יותר נשים לפרלמנט משפיעה על עבודתה של הממשלה".

קליף מביאה שורה של נתונים ומחקרים המוכיחים שככל שיש יותר נשים בבית הנבחרים, כך יטופלו יותר נושאים הקשורים לנשים: "מחוקקות העבירו פי שניים יותר הצעות חוק מאשר מחוקק גברי אחד בישיבות קונגרס", היא כותבת, "נשים רגילות להתמודד עם עשרות מטלות יומיומיות, הן רגילות לפעול באפקטביות לטובת הבית והמשפחה שלהן, הן עברו מכשולים רבים יותר בדרך לתפקיד, וזה מה שיעצב את עבודתן כפרלמנטריות".

קליף אומרת שנשים מביאות איתן רקע שונה לפוליטיקה, ומצטטת את החוקרת הפוליטית מישל סוארז מאוניברסיטת ג'ורג'טאון שחקרה את הנושא ובדקה את השפעת האיזון המגדרי על מקומות עבודה. פרק שלם בעבודתה הוקדש לפרלמנט, ושם היא טובעת את המושג: "לשנות את הנושא". סוארז בדקה את נושאי השיחה של חברי הפרלמנט בינם לבין עצמם, וגילתה כי מחוקקות בבית הנבחרים מרבות לשנות את נושאי השיחה לטובת נושאים שחשובים להם כמו זכויות נשים בשוק העבודה, או מצבן של נשים נפגעות אלימות.

* * *

בכנסת ישראל כמעט ואין בקואליציה מי שתהיה אחראית "לשנות את הנושא". שרת המשפטים לשעבר איילת שקד אמנם הייתה מעורבת בכמה יוזמות חקיקתיות נשיות, אולם נהגה כאחרון הגברים כאשר יצאה נגד החלטת העליון לראות במילת נשים עילה לקבלת מעמד פליטות במזרח התיכון, וקראה לפסיקה "פרשנות רדיקלית ומסוכנת".

זו לא הייתה הפעם היחידה ששקד התייצבה נגד נשים חסרות ישע. גם בסוגיית גירוש ילדי המסתננים היא עמדה בראש המתנגדים להשארתם בישראל, ולא היססה לצאת נגד חברה למפלגה, השר רפי פרץ, שדווקא הלך אחרי רגשותיו האבהיים והעז להסתייג מהמהלך. שקד בחרה להתייצב לצד סמוטריץ' — האיש שלא מסכים שמיילדת ערבייה תיילד את אשתו — ובמקום "לשנות את הנושא" כמו שעשה פרץ, היא העדיפה דווקא "להישאר בנושא" ולפרסם הודעה שאין בה ולו שמץ של נשיות: "אני מתנגדת נחרצות לכל קריאה להשאיר בארץ משפחות שוהים בלתי חוקיים גם אם ילדיהם לומדים במערכת החינוך בישראל".

|

על שרת התרבות מירי רגב ותרומתה לשיח הגברי בכנסת, אין צורך להכביר במילים. נותר רק להזכיר שבנובמבר 2018, היא הצביעה נגד הצעת חוק להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתבחן את כישלון הטיפול של משרדי הממשלה בהתמודדות עם הבעיה הקשה של אלימות נגד נשים. ההצעה הוגשה על ידי חברותיה מהסיעות השונות שחברו יחד במטרה משותפת שלא הושגה בסופו של דבר.

גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי, היא היחידה למעשה, שפועלת היום בממשלת ישראל לטובת נשים באופן מובהק, ועושה זאת על בסיס יומיומי. למרבה הצער, גם היא הצביעה כמו רגב נגד הצעתן של חברותיה.

וכשזו היא רוח המפקדת, קשה שלא לחשוב על הנתונים העגומים שמתפרסמים בדוח "מדד תקרת הזכוכית של ויצו — מצבן ומעמד של נשים במגוון תחומים לשנת 2018־2019", שפורסם עכשיו במיוחד ליום האישה. אף על פי שנשים מהוות 48.4% מכוח העבודה בישראל, מעמדן בשוק התעסוקה נמוך מזה של הגברים. נכון ל־2018 נשים מרוויחות 32% פחות מגברים, ובקרב עצמאים 29% פחות. משכורתה הממוצעת של אישה שכירה היא 8,546 שקלים לעומת 12,559 שקלים לגבר. בקרב בעלי השכלה גבוהה, הנתון גבוה יותר ומגיע ל־39 אחוז הפרש. פערי שכר גבוהים קיימים גם במגזר הציבורי — שכר נשים במערכת הבריאות נמוך ב־27% אחוז משכרם של גברים, ב־24% במערכת הביטחון, ב־7% במערכת החינוך, וב־17% במשרדי הממשלה.

בקרב משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולהם ילדים מתחת לגיל 18, נשים מקדישות בממוצע 43.3 שעות בשבוע לטיפול בילדים ובבית, לעומת גברים שמקדישים רק 27.4 שעות. בשוק העבודה במגזר הציבורי והפרטי, היחס בין גברים לנשים נותר ללא שינוי יותר מעשור ועומד על שלוש נשים על כל חמישה גברים. מתוך 29 מנכ"לי משרדי ממשלה, רק ארבע הן נשים. רק 14% נשים מכהנות כמנכ"ליות במגזר הציבורי לעומת 86% גברים.

* * *

מי שצריך הוכחות בדבר כישרונן יוצא הדופן של נשים להשתלבות במקום עבודתן, ימצא אותן בתוצאות המחקר שערכה ד"ר נסרין חאג'־יחיא, המובילה בשיתוף בכירים במשרדי הממשלה את תוכנית החומש 923 לצמצום הפערים החברתיים כלכליים בחברה הערבית. היא ועמיתיה מצאו כי בכל הנוגע לתעסוקה בקרב חרדים, הנשים החרדיות מובילות. שיעור התעסוקה של גברים חרדים (51%) בשנת 2018, היה נמוך בהשוואה לזה של גברים יהודים לא־חרדים (87%).

הפערים קטנים בהרבה כשמדובר בנשים חרדיות עובדות (76%) ונשים יהודיות לא־חרדיות (83%). בעוד השכר השעתי של הגברים החרדים נמוך יותר, ומהווה 76% מזה של כלל הגברים, רמת ההכנסה השעתית של נשים חרדיות גבוהה (!) מזו של כלל הנשים (103%)".

העובדה שנשים אינן מצליחות להתברג ולהתקדם בתוך בית הנבחרים במדינת ישראל, אינה גזירת גורל. היא בחירה מודעת של חברה גברית להרחיקן ממוקדי כוח, להשאירן מחוץ לזירת החקיקה — המקום הכי אפקטיבי בדמוקרטיה לשינוי ועיצוב מציאות, ולקבע אותן בתפקידים שבהם אין ערך ל"שינוי הנושא".

"השכלה והשתתפות בשוק העבודה הם שני גורמים מכריעים בקרב נשים במוקדי כוח", אומרת ד"ר חן פרידברג, עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, "ככל שנשים משתתפות פחות בשוק העבודה ומועסקות במשרות עם סטטוס נמוך יותר, וככל שהן משכילות פחות — כך הסבירות שהן יתמודדו על מקום בכנסת ויזכו בייצוג פוליטי נמוכה יותר".

ישנם גורמים נוספים למיעוט נשים בפוליטיקה, את חלקם קשה לשנות. "מדובר בתפיסת האזרחים האם ראוי שנשים ישתתפו השתתפות פעילה בחיים הפוליטיים הציבוריים. ככל שהחברה יותר פטריארכלית, תרווח ההשקפה שהנשים אחראיות בעיקר לענייני הבית והמשפחה ואילו גברים אחראים בעיקר לענייני פרנסה ועיסוקים ציבוריים, ובכלל זה פוליטיקה. ככל שהחברה דתית יותר, שלטת התפיסה שנשים אינן צריכות להיות חלק מהזירה הציבורית. זו הסיבה שבמפלגות החרדיות אין נשים כלל".

* * *

בעולם אחר אמא שלי הייתה במינימום חברת כנסת. בטוח ראשת עיר מצטיינת שלא לדבר על שרת החינוך. היא ניהלה בית ספר, הניעה פרויקטים ושותפויות, וגרמה לאנשים לעשות דברים טובים למען מטרה משותפת. אבל מנוסות, עשירות וחזקות ממנה, נאלצות לשאת על כתפיהן את משא החשודה המיידית בחוסר התאמה למשרת המנהיגה.

אליזבת וורן, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת הרווארד וסנטורית ממסצ'וסטס מאז 2003 שמתמודדת בימים אלו מול ברני סנדרס וג'ו ביידן לראשות המפלגה הדמוקרטית, נדרשה על ידי המצביעים לפרוש מהמרוץ. לא צריך להיות חבר במפלגה הכי ליברלית באמריקה כדי להבין למה מצפים מהאישה לחזור למקומה הטבעי. אבל אפשר לקנא בהם על הדיון הענייני יחסית בדבר הסיכויים שלה להביס את מחפיץ הנשים הגדול בהיסטוריה.

יותר ויותר נשים בעולם — במדינות העולם השלישי כבמדינות העולם הראשון — הולכות לפוליטיקה ומתחילות להתקדם בצעדים נטולי עקב גבוה לעבר מוקדי ההכרעה. מדינת ישראל, נכון לתוצאות הבחירות האחרונות, הולכת לאחור וממשיכה לבזבז את ההון האנושי המשובח ביותר שלה. קשה שלא לשים לב כיצד סומנו בעיקר נשים כפוטנציאל של עריקות למחנה השני, שמותיהן של עומר ינקלביץ', אורלי לוי־אבקסיס ומירב כהן, נזרקו בטבעיות לחלל אף שבהיסטוריית הפוליטיקה הישראלית רשומים גברים עריקים בלבד. בחברה הישראלית, אם את אישה — רוב הסיכויים שאת החוליה החלשה. •