סלפי עם כרישים

שבוע שעבר סערו רחובות ירושלים. תיירת אמריקאית וקבוצת צליינים שביקרה בעיר הבירה הצליחה להסיט את כל הוויכוחים והמחלוקות על עיר הקודש ולאחד את כולם תחת כותרת אחת — ההיסטריה סביב נגיף הקורונה. בעיר כה טעונה וצפופה, עם קרוב למיליון תושבים, לא צריך הרבה כדי להעלות את מפלס ההיסטריה והפאניקה.

אבל דווקא בימים שעשרות אלפי ישראלים נמצאים בבידוד ומיליונים מתמגנים בפחד מווירוס הקורונה, יש מקום אחד בירושלים שכנראה אליו הווירוס הקטלני לא יגיע — המים העמוקים של "אקווריום ישראל". 100 מיליון שקל ועשור של תכנון ובנייה נדרשו לפתיחתו של האקווריום הראשון בישראל והגדול במזרח־התיכון. כרישים, צבים וחתולי ים, מדוזות, כוכבי ים, אלמוגים צבעוניים, וכמובן — מאות סוגים של דגים נדירים.

אז בניסיון לברוח קצת מהכותרות ונתוני הנדבקים המתעדכנים, צללנו לשקט הממכר של המעמקים כדי לראות מקרוב את הדגים והיונקים שחיים סביבנו, בים התיכון ובים סוף. רגע לפני שאני קופץ לצלול באקווריום מכינים אותי למפגש עם בוניטו. "כשבוניטו הגיע אלינו, לפני שלוש שנים, הוא שקל פחות מחמישה ק"ג. ממש קטנטן. היום הוא כבר שוקל 70 ק"ג ואורכו מטר וחצי", מגחך פאבלו דיטיניס, האחראי על אלפי הדגים והיצורים הימיים החיים באקווריום.

אנו עומדים בסמוך לבריכת גומי, שדומה בגודלה לבריכות שניתן למצוא בחצרות בתים עם בוא הקיץ. הבריכה היא ביתו הזמני של בוניטו, שעל אף שפאבלו מדבר עליו בחיבה כאילו היה פודל עליז וחמוד, הוא למעשה כריש שן שורי גדול ממדים. ברגע שפאבלו מתקרב לשפת הבריכה, אני מבחין בצילו של הכריש העצום מתקרב לפני המים עד שסנפירו הגדול מגיח.

צילום: שלומי כהן

"בוניטו צפוי להגיע למשקל של 150 ק"ג ולאורך של כמעט 3 מטרים. כרישים מהמין הזה נדיר למצוא בים התיכון, אבל הוא יחסית שכיח בחופי ישראל מסיבה שלא באמת ברורה לנו", מסביר פאבלו.

למה הוא לבד בבריכה משלו?

"בעבר בוניטו היה באקווריום הגדול, עד שיום אחד הוא עשה לי פדיחות ונתן ביס באחד מדגי הטרכון, מול כל הילדים שהביטו מהצד השני של הזכוכית. אפילו ליז, הווטרינרית של האקווריום, לא יכלה להציל את הטרכון המסכן", אומר פאבלו, ולהפתעתי הרבה שולח את ידו ומלטף את בוניטו. "כולם אומרים שהוא ילד רע, אבל סתם מלכלכים עליו. הוא פשוט שובב. עושה בעיות. אני עוזר לו להתגבר על זה, כדי שנוכל להחזיר אותו לאקווריום עם שאר הדגים כמה שיותר מהר".

אתה לא מפחד?

צילום: דניאל אלוני

"מה פתאום מפחד? כריש הוא חיה מדהימה עם חושים מפותחים. בוניטו מזהה אותי וממגע היד שלי מסוגל לדעת מה אני מרגיש. לפעמים אני נכנס איתו לבריכה כחלק מהאימון שלו, ואז אנשים שואלים איך הוא מעז להיכנס איתי לאותה הבריכה", הוא צוחק.

אף פעם לא חששת?

"תראה, אני מכיר אותו טוב. אני יודע לא להרגיז אותו. צריך לכבד אותו, לכבד את הטבע שלו. זה לא יונק ימי כמו דולפין. זאת חיה שמבלי לפתוח את הפה, רק מתנועה אחת עם הגוף שכולו שריר, יכולה לפגוע בך כאילו נדרסת על ידי משאית. יצא לי לראות את בוניטו מתפתל בתנועה חדה כשהוא נבהל ממשהו. ברגעים כאלה אני מפחד. כשבוניטו נבהל אני מפחד ממנו יותר משאני מפחד מגרושתי".

צילום: רייצ'ל ריסבי רז

* * *

את הסבלנות והרוגע הזה לצד כרישים פאבלו רכש עם השנים. הוא נולד בעיירה טוקומאן שבצפון ארגנטינה, ובגיל 18 הלך עם הלב והפך לצוללן מקצועי. בגיל 21 עלה לבדו לישראל והשתקע. "נסעתי לכאן בעקבות השמועה על פלאי הים האדום, אבל נשארתי כאן בזכות המדינה", הוא אומר בחצי חיוך. "התקופה היחידה בה נפרדתי מהים הייתה כשהתגייסתי לגולני. ידעתי שכל החיים אמשיך להיות במים".

כיום פאבלו בן 47, אך נראה צעיר בעשור. עיניו נוצצות מעל זקן צרפתי המעטר את פניו. הוא נראה קצת כמו חוקר טבע מסרטים הוליוודיים, אבל במובן מסוים הוא הלב של אקווריום ישראל. "אני מנהל צוות של 14 מטפלים. לכל מטפל יש תחום אחריות מוגדר וברור", הוא אומר בזמן שאנחנו עולים על ציוד הצלילה. "כל מטפל יודע על איזה דג וחיה הוא אחראי מא' ועד ת', ויש לנו טבלה מפורטת שבה כתוב בדיוק את מי צריך להאכיל, כמה גרמים של מזון ובאיזו שעה של היום".

ממש כמו לגדל תינוק.

צילום: נגה כהן-סדיקלר

"הדגים הם כמו הילדים שלי ואני סוג של הורה ופסיכולוג בו־זמנית. אני דואג להם מסביב לשעון. אבל אנשים חושבים שהדבר הכי קשה כאן זה לגדל את הדגים ולדאוג להם. זו טעות. הדגים יחיו כל עוד אני מספק להם מים. האתגר הגדול כאן הם המים, את המים הכי קשה לגדל".

גולת הכותרת של האקווריום היא תצוגת הים הפתוח של גלריית הים התיכון. עומקו של האקווריום 6 מטרים ואפשר לעבור תחתיו במנהרת זכוכית. אנו נערכים לצלול לתוך התצוגה בהובלתו של עידו דהן, המטפל האמון על הים הקטן הזה. אני ונגה, הצלמת התת־מימית, מתיישבים על שפת המים התכולים המנצנצים תחת אורות הניאון העמומים. 1.6 מיליון ליטר מים חסומים על ידי קיר זכוכית במשקל 17 טון. ים מלאכותי מקורה. פני המים נעים ונדים באדוות קטנות.

אני נכנס למים באיטיות כדי לא להבהיל את הדיירים, ומכניס את ראשי לרגע, בטרם אוציא את האוויר ממאזן הצלילה ואשקע אל מתחת למים. להקה של דגים כסופים סקרנים מקבלת את פניי, שוחה סביבי באיטיות. אחד הדגים, הגדול בלהקה, נעצר לפתע ממש מול מסכת הצלילה. עיניו הצהובות נעוצות בעיניי. אני מושיט אצבע ללטף ולגעת, אך עידו, שצף מעל פני המים, מבחין בכך ומסיט את ידי בתנועה חדה.

"אנחנו משתדלים כמה שפחות לגעת בבעלי החיים, ומעבר לזה הדג המסוים הזה היה נותן לך חתיכת ביס באצבע", הוא אומר ושוקע, מצטרף אליי לדממת המעמקים. אני מפנים את המסר ושומר את ידיי קרוב לגופי בעודנו שוקעים מטה לקרקעית האקווריום. סביבנו חגים דגים באינספור גדלים וסוגים, כמו להקות של ציפורים - דגי לוקוס, בורים, פארידות, ועוד. התאורה העמומה משתקפת על קשקשי הדגים כמו שמש חורפית חלשה. גודלו העצום של המכל משווה תחושה של אינסופיות.

צילום: נגה כהן-סדיקלר

לפתע אני מרגיש משהו נוחת על כתפי, מביט בבהלה ורואה טריגון גדול ממדים. דג שטוח בצבע שחור, בעל מבנה מעוגל וזנב ארוך שבקצהו עוקץ עם ארס קטלני. הטריגון מתיישב בעדינות על כתפי כמו תוכי מאולף. אני קופא במקום, מתבונן בו בהתרגשות מהולה בפחד. הדג המסוכן נועץ את שיניו הקטנות בחליפת הצלילה שלי כמו נשיקת פרידה צובטת, ומיד פורס סנפיר, מותיר אותי נפעם לבדי.

* * *

עוד נחזור לצלילה. לפני שנכנסנו למים פאבלו הוביל אותי במסדרונות הארוכים של האקווריום. הקירות משובצים במכלי זכוכית גדולים בהם גדלים בעלי חיים בשלל זנים וצבעים. הדממה, המופרת על ידי רמקולים שמשמיעים רחשי גלים, והעלטה התמידית משרות תחושת מסתורין.

האקווריום מחולק לפי מקורות המים בישראל: הים התיכון, ים המלח, ים סוף והכנרת. אנו חולפים על פני אקווריום בו שוחים בעליזות צבי ים. לאחדים מהם חסרה גפה. "צבי הים האלה הגיעו מהמרכז להצלת צבי ים של רשות שמורות הטבע והגנים", פאבלו מסביר. "הרגליים של הצבים האלה נתפסו ברשתות דיג או נחתכו מפלסטיק חד או מזבל אחר. אחרי שעברו ניתוח הביאו אותם אלינו. הם לא ישרדו בטבע עם שלוש רגליים בלבד".

בחדר החושך, שבמרכזו מכל זכוכית עצום ועגול המגיע עד לתקרה, שוחים עשרות זהרונים. דג טורף יפהפה שסנפיריו הכתומים־אדומים מפוצלים למעין מחטים ארוכות, המהוות מזרקי ארס מסוכנים. ליד האקווריום העגול ממתין המטפל. בידיו קופסה עם פיסות מזון לשוכני האקווריום ולצידו סולם גבוה. "באקווריום הזה יש גם מורנה, סוג של צלופח טורף, שלא אכלה כבר הרבה זמן, זה למה המטפל קרא לי", אומר פאבלו ומצביע על המטפל שמטפס על הסולם לעבר שפת המכל ומחדיר מקל ארוך שבקצהו צבת לתוך המים השורצים זהרונים.

"שם, שם! תסתכל בתוך החריץ", מצביע פאבלו על אלמוג שבמרכז האקווריום. אני מאמץ את עיניי, ואכן מתוך חריץ באלמוג הסלעי מבצבץ ראשה המוארך של המורנה. "תכוון לשם, תקרב אליה פיסת מזון עם המקל", קורא פאבלו בהתלהבות למטפל. המקל חודר את עדת הזהרונים שעטים בשצף לעבר פני המים למראה המזון שמופיע פתאום. המטפל מנווט במיומנות את המקל לקרבת ראשה המבצבץ של המורנה. "צריך להתחשב פה בהמון גורמים, להבין מדוע המורנה לא אוכלת - אולי היא מאוימת, ייתכן שהיא חולה, אולי זה עומס בתוך האקווריום".

פאבלו מצמיד פניו לזכוכית, מתבונן בריכוז המזכיר מנתח מוח בעת פתיחת הגולגולת של המטופל. הוא בוחן כל תנועה של המורנה, אולם מאמצי ההאכלה כושלים. "אוקיי, נראה לי שהבנתי", נאנח פאבלו, "אין מה לעשות. הם עושים לי פדיחות הילדים שלי. לא תמיד הם רוצים לאכול, לא תמיד הם מתנהגים יפה. נעזור לה להתגבר. מילא המורנה הזאת עושה קצת פדיחות, זה בקטנה לעומת אלה שבוניטו עושה לי".

* * *

ליז קאופמן נולדה בניו־יורק, סיפור חייה רבגוני ועשיר כמו שונית אלמוגים משגשגת. אביה היה סוחר יאכטות, כך שאת רוב ילדותה היא בילתה בהפלגות. כשמלאו לה עשרים היא הצטרפה כטבחית לצוות חוקרים שהפליג במשך שישה חודשים בים הקריבי וחקר שוניות אלמוגים. "בספינת המחקר לא היה דבר כזה להיות רק טבח. הייתי חייבת לעזור במחקר, לצלול ולאסוף דגימות של אלמוגים", היא מספרת. "הספינה שהפלגנו בה הייתה שייכת במקור לסוחרי סמים שהשתמשו בה כדי להבריח סמים מדרום אמריקה. לאחר שהוחרמה על ידי הרשויות העבירו לנו אותה לצורכי מחקר".

במהלך אותה תקופה ליז גמרה אומר ללמוד וטרינריה. במהלך הלימודים התובעניים הכירה את בעלה, ויחדיו הם חזרו בתשובה ובתום לימודיה עלו ארצה. כיום ליז בת 61 וסבתא ל־15 נכדים. "הצטרפתי לגן החיות התנ"כי ב־1993, זמן קצר לאחר הפתיחה שלו. כשהחליטו שפותחים אקווריום בסמוך לגן החיות, שלחו אותי ללמוד טיפול בבעלי חיים ימיים, לימודים שנמשכו שנתיים".

איך היה להקים את האקווריום?

"להקים אקווריום זו הרפתקה מרתקת. אנחנו חלוצים שלומדים תוך כדי תנועה, אבל על טעויות כאן משלמים. למשל, בתחילת הדרך הכנסנו שתי מורנות, שהם דג טריטוריאלי למדי, לתוך אקווריום אחד. מבלי ששמנו לב מורנה אחת החלה להשתלט באגרסיביות על מרחב המחיה, עד שיום אחד היא הסתערה על המורנה השנייה ונגסה בה. ממש חתכה אותה לשניים. הזעקתי את הווטרינר הראשי של גן החיות, ויחד בניתוח מורכב מאוד תפרנו את חצי הגוף של המורנה והצלחנו להציל אותה".

נדמה שכל דבר שקשור במזון אינו פשוט וקל באקווריום. אני מצטרף להאכלה של תצוגת הים האדום, שעומקה 2 מטרים ואורכה 25 מטרים. באקווריום של התצוגה ניתן למצוא כמעט כל דג שחי בשונית האלמוגים באילת. ביניהם חמישה כרישים מזן שחור שוליים. "כריש זו חיה אופורטוניסטית, היא לא אוהבת להתאמץ כדי לאכול. היא תחכה עד שיהיה לה נוח וקל ורק אז היא תטרוף", מסביר פאבלו. "לעומת זאת, הדגים הקטנים יותר מתנפלים ברגע שהם רואים אוכל, לכן אנחנו חייבים להיות מדויקים בהאכלה, לוודא שכולם אוכלים בדיוק מה שהם צריכים".

על מבצע ההאכלה של תצוגת הים האדום מפקד גדי נגש, המטפל שאחראי על התצוגה. בצד הרחוק של הבריכה העצומה עומדים מטפלים עם מזון עבור הדגים, ובתזמון מושלם, כשהדגים שוחים בהתלהבות לעבר אותם מטפלים ומתנפלים על פיסות המזון עבורם, נעמד פאבלו בצד השני ומסמן לכרישים לבוא לאכול באמצעות לוח צהוב עם פסים שחורים.

"ככה הכרישים יודעים שיש אוכל", הוא מסביר ומזיז את הלוח בתוך המים בתנועות חדות. הכרישים מתקרבים בעצלתיים, וכשהם בטווח אפסי מפאבלו הוא זורק למים פיסות טונה אדומה טרייה שכמו נלקחו ממסעדת סושי יוקרתית. "הם מקבלים אוכל איכותי ביותר", הוא אומר בעוד אחד הכרישים מסתער על ארוחת הצהריים. אחד הכרישים עדיין לא הגיע לאכול, ופאבלו לא מוותר וממשיך לסמן בניסיון לשכנע את הכריש הסורר להגיע. "אני חייב לדאוג להם לתזונה מושלמת, אחרת הכריש עלול לחלות ולמות, או שהוא יתחיל לאכול לי את האקווריום שבו הוא חי".

* * *

בחזרה לצלילה שלנו באקווריום. אני מביט היישר מעליי, סמוך לפני המים, ורואה אותם שוחים באצילות כמו שליטי הממלכה. כרישי הסנפירתן, שמשקלם הממוצע 50 ק"ג. הם שוחים בתנועות חדות, חושפים שיניים כמו בריונים שאף אחד לא מעז להתעסק איתם, מטיחים במים את זנבם השרירי בפיתולים מהירים.

אני מקווה שפאבלו דאג להאכיל אותם כיאות לפני שנכנסנו לטריטוריה שלהם, ומתרחק ביראת כבוד ובחשש־מה לכיוון קיר הזכוכית העצום. מעברו השני עומדים עשרות ילדים בסיור מודרך. הם מנופפים לשלום, ובעיקר מסתובבים ומצלמים סלפי. לא נותר לי אלא לחייך למצלמה. אם בוניטו לא יכול להיות כאן היום, לפחות יהיה להם סלפי איתי.

בתום הצלילה, לאחר שהתייבשנו והתלבשנו, ניגשנו למטבחון של העובדים. מעין זולה עם ספסלי פיקניק, דומה יותר לחוף של מוש באילת. אנטי־תזה לאווירה המוזיאונית־מדעית של האקווריום. "בואו תאכלו משהו", מציע לנו קייס שאמי, בן 19 מבית צפאפה, "לבבות וכבד טעים חבל על הזמן, אני הכנתי. ויש גם פיתות".

לצידו יושבים שמואל לוי וגדי נגש, שסיים להאכיל את דיירי ים סוף. שמואל ירושלמי אסלי שמרן, פעיל ליכוד, וגדי עלה מאתיופיה בגיל שנתיים. שלל המבטאים, המוצאים והעדות סביב שולחנות הפיקניק מתמזגים בניחוח ירושלמי. "אנחנו פה רק מראה של החברה הישראלית", אומר פאבלו ומדליק סיגריה. את תוצאות הבחירות והשסעים בחברה הם משתדלים להשאיר בחוץ, כמו גם את פאניקת הקורונה. "יהודים, חילונים, דתיים, ארגנטינאים, ערבים ואתיופים - כולנו דור ראשון של חלוצים. אנחנו אוכלים את המרורים של ההתחלה, כדי שבעוד עשרים שנה יהיה פה אקווריום מדהים. זה לא פשוט ולא קל, אבל רק ככה בונים מדינה, רק ככה בונים אקווריום". •