"כשהיא ביקשה שאצבוט אותה בכפות הרגליים ולא הייתה שום תגובה, פרצתי בבכי"

האמא: יהודית סמואל, 62, נשואה ואם לארבעה מכרמיאל, מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברת פטנטים.

הבת: מורן סמואל, 38, מדליסטית ארד במשחקים הפאראלימפיים בריו 2016 ואלופת עולם בחתירה, שחקנית נבחרת ישראל בכדורסל בעברה, נשואה ללימור ואם לשניים, פיזיותרפיסטית התפתחותית.

יהודית סמואל: "הדרכתי בכפר הנוער בן שמן כשמורן נולדה, והיא הייתה תינוקת מקסימה, עקשנית, נחושה, שסימנה מטרות מגיל אפס ולא יכולת להזיז אותה מהן. היא גדלה באווירה כפרית וכשנפלה בגיל חמש־שש וחטפה חתך רציני ברגל - עשו לה תפרים ללא הרדמה. כזאת חזקה היא הייתה, כבר אז. לא פעם נקראתי לשיחה עם הגננת שלה, שהתקשתה להתמודד איתה והסבירה שהיא מתערבת לה בעבודה, מפרידה בין ילדים שרבים, למשל.

"בגיל תשע היא רצתה מאוד לשחק כדורסל אבל לא הייתה קבוצת בנות, אז נלחמתי שהיא תשחק בקבוצת הבנים, וכך היה. כשמורן הייתה בערך בת 14 הבנו שהיא הולכת להיות מקצוענית, שזו הבחירה, שלשם זה הולך, ותמכנו בה כמובן. גדלתי בפנימייה, ואחת ההחלטות המוקדמות שקיבלתי הייתה שאאפשר לילדיי, שאטפח אותם, שאעודד אותם ואתמוך בהם, ועם זאת שאתן להם להתמודד, ואמנם היינו הורים מעורבים מאוד אבל לא התערבנו. הקשבנו, ייעצנו אבל נתנו להם להחליט, וראינו בהחלטות לא נכונות שיעור לחיים. מורן, כמו אחיותיה ואחיה, גדלה על ערכים כמו עבודה קשה, תרומה לקהילה ונתינה לזולת ומגיל עשר ליוותה ילדה נכה לבריכת השחייה בכל שבוע.

"על הפצצה המתקתקת בגופה של מורן לא ידענו, וכשזה קרה והיא התפוצצה - חרב עלינו העולם, רציתי רק להתעורר מהחלום הרע. זה התחיל כשהיא התקשרה ואמרה שמשהו אצלה לא בסדר, שהיא בקושי יכולה לדבר ולנשום ושהיא מזמינה לעצמה אמבולנס. היא הייתה בת 24. טסתי לבית החולים וכשהגעתי היא כבר הייתה אחרי סי־טי. הרופאים דיברו על התפרצות של חוליות כשאני עוד חשבתי שזה סרטן והאמנתי שהיא גיבורה, שינתחו אותה ויהיה בסדר. אבל כשהיא ביקשה שאצבוט אותה בכפות הרגליים ולא הייתה שום תגובה. פרצתי בבכי. אחר כך היה הניתוח והבשורה על השיתוק, והמחשבה הראשונה שלי הייתה מה יהיה על הכדורסל שמורני כל כך אוהבת, איך היא תתמודד עם זה. אבל מורן כמו מורן - התאוששה. אם יש תכונות שמאפיינות אותה, הרי אלה החוסן הנפשי, הנחישות, הרצון להתקדם ולהתפתח וכוח הרצון הבלתי נדלה.

"באחת השיחות שלנו מורן אמרה לי: 'נניח שאלוהים היה שואל אותך דקה קודם למי מהילדים שלך לתת את העניין הזה, מה היית עונה?' וכעסתי עליה, אמרתי לה שזו שאלה מטורפת, והיא ענתה: 'אני הבחירה הנכונה כי אני חזקה ואני אדע להתמודד עם זה', והאמירה הזאת נשארה איתי. האופי הנלחם שלה, הגישה שכל האמצעים כשרים לטובת המאבק - זו מורן. כמו שהיא עשתה הכל כדי להצליח במבחן או לשחק בקבוצת הבנים או להיות קפטן הנבחרת, כך היא התנהלה עם הנכות. זה חלק ממבנה האישיות שלה.

"הרבה קודם, כשהיא הייתה בת 15, מורן יצאה מהארון. אני כמובן ידעתי הרבה לפני כן שהיא לסבית, אבל חיכיתי שתבוא לספר לי. הייתה לה חברה שהייתה בת בית אצלנו, והייתי רואה בחצי עין גיפוף פה, נגיעה שם, וידעתי שהיא תספר לי בזמן שלה, כשהיא תבחר. ואמנם יום אחד הן הזמינו אותי לארוחת ערב ועל השולחן חיכה לי מכתב שבו הן התוודו על אהבתן. הן התחבאו כשקראתי אותו, אז קראתי להן אליי וחיבקתי אותן, ואמרתי להן שחיכיתי לזה ושהעיקר שיהיו מאושרות.

"זה מה שאני יכולה להמליץ להורים צעירים - לאהוב את ילדיהם, להקשיב להם ולתת להם ליפול ולהיכשל, כי רק מכישלונות לומדים, ומי שלא נכשל - אין לו סיבה להצליח".

מורן סמואל: "החינוך הטוב ביותר הוא דוגמה אישית ולאורך הילדות ראיתי איך אמא שלי לא מפסיקה לרצות להשתפר ולצמוח, מאתגרת את עצמה ולא מוותרת גם בגיל מבוגר ועם שלוש ילדות קטנות על להשלים לימודים, לפרוץ את הגבולות ואת הפחדים של עצמה, לשנות מקום עבודה בגיל מאוחר יחסית ועוד ועוד. זה השפיע עליי הן כאדם, הן כספורטאית. אמא שלי תמיד הייתה שם בשבילי, נתנה מקום לרגשות שלי, קיבלה למשל את היציאה שלי מהארון באופן הכי מכיל שאפשר והייתה אשת סודי. כיום, כשאני אמא לשניים (ארד, 4, ורום, שנה ותשעה חודשים) אני מעריצה אותה עוד יותר".